היגעתי לשארם כשבוע לפני המלחמה...האוירה היתה של שלווה....גן עדן...בדואיזם
היחידות שקלקלו קצת את האוירה הפסטורלית היו בנות בסיס ההאזנות הסמוך
שכשהיו באות לבקר אותנו בערב אמרו לנו שהצבא המצרי מתכונן למלחמה
כמובן שנזפנו בהן על שהן מנסות להעכיר את האוירה והמשכנו בשגרת החיים היפים
כשלושה ימים לפני הבנות סיפרו לנו שהלילה עמדנו רגע לפני פרוץ מלחמה...עמדנו בזה
הגיע יום ו'....שגרה...לקראת 12 יצא האוטובוס להביא את היוצאים הביתה לשדה התעופה
פתאום הגיע טלפון והורה להחזיר את החופשים מהשדה לבסיס....השתררה מתיחות קלה
בערב אסף מפקד זירת ים סוף את חילי הבסיס לאמפי וסיפר לנו שאנחנו נמצאים בכוננות ג'
בטח לא יהיה כלום...אולי ניסיון מחטף.אבל מכיוון ששארם היא מקום מפורסם
אם המצרים ירצו לעשות פעולת ראווה אולי יבחרו בנו........הלכנו לישון.......
בבקר היתה כוננות מלאה...תותי כל הספינות מאוישים והכל מוכן לכל התפתחות
מפקד הדבורים ביקש שאשלח צוללים לנקות את העשבים והצדפות מתחתית הדבורים
דבר המעלה בכמה קמ''ש את מהירותם...הצוללים יצאו לדרך ואני פיקחתי עליהם מהחוף
באחת וחצי בערך בקשו לחדול את הצוללים כי הדבורים רוצים לצאת לים לניסויי שיט
לפתע הגיע אלי בריצה אחד מחילי והודיע לי שהגיע מברק ובחמש אחה''צ תתחיל מלחמה
טוב עניתי לו....אז יש לנו כמה שעות לישון טוב עד ש.......
אגב שאלתי...מהם המטוסים שהחלו למלא את השמים??
אהה....דני שאחיו טיס חיל האויר אומר שאלו משלנו
אהה כן...כך אני...אז למה הם צוללים ומפציצים את כוחותינו?? המלחמה החלה........
ידעתי מייד מה צריך לעשות...צעקתי לחבר'ה לעזוב את המגורים שבטח תיכף יחטפו
ואני רצתי פנימה ולקחתי את המצלמה שלי עם השיקופיות התמקדתי על הספינה הכי גדולה
הלא היא אח''י בת שבע כיוונתי אור ופוקוס והמתנתי לצילומי חיי...פרל הארבור הישראלי
את החגיגה קלקלו שני מטוסי פאנטום ישראליים חצופים שהופיעו לפתע והחלו לתקוף את המטוסים המצרים.השמים מלאו קרבות אויר בגבהים השואפים לאפס.תותחי הספינות ירו ארגז אש אדיר בקיצור מהומת אלוהים.הסתובבנו עם ידים על הראש כי בכל מקום נפלו מטוסים מצריים.
אחרי כמה דקות שקט הכל...7 מטוסים מצריים הופלו השאר ברחו
באויר עמד ריח אדיר של הפתעה מוחלטת ומבוכה של חוסר מידע מוחלט
מלחמת יום הכיפורים החלה......................

לפחות צילמת את המטוסים המצריים נופלים או שהאשכוליות של גבע עלו לך לראש??

למזלנו היו מי שצילמו.

מצוין.

אם אני לא טועה, בתמונות הנדירות האלה מונצח הקרב הזה. אגב, האנטנות שבצילום, הן לא אנטנות הטרופו, בעצם בנות הזוג של האנטנות שניצבו במשך שנים רבות על קצה המצוק ליד מצפה רמון?

תתפלא

אך גם להן קראו "טרופו"
הן היו על החוף הדרומי של מפרץ "הדיפלומטים".
ממש ליד המתקן של מקורות.

"חוד החנית", מאז... ולתמיד...

מה הייתה המטרה של האנטנות האלה ושל אלה שהוצבו המצפה רמון?

מערכת הטרופו, או בשמה מלא "זירוי טרופוספרי", הינה מערכת ציוד נושא לטווחים ארוכים ביותר לצרכי תקשורת אשר הציוד הרגיל לא ענה עליה. שיטת השידור נקראת כאמור "זירוי טרופוספרי", המנצלת את שכבת הטרופוספירה המקיפה את כדור הארץ כגורם המשפיע על התפשטות גלי רדיו אל מעבר לאופק (קצת דומה להתפשטות גלי רקיע של ציוד חד-פס). קיים גם ציוד נייד הפועל באותה שיטה, לצורך תקשורת עם מפקדות ניידות הפותחות טווחים.

.

תודה רבה על ההסבר.

או המפרץ בשמו הערבי ''שארם אל מויה''
האנטנטת נפגעו קלות בתקיפה
ויצאו זמנית מפעולה...בהמשך תוקנו ותפקדו

היו זמנים
מאז הנסיגה(שלום) לא חזרתי לשם
הזיכרונות טובים מידי כדי לקלקל אותם

הצעיר אותי לרגע בכ-35 שנה והחזיר אותי לרגע לכחולים
ואיך כולם צעירים יפים שזופים ובלונדינים......מענין איך הם נראים היום

כשבתמונה התחתונה זיהיתי את עצמי בנעוריי
בהתחלה הכחשתי לעצמי כי אינני זוכר את הארוע
ורק אחרי אישור של כמה מבני משפחתי אני מבין שזה באמת אני
ועדיין לא זוכר את נסיבות הצילום...או שאולי יש לי כפיל מושלם....

תמונות יפות.
כמדומני, מרסא מטרוח נמצאת על קו החוף המצרי הרחק הרחק, לקראת הגבול עם לוב.
כיצד ערכתם שם אימון?

מרוב עצים לא רואים את היער
זוהי המרסה הקטנה


והנה הדיונה מזיות אחרת
צילום
avishon vbmenu_register("postmenu_1133519", true);

כואב הלב על אבדן הצבעים ונכון לשמר את התמונות. בבקשה:

השנתון 58
ומול הראי הכל כבר לבן ואפור

אז מיהו הבלונדיני עם הבלורית בצד שמאל של התמונה
כולם מתעקשים שזה אני למרות שאיני זוכר את הארוע.........

סדרת ים, בין ינואר למרץ 1977
ההתחלה היתה בקישון
ואז החברה התחילו עם פריחות שלשולים גירודים וספחות עור למינהם
יום אחד בלי הסברים קיבלנו הוראה להתקפל וירדנו לשארם

היום לכולם ברור מה קרה
אז הכל היה לוט בערפל ולא ברור

בכל מקרה זה סיפור לשרשור אחר

עם האופניים בכביש הפנוי ממכוניות.

"הצדיקים האמיתיים, אינם קובלים על הרישעה אלא מוסיפים צדק. אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה. אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה" הרב קוק זצ"ל

זה היה בצהרי יום כיפור.
אני ( ילד ), ועוד ילד, הבן של חברים של המשפחה
היינו על המרפסת בקומה רביעית, מטיסים מטוסים של נייר
מקומה 4, לגינה של הבניין למטה.
המרפסת של הדירה שלנו השקיפה על כביש חיפה - עכו.
שמנו לב ( הילדים ), שיש הרבה תנועה על הכביש, וזה נראה לנו
מוזר, כי הרי זה יום כיפור. הלכנו לספר להורים. אף אחד כמובן
לא ידע מה קורה, כי השעה היתה סביבות 12:00.
הדלקנו את הרדיו לשמוע אם אומרים משהו. היה צפצוף של רדיו שובת.
חברה של אמא שלי, שדוברת צרפתית, ניסתה להאזין לתחנות בצרפתית,
ואכן, כבר בסביבות השעה 12:00, תחנות צרפתיות דיברו על מתיחות
במזה"ת...!!!
ואז ב 14:05 ההזעקה.

והזכרון החזק ביותר: באותו ערב, או אולי למחרת בערב ( לא זוכר בדיוק ),
הנאום של גולדה בטלוויזיה. כולם המומים.. הלם מוחלט.

לא ממש הבננו מה קורה , בצמתים היו צובעים למכוניות את הפנסים בצבע כחול, ברדיו נשמעו כל מני דווחים דמטיים שלא ממש הבנתי את תכנם ומדי ערב בטלויזיה שודרו כל מני דווחים וכתבות מהחזיתות (יש לי משום מה זכרון מעומעם של סרטון שחור לבן בו נראה מטוס קל דוגמת פייפר נופל לקרקע) ...בהחלט היתה תחושה שמשהו לא טוב קורה...
הזכרון החזק ביותר שלי מהמלחמה שהוא עדיין כל כך ברור הוא של אותו ערב (אבי לא היה בבית) בו נשמעה לפתע אזעקה !
אמא שלי לקחה אותי ואת אחותי ויחד עם השכנים ירדנו לקומת הקרקע וישבנו בחדר המדרגות עד שתשמע צפירת הארגעה...
(ישבנו במדרגות היות והמקלט של הבניין היה מוצף במי תהום)...

לימים כשביררתי מה היה פשר אותה צפירת אזעקה בתל אביב גיליתי את הסיפור על הטופולב 16 המצרי ששיגר טיל "קלט" לעבר העיר, טיל אשר הופל על ידי מיראז' של חיל האויר.....

אחרי הצהרים הודיעו לנו שפרצה מלחמה. אני והאחים שלי יושבים ליד החלון ומסתכלים על דרום רמת הגולן אבל לא רואים ולא שומעים שום דבר מיוחד. סתם שבת סתוית פסטורלית ושטופת שמש וקשה לדמיין איזשהו דבר רע. מכניסים את כל הילדים בקיבוץ למקלטים. במקלט שלי ישנים אולי 40-50 ילדים, והמזרונים צמודים לחלוטין בלי אף טיפת רווח בינהם. כל מי שיוצא לפיפי צריך לעבור מעל עשרה ילדים אחרים. כמובן שאף אחד לא ישן וכל הלילה התפרענו ועשינו מלחמות כרים. רק שנים אחרי זה תפסתי שבאותו לילה הטנקים הסוריים היו רחוקים מאיתנו פחות מ-20 ק"מ. את המבוגרים אני לא זוכר בכלל - אולי היו עסוקים עם דברים יותר חשובים ואולי החליטו לתת לנו להיות ילדים כל עוד אפשר. בימים שאחרי זה התחילו להגיע הידיעות על ההרוגים של הקיבוץ.

אם הבנות מבסיס יעקב, סיפרו לכם כמה ימים קודם.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

וזה מה שהרג אותי כל השנים ועד היום
שלמרות שכל המודיעין היה על כף היד הופתענו

נזכרתי שפעם בביקורי במקום, ראיתי בבוקר כל החיילים רצים מהר לשירותים...
לשאלה שלי, מה קרה האם יש איזה כוננות?
נענתי, תבוא גם אתה מהר למשתנה של החיילים. ליתר הבטחון לקחתי את הנשק ורצתי לשירותים....
המראה נגלה לעיני, לא ישכח במהרה...

החיילים עמדו והחזיקו את "הברית המילה שלהם ביד" והשמש התחילה לבצבץ במזרח מעבר לאופק.
זה היה הטכס של "קבלת יום חדש".

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

בתפקיד של ראש איזור ת"א התחלנו לגייס אנשים ביום חמישי בלילה.

ביום שישי אמא שלי קבלה שטף דם במוח ואישפזתי אותה בבי"ח איכילוב והעברתי את הגיוס לסגנים.
בשבת בבוקר פונה כל בי"ח והוצאו אלונקות ונפרסו בכל מקום אפשרי.

בשעה 12:00 בשבת עברתי ליד הקריה והיא הייתה מלאה במכוניות חברי המטכ"ל.
היות ולא היה לי בשלב זה מה לעשות, נשארתי בבי"ח ועזרתי להוציא ערכות חרום...
בסביבות השעה 14:05 נשמעה אזעקה.

בערך בשעה 18:00 הגיעו ראשוני הפצועים מהתעלה. זוכר חייל אחד שנפגע ע"י פגז או פיצצת זרחן. הוא התנהג כגבר אמיתי, לא התלונן שכב בשקט למרות הכאבים העזים וכאב על חבריו שנהרגו.
ביום ראשון בבוקר הצטרפתי למלחמה והיתר זה כבר היסטוריה.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

המודיעין היה מצויין. אסף מידע כיד המלך ושמר הכל בציקלונו. השמירה על בטחון המידע היתה כה הדוקה, עד כדי כך ששום פירור מידע לא הוזרם ליחידות השדה, וכל הדרגים גם יחד הולעטו בתיאוריית הסבירות הנמוכה. לו המודיעין היה עושה את מלאכתו בדרג השדה כדבעי, היה לצה"ל הרבה יותר קל בקרבות ה-15-17/10/73.
נראה כי המודיעין שומר על מסורת זאת עד היום. (ראה ערך "שמורות טבע").

.

נניח שקבלת ידיעה חשובה מאוד, איך צריך להפזר אותה ולמי להעביר אותה כמובן במגבלות בטחון שדה.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

לא יודע. כנראה שעדיף לא להעבירה.
חיל המודיעין לא קיים לשם קיומו. תפקידו להזין את צרכניו במידע עדכני ובאופן מיידי ואפקטיבי. איך יעשה את זה? מצידי שיפיץ באמצעות יוני דואר.

.

מצד אחד את מאשים שמודיעין שומר את הידיעות לעצמו, רק לא הבנתי בשביל מה הוא צריך לשמור ולא להעביר למי שצריך.

אני מדבר רק בשם עצמי כמובן. כידוע בכל צבא יש איזה סולם דרגות.
אם תפקידי הוא להעביר למפקד שלי את הידיעה, אז אני מעביר אותה ובזה אחריותי נגמרה. מה הוא עושה עם זה זאת האחריות שלו, נכון?
וכך זה הולך בסולם הפיקוד - עד הקברניט הבכיר.
הוא עושה עם הידיעה מה שהוא מבין לנכון, הרי הוא הבכיר ממני.
אך אם הוא מתייק אותה למגירה ולא עושה איתה כלום, אז מה אני הקטן יכול לעשות.

אינך מצפה שאפרסם הכל באינטרנט ואז בטוח שהיא תגיע לכל הגורמים המתאימים.
אני חשבתי שיש לך איזה רעיון מבריק שבצבא לא חשבו עליו, אבל אתה בהתחלה תוקף וא"כ מקפל את הזנב ומסתלק. זה יפה??

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

רק רגע. אני לא כאן בשביל לתת פתרונות. העובדות ברורות. אני לא קיפלתי את הזנב ב-73 ואני גם לא אתקפל היום.
לצערי קיים באג בתפיסת העולם של אנשי אמ"ן ומודיעין השדה שהביא לתוצאות העגומות. לשמחתי, אנשי הגנ"דים בשדה הרבה יותר פתוחים, וסיפקו אינפורמציה בזמן אמת.

.

הלקטים היומיים היו עמוסים בשחורות, שורת הסיכום בסופה "אין ראיה לחידוש הלחימה" .. היא הבעייתית.

קצינים זוטרים יחסית מ828 דאז שהעבירו התרעות גולמיות לקציני המודיעין הפיקודיים, התרעות שגרמו להעלאת הכוננות הן בפיקוד הצפון והן בדרום, ננזפו קשות, ואותם בכירי אמ"ן שדגלו בקונספציה שוב הרדימו את המערכת בכך שדרשו להוריד את הכוננות ולהשיב עטרה ליושנה.
חריגים אז היו אלברט מנדלר שהעלה את הכוננות באוגדתו כשבוע לפני המלחמה, וכן משה דיין שהעלה את חטיבה 7 לרמה והוסיף עוד כמה סוללות תותחים רק כדי "לישון בשקט", כמו כן חיל האויר וחיל הים להם הייתה תמונת מודיעין שונה.
הבעייתיות - זעירא וסגנו שהצליחו לשכנע את הצמרת המדינית שמלחמה לא קרבה. וכתוצאה מכך לצבא בעצם לא היה אופציה להיערך כיאות. ידוע היום שדדו לא היה סימפטי לניתוחי המודיעין הרשמיים בשבוע שלפני המלחמה.

בקשר לדיין לא תקבל ממני כל מילה חיובית. הוא רק ידע לתת עצות מיניסטריאליות ולעסוק בחפירות לביתו.
מה לעשות כולם פחדו ממנו, ממנו יצאה הקונצפציה. זוכר איך תמיד הופיע בלילות שישי בטלביזיה ומאחוריו היתה תלויה מפה של מצרים, כאילו לרמוז למצרים, שאנו עם עין אחת על הדופק...

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

מה עניין אלוף פצ"ן שדרש? גם גורודיש דרש להקדים את שובך יונים ולא אשרו לו. בניגוד לדרום, בצפון דיין היה זה שאישר תגבור של כמעט 100 אחוז בסד"כ שריון.

תגיד אתה חושב שהוא ממש יודה שאמ"ן היה אחראי ישירות למחדל?
נראה לי דימיוני לחלוטין.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי noamlaw תגיד אתה חושב שהוא ממש יודה שאמ"ן היה אחראי ישירות למחדל? נראה לי דימיוני לחלוטין.

אם מודיעין לא סיפק את הסחורה, ז"א התרעה לפחות 48 שעות אז הוא נכשל!!
לא משנה מה המודיעין ידע, מסתכלים על השורה התחתונה.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

משאיות, אני שהייתי לפני גיוס ואחי שזה עתה השתחרר מחה"י ועוד לא הוצב ביחידת מילואים, הגענו לכניסה של הב"ח (בסיס חה"י חיפה) וראינו שיירה של ליילנדים עמוסים גבריאלים.
משם המשכנו לצומת בת-גלים (דולפין) וראינו כלים צבאיים דוהרים צפונה, אז הבנו שמשהו רציני מתרחש...

חודשים רבים לאחר מכן לא ראיתי את האוניברסיטה

עם כוס קפה וסיגריה משחקים פוקר על המרפסת.

הכתוב להלן מתאים לכל צוותי הסטי"לים במלחמת יום הכיפורים. זווית הראיה כאן היא של חייל מצוות אח"י קשת הראשונה.
יום שישי ערב יום כיפור. אחרי שלושה שבועות בספינה תורינו לצאת הביתה. "אין יציאות, לחזור לבגדי עבודה, כוננות ג'". בדיוק לפנות בוקר חזרנו מהפלגה של שבוע שבסופה תרגיל של כל שייטת הסטיל"ים כהכנה למלחמה. ספינה שהייתה בהספנה הורדה אל המים והועברה למצב מבצעי. תנועה וחיוניות בבסיס. חימוש , מזון דלק ומים. הקצינים טרודים בתדרוכים, הספינות עמוסות ציוד לחימה ותחמושת. אנו משפרים "לשינג" ומהדקים כל חפץ ציוד בקשירה ושפצור.
בוקר שבת. יום כיפור. המון פעילות. לפני 14:00 אנו יוצאים מהנמל לים לפריסה עם שאר הספינות. לפני גמר עמדות התקשרות, עדיין בתוך הנמל, בהפלגה איטית אנו שומעים צפירה מחיפה ועוברים לפי הפקודה "לעמדות קרב נ"מ". לאחר יציאה מפתח הנמל מגבירים מהירות והמפקד שלנו (המפל"ג) מודיע בקשר פנים (המד"צ): "הקשיבו הצוות, מדבר המפקד, סקירת מצב, ומסביר את המשימה שלנו ומצב כללי....". בלילה אנו כבר בקרב פורט סעיד (בים מול פורט סעידבמרדף) . בלילה הבא (לאחר שהייה בנמל אשדוד ביום) אנו סוגרים טווח אל ספינות הצי המצרי ומגיעים לטווח ירי לאחר תרגולות התחמקות מטילים שנורים אלינו והטעיות ל"א, אנו ראשונים לטווח ירי , משגרים טילים (גבריאל)ופוגעים בסטי"ל מצרי בקרב דומייט-בלטים . הכל כמו בתרגילים, הכל כמו שלמדנו ושיננו ותרגלנו.
ואז תקלה רצינית תוך המשך מרדף והצפה בחדר מכונות בולמת אותנו. תרגולת בקרת נזקים ועבודה מצויינת של צוות המכונאים מאפשר המשך הפלגה והקטנת נזקים, וחוזרים לנמל הקישון לתיקון. לאחר יממה אנו כבר בקרב טרטוס שבסוריה....
עוד על שעברנו
http://www.inskeshet.org

אני זוכר כמה זכרונות מעורבבים מהמלחמה ההיא.
1. יורדים למקלט בבית הכנסת עם ספרי תורה בעקבות אזעקה. (אני חושב שזה לא היה ביום כיפור עצמו אלא יותר מאוחר).
2. יושבים במקלט השכונתי כל השכונה כולל הכלב הענק של חברים ששמו היה ניקי (על שם הנשיא ניקסון).
3. אחי הגדול וחבריו צובעים פנסים למכוניות (האפלה).
היינו תושבי עיר דרומית במישור החוף באותו זמן.

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד...( רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו )

המלחמה ההיא תפסה אותי בתחנת המשטרה בעת סיור רגלי במשמר האזרחי (רק בן 14 ורובה מדהים קארבין),שמענו אזעקה ואז הרמקול העירוני הודיע על תקיפת הסורים בגולן,וצליחת התעלה על ידי המצרים,כל זה ביום כיפור,לאחר כמה שעות ראינו תושבים על מדים מחכים שיבואו לקחת אותם לבסיסים שלהם,בערב היינו יוצאים ודואגים שרכבים ובתים יהיו באיפול אורות מלא.

זה מה שזכור לי מאותו יום כבחור צעיר.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://up96.siz.co.il/up2/nmxcjiytjtzm.gif]

הילד הרביעי, אחותי הקטנה (אבל לא האחרונה בלי עין הרע) נולדה תוכ"ד המלחמה
אבי שיחי' עם יח' התומתים כמ"ט, היה על ציר "ורדית"-"עכביש" והוא שמע ברדיו שנולדה לו בת, וזכר לאותה מלחמה קוראים לה ורדית....

שונרא מאי 1992-מרץ 2006.
R . I . P

כמישהו צעיר שלא היה אז עוד בתכנון

האם בזמן המלחמה לא היה חשש מהפצצה של המצרים או סורים את חיפה\קריות או תל אביב?

האם בכלל היו תקיפות מפנים הארץ (מלבד כמה רקטות שנחתו במגדל העמק וקטיושות מלבנון)

מצד סוריה או מצרים. להוציא המקרה המוזר בתחילת המלחמה שנשלח טיל אויר-קרקע קלט לכוון מרכז הארץ. אצלנו פרשו את זה שנשלח לתל אביב. אישית לא חושב שזאת הייתה כוונת מצרים.
יש איזה הסכם "ג'נטלמני" בינינו שלא פוגעים במטרות אזרחיות, כך נהגנו וכך גם הם נהגו.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

בדמשק הופצץ המטכ"ל הסורי בתגובה. זאת מטרה צבאית ולא אזרחית.
אף אזרח לא נהרג בתקיפה לפי מיטב ידיעתי.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

אם איני טועה, בני פלד אמר שגם שכונות מגורים הופצצו במטרה לגרום לסורים להסכים להפסקת אש.

ולו מן הסיבה שפנסי המכוניות נצבעו בכחול וניתנה הנחייה להאפלה...

אגב - לא הייתי מגדיר זאת כ"כמה רקטות" היות וה"פרוג 7 " היא לא ממש רקטת 107 עם קילו חנ"ם ברש"ק....
מבחינת סדר הגודל מדובר ברקטה כבדה שניתן להשוותה ל"זילזאל"....
"פרוגים" נחתו גם בקיבוץ גבת ועוד מספר ישובים בעמק ואני לא בטוח שכתוצאה מכך לא נפגעו/נהרגו אזרחים....

עם כל הכבוד לקיבוץ גבת ולמגדל העמק, הפרוגים שנחתו בהם כוונו כמובן לבסיס חיל האוויר ברמת דוד ואחד מהם אף פגע במגורי הטייסים והרג טייס עיט. אם רצו באמת הסורים לירות לעבר ישובים ישראלים היו יכולים לעשות בנקל שמות בטבריה, צפת, ראש פינה, יסוד המעלה, קריית שמונה וכו' בעזרת ארטילריה רגילה וזאת מבלי להזדקק כלל לפרוגים לא שכן הפצצות במטוסים. אם היו נורים גם פרוגים לערים הללו אזי מניין ההרוגים היה נעמד בעשרות אזרחים ישראלים ולא בודדים כפי שהיה בפועל. הפצצת הנגד של המטכ"ל הסורי נעשתה במשורה ובזהירות מבלי לפגוע בשכונות סמוכות ובאזרחים חפים מפשע ראו כאן במקורות אחרים

http://www.iaf.org.il/Templates/Jou...971&docID=16606

באופן דומה לסורים, אם היה רוצה ח"א באמת לקטול אזרחים סורים באופן סיטונאי היה יכול לעשות זאת בקלות שהרי החיים בדמשק נמשכו כסדרם משך כל המלחמה, בניגוד לערי ישראל המגוייסות והמוחשכות. בפועל כמובן לא נעשו מעשים כאלו ובוודאי שלא למטרת "כפיית הפסקת אש" (ממתי לרודנים הערבים אכפת מגורל אזרחיהם?). הפעם היחידה למיטב ידיעתי בה הופצצו שכונות מגורים במלחמה היה בעיר סואץ בדרום התעלה ביומה האחרון של המלחמה ושם כידוע היה מדובר בעיר רפאים. דווקא ב 1982 חוקי המלחמה הוגמשו וח"א כתש את מערב ביירות וקטל אזרחים לבנונים כמו גם מחבלים פלסטינאים על ימין ועל שמאל עד כדי סיכון היחסים עם ארה"ב. אם זאת אפקטיביות הפצצות והפגזות הזעם הללו הייתה מוכחת ובאה לידי ביטוי בין היתר במספר אבדות קרקעיות נמוך יחסית בעת כיבוש מערב העיר והסכמת אשף כמובן לפינוי מרצון.

הזכרון השני שלי הוא מגיל שנתיים - ירידה למקלט בבניין של הדודים מעפולה - לאחר שנים הסתבר לי שזה היה כנראה בעקבות התקפת רקטות הפרוג.
רן

נוה שאנן, חיפה. יושב עם אימי ומעביר את הצום בקריאה. אני תלמיד יב בן 19, כל חברי הילדות בסדיר, ואני מה לעשות, נשארתי כיתה .לפתע, צפירה עולה ויורדת. אימי, שאת נעוריה העבירה במחנה עבודה גרמני, מתחילה לבכות בשקט. לאחר שבוע, עם הכיתה מהתיכון, בקיבוץ כברי, מתנדבים בקטיף אבוקדו, ישנים במקלט ושומעים נפילות, אחת מהן מטוס סורי שנפל על אגד נהריה

נתיב חן

לא יאמן - 35 שנים עברו, המראה לא משקרת - קמטים פה ושם, קרחת פה ושם, ג'וני כבר לא מאיים כמו
אז ,כשהיינו צעירים ששים אליי קרב - אני מת על ריח של נפ"למ על הבוקר.... משהו כזה,
היינו בטוחים ביכולות שלנו והייתה לנו ספינה חדשה ומצויידת במיטב הנשק ללוחמה ימית , ידענו מה לעשות
כל אחד והתחום שלו, מכונת קרב משומנת והרבה אדרנלין,
בשבת יצאנו ליים וכעבור חודש החלפתי בפעם הראשונה תחתונים, לא הייה לנו מושג מה הירוקים והכחולים
עברו בזמן שאנחנו לחמנו בזירה הימית,ובדיעבד טוב שכך , המוראל הגבוהה עזר לנו לנצח ובגדול,
המדינה עברה טלטלה רצינית וחבל שלא השכלנו לבצע מהלכים מדיניים שיבטיחו שבנינו לא יחיו על חרבם
ונזכה לחיות במדינה מערבית משעממת כמו שוויץ למשל - ממש חבל.

לפני 35 שנה ישבתי במטוס אל-על בדרכי מאמסטרדם לתל אביב.כמט'ק מגח'ים מששת הימים חטיבה 7 דרך ההתשה חטיבה 14 .מהמחזור הכי קרבי בצה'ל שחטף פעמיים הארכת שרות (התגיסתי לשנתיים וחודשיים ושרתתי 3שנים +)
זו היתה טיסה מיוחדת (בחינם) לקחו רק טנקיסטים,טיסים,רופאים וחובשים.
טיסה מענינת מלווה במירז'ים קצת אחרי קפריסין.
עד כמה שזכור לי לא היה אפילו בקורת דרכונים.היו שולחנות עץ פשוטים עם ''שריון'',''חיל אויר'' ואני אפילו לא זוכר מה עוד.בחוץ עמדו אוטובוסים צבאיים (דודג' 400)
אחה'צ המאוחרות כבר הינו בגו'ליס ולמחרת בלי סרבלים,ככה על ג'ינס וטי שירט ירדנו לרפידים.
הטיול נגמר בפאיד דרך החווה הסינית וצליחת התעלה. בטיול פרטיזני הנענו לקמ' 101.
נשארתי שם כ-11 חודשים על צו 8 שמעולם לא קיבלתי ביד ! אך אריק שרון שהחליט עליו .
עשינו הסבות לנחלאים מקצועות וצמ'פ.
ה ששי באוקטובר הוא קודם יום ההולדת שלי. נולדתי בשמחת תורה וב-73 הוא היה ביום כיפור.
בכל 06/10 אני חוגג את יום הולדתי ושל המלחמה הארורה הזאת.

"הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

עקוב אחרינו! Facebook

אבל סבא וסבתא שלי שעוד חיו בברה"מ ב73 סיפרו לי איך הם הסתכנו והקשיבו לקול ישראל ברוסית, איך דאגו בימים הראשונים לנוכח הדיווחים הנוראים ואיך שמחו לשמוע כשה"פראבדה" חזר לספר "פראבדה"....

בן 17 תלמיד יא' בפנימיה חקלאית
זוכר כמו אתמל כיצד התכוננו ליציאה הביתה לחג
ואז הודיעו לנו שלא יוצאים, בערב 4.10 הודיעו לנו שיש כוננות ונצא לגייס חיילי מילואים
בערב החג בבוקר כבר עמדו במגרש עשרות אוטובוסים ומוניות וחיכינו להודעה לצאת לגייס
אני הדרדק קיבלתי שלושה אוטובוסים וצווי חרום לכ-200 איש
ההוראה לצאת הגיעה רק ב-6.10 בשעה 8:00 בבוקר, בשעה 10:00 כבר הייתי באזור בת ים בבית ספר שאינני זוכר את שמו, השרת כבר חיכה עם מפתחות, השארתי שם שני אוטובוסים ועם השלישי נסעתי מבית לבית לחלק את הצווים.

בשעות הערב כבר הגיעו אנשים ממערך הגיוס הצהלי ואני מוצא את עצמי מוביל כ-100 חיילים למחנה מנסורה ע"י יוקנעם שם כבר חיכו להם וציוותו אותם ישר לכלים לפי מקצועות.

לפנות בוקר חזרנו לכפר
ואחרי מספר ימים כבר חולקנו בין ישובים חקלאיים בהם נעדרו הגברים על מנת להחזיק את המשקים

לעיתים אני שואל את עצמי מה עשו אותם לוחמים במלחמה ומה עלה בגורלם
מכל אותם שלשה ימים נשארה לי רק מזכרת קטנה, ספח צו ששמרתי לעצמי ומונח באלבום מאותם ימים.

אותי בבית/בית הכנסת. השתחררתי ביולי 73. טרם הוצבתי ליחידה. בלילה הזעיקו אותי למאגר קצינים בצריפין. יצאתי עם אופטימי עם תיק צד קטן. לפנות בוקר נשלחתי בטרמפים לא.א. 214 במחנה נתן, ומשם , על זחלים, לציר "עכביש". התיק הקטן הספיק לי לחודש.

.

https://2008-uploaded.fresh.co.il/2...09/77052906.jpg

ונראה בתגובתי הקודמת

Evening before, sitting on the veranda of a friend overlooking Sde Dov, and seeing some guys loading on a Highlander, and we're saying to one another "Poor shmucks, going down on miluim on Erev Yom Kippur".
Yom kippur itself, off to a friend's house (I had sort of hopes about the opportunity). Picked fresh figs from the tree in her yard. As we're preparing a fig confiture, hear about the start of the war. Spent 30 minutes wondering, thirty minutes calling the unit without reply. Back to student apartment to find my room-mate already off and his girlfriend practically in tears. Get my boots and a pack, down to Kvish Hahof. Get a ride on a Carmel tender. Not a word exchanged, it was weird. Got off Ramle and walked to KATSKHAR. He went off towards Jerusalem. Always wondered what _his_ experiences were like ....

באותו יום כיפור ,בקיבוץ ניר עם הייתי עסוק בהעברת הציוד שלי ושל אישתי לעתיד מחדרי הרווקים אל דירת הקבע


[תאריך החתונה נקבע לתחילת ינואר 74] תוך כדי העברת הציודים הודיע לי אחד מחברי הקיבוץ

שהיה איתי באותו גדוד שיש גיוס חירום , ההפתעה היתה מושלמת.

יוחזרו הגרעינים לאבטיח

זיכרון ראשון בליל יום כיפור. אח של חבר היה מגויס ודיברו בבית הכנסת שיש כוננות אבל בלי שום פרטים.
זיכרון שני מיום כיפור, בשעה עשר בערך באו שני חיילים וגייסו בצו שמונה את אחד מעמודי התווך של בית הכנסת שתפקידו במילואים היה איש משטרה צבאית. את התמונה הזו אני זוכר טוב. הוא עמד בין שני החיילים עם הטלית ונעלי הספורט הלבנים ומסתכל על הצו בפנים רציניות ואנחנו מסביב בתחושת דריכות וחשש. וכמובן את האזעקה של המלחמה בצהריים וכולם מסתכלים על כולם בתמהון והזקנות מעזרת נשים מתחילות לייבב.

מישהו זוכר איך התנהלו החיים האזרחיים בעורף?

איך עבר שמחת תורה שרוב הגברים מגוייסים? היו מניינים בבית כנסת?
בתי הספר פעלו בכלל?
היה איזהשהו עוצר על התושבים הערבים בארץ?

בתי הספר פעלו כרגיל.
מדי יום הופיעו משלחות לקחת ילדים שאחיהם או אבותיהם נפגעו.
ולאחר הלימודים קיבלו כולם הדרכה מפי הרצוג ויריב על המלחמה.
עד שנגמרה.