יום רביעי, כ"ז בטבת התש"ע, 13 בינואר 2010,

כבר 16 שנה שאל"ם גברעם הגלילי נושא על כתפיו את האחריות לשלומם של חיילי צה"ל - באימונים, במבצעים ובחופשות. רמ"ח בטיחות בזרוע היבשה יודע שיש מי שחושב שהוא טרחן, אפילו חנון, אבל כל עוד הוא מצליח למנוע את התאונה הבאה - זה לא מזיז לו. עכשיו, אחרי מותו של סמל אור חדד מפליטת כדור ושל רב"ט מור כהן בלש"בייה בזעורה, הוא מודה: "אנחנו חוטפים דווקא במקומות שחשבנו שאנחנו מוגנים בהם"
רינת אביגור וניר קוסטי

אל"ם גברעם הגלילי, ראש מחלקת הבטיחות ובקרת האיכות בזרוע היבשה, נמצא בתחום כבר למעלה מ–16 שנים, ועדיין לא לגמרי התרגל לתחושה שתוקפת אותו בכל פעם מחדש. בכל פעם שהוא שומע את הפרטים הלקוניים שנמסרים לו מעברו השני של המירס, משהו בלבו מתכווץ. באותו רגע, מצליח אל"ם הגלילי לחשוב רק על דבר אחד.

"כבר שנים שאני נתקל במקרי מוות - בתאונות ובמבצעים", הוא אומר. "והדבר שלא מצליחים להתרגל אליו הוא הידיעה שיש לנו חלל, ושבאיזשהו מקום בארץ יש אמא ואבא שלא יודעים מה קרה לבנם או בתם. אתה יודע שמהרגע ששמעת על זה, השעון מתקתק עד שידפקו להם על הדלת. הלב נאכל לי מזה בכל פעם מחדש".

כנראה שברגש הזה טמון הסוד שעומד מאחורי האדם שנושא על כתפיו את התואר המחייב "מר בטיחות" של צה"ל כבר למעלה מעשור וחצי. מה שהופך אותו לאדם שכל מפקד גדוד ומ"פ לוחם מכיר ואף מפקד חטיבה לא יעז לסנן. "כל תאונה אני לוקח באופן אישי, ככישלון אישי", הוא מודה. "אם זה לא היה ככה, אני חושב שלא הייתי מחזיק בתפקיד הזה הרבה זמן. וככה אני אומר לפקודים שלי ולקציני המערך: "זוהי שליחותנו. אנחנו יודעים כמה נפגעים יש, אבל לא יודעים כמה תאונות ונפגעים אנחנו מצליחים למנוע. אבל בוודאות אנחנו מונעים אותן, כי גרף הנפגעים מצביע על ירידה".

לא נגמלנו מהשטויות

בחודש אוגוסט האחרון נאלץ אל"ם הגלילי לקטוע את חופשתו באחת ולא בפעם הראשונה. באחד מימי החמישי החמים של הקיץ, ירד הרמ"ח עם המשפחה לנופש באילת. אבל כבר ביומה הראשון של החופשה הוא קיבל הודעה שהביאה לסיומה. זו הייתה ההודעה על פציעתו הקשה של סמל אור חדד ז"ל כתוצאה מפליטת כדור.

"כשאור חדד נפגע, התקשרו אליי מיד", משחזר אל"ם הגלילי. "זה היה מישהו מחטיבת גולני, ממש דקות אחרי האירוע. אני זוכר שהתעסקתי בזה כל הזמן. כשב–1:30 בלילה התקשרו להגיד לי שהוא נפטר מפצעיו על שולחן הניתוחים, הראש שלי כבר היה במקום אחר ובטח לא עם משפחתי".

ברגע קבלת הודעה מסוג כזה, ואחרי שהטלטלה הראשונית חולפת, נועל הגלילי את הרגש בקופסה ומניח אותה בצד, מפנה את הבמה למקצוע. "באירוע כזה, קודם כל מבררים את הפרטים הראשונים", הוא מסביר. "אני מדבר עם ראשון המפקדים שהיה הכי קרוב לאירוע. לעתים אף מדברים איתי מהזירה עצמה. אני מעדכן את הקצינים שלי והם מתחילים לטפל במקרה. במקביל, אני מדווח למפקדים הבכירים שמעליי".

אולם יש מקרים בהם מוצא עצמו אל"ם הגלילי צמוד ממש לאירועים. "במקרה מותו של אוריאל פרץ ליברנט ז"ל, המט"ק שנהרג בהתהפכות טנק באוגוסט האחרון", הוא מספר, "הייתי ברמת הגולן עם מפקד הזרוע בתרגיל אחר. איך ששמענו על התאונה, הגענו במהירות לזירה וראינו את התוצאות הנוראיות".

עוד במהלך השיחות, מתחילים במבק"א בתחקיר ראשוני וזריז של המקרה. "אני מבקש מהם לתאר לי מה קרה שם בכמה משפטים", מספר הגלילי. "אם זה עניין של משחק בנשק, אז פועלים בהתאם, מבררים את הנסיבות והגורמים ומקבלים החלטות ראשוניות. במקרה של תאונת הטנק ברמת הגולן, קיבלנו החלטות שנוגעות לכל הצבא, והמידע על האירוע וההחלטות הראשוניות הופצו ממש בזמן אמיתי לכלל המפקדים ולקציני הבטיחות. לאירוע הלש"בייה בזעורה בחודש שעבר, בוודאי שיש השלכות כלל–צה"ליות. במקרה זה עצרנו את האימונים בכל המתקנים".

במקרה הראשון אליו מתייחס הגלילי, מותו של סמל אור חדד ז"ל מפליטת כדור מנשקו של חברו לפלוגה, מצאה ועדת החקירה בראשותו של אל"ם יהודה יוחננוף שמונתה מטעם מפקד פיקוד הצפון, האלוף גדי אייזנקוט, כי לא הייתה בעיה עם פקודות פריקת הנשק ששונו לפני כשנה וחצי. על כן, עברו במבק"א לבדוק את התנהלות השטח. "אני לא רוצה לשנות רק את שיטת הפריקה", מסביר הגלילי ממרחק הזמן. "אני רוצה לשנות את תרבות ההתנהגות של החיילים עם הנשק בצה"ל. אני לא מחפש ירידה במספר מקרי פליטות הכדור, אלא לראות שחיילים לא נוגעים בהדק, אלא אם כן צריך לירות".

השבוע אף הופץ על–ידי מבק"א סרט שיחזור שהופק במחלקה על–ידי ענף חקירות, המציג את האירוע החמור ומדריך כיצד להימנע ממקרים דומים בעתיד. "אין פורום שאני או אנשי לא מדברים בו, מסבירים ומתריעים בנושא מניעת משחקים בנשק", מדגיש גברעם.

אז אם אין בעיה בנהלי הפריקה, מי אשם במקרה הזה? המפקדים?
"במקרה של אור חדד, האשמה היא קודם כל על היורה. למפקדים יש אחריות נוספת כי הנהלים לא נשמרו שם באופן קבוע. אבל להגיד מאיפה הכדור הגיע לנשק - את זה אף אחד לא יודע לומר יכולים רק לשער".

גם אם בסופו של דבר יתבררו נסיבות הגעת הכדור לנשק, היורה, שהורשע בהריגה, הורד לדרגת טוראי ונשלח ל–27 חודשי מאסר, ייוותר כנראה האשם הבלעדי בפרשה. "המקרה הזה היה המקרה הכי בוטה שנתקלתי בו", אומר הגלילי. "חייל מכוון נשק, אומר: 'אני יורה' - ויורה. תפיסת הבטיחות של הצבא גורסת שלכל חייל יש אחריות על הנשק שלו. לא למ"מ שלו, לא למ"פ ולא למג"ד. ברור שיש להם אחריות על מה שקורה אצלם ועליהם לפעול על–פי הנהלים, אבל האחריות היא בראש ובראשונה של החייל".

המקרה הזה הפך לאירוע מרכזי בצבא. הגלילי מוכן להתחייב שעכשיו כל חייל שנושא נשק קרבי או עורפי, מכיר ולומד אותו ואת לקחיו. "הלקחים אומרים שאתה לעולם לא מעז לכוון נשק על בן–אדם, לפתוח נצרה ולנקור. לעולם!", הוא מדגיש. "מעבר לזה, כל חייל צריך היום לדעת שאם לא פרקו לו את הנשק, הוא צריך לבוא למפקד שלו ולהגיד: 'לא פרקת לי'. ואם לא פרקו לך ואין מפקד בסביבה, אז תפרוק בעצמך". בנוסף, החליטו במבק"א "להציף את השטח", כלשונו של הרמ"ח, בקלף המפרט את נהלי האחזקה והשימוש בנשק, שלהערכת הגלילי ייטמע בזיכרונו של כל טירון.

אירוע המשחק בנשק וההתמודדות עמו לקחו את הגלילי יותר מ–26 שנה אחורה, לתקופה בה שירת כמ"פ. "הקשר שלי היה החייל הכי טוב בפלוגה", הוא מספר. "הוא נהרג מפליטת כדור של מישהו ששיחק מולו בנשק וירה בו. זה קרה בידיים שלי ומשפיע עליי עד היום. זה דבר שיושב לך כל הזמן בראש, שאולי יכולת למנוע את זה. מסתבר שלא נגמלנו מהשטויות האלה".

כל מקרה כמו זה של אור חדד ז"ל מחזיר אותך למה שקרה אז?
"כל מקרה של משחק בנשק מחזיר אותי למקרה הזה ולמקרים אחרים. אני מספר לצוערים ולסגלי טירונות את החוויה הקשה שלי. אנחנו חוקרים והמפקדים מטפלים ביד קשה. ולמרות שהמקרים לעתים חוזרים על עצמם, הם עדיין במגמת שיפור".

יכול להיות שהמקרה הזה ממחיש תפיסה בקרב החיילים שבטיחות היא דבר חנוני וטרחני?
"בהחלט. יש מעט מאוד חיילים שאומרים את זה, אבל לשמחתי אין כבר מפקדים שאומרים את זה. כשהתחלתי את התפקיד כרע"ן, גם מפקדים היו חושבים ככה. הם היו אומרים: 'מה זה תיק תרגיל? זה לפקידים. אני צריך למלא ניירות עכשיו? נהיית לנו פקיד' וכדומה, אבל לצערי, גם היום יש חיילים שחושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם".

לגעת באפס

על–פי הגדרת תפקידו, ניתן להעריך כי אל"ם הגלילי אמור לפעול על תקן של נביא, או לפחות מגדת עתידות. עליו מוטלת האחריות למנוע את האירוע הבא עוד לפני שקרה. הוא זה שצריך לצפות פגיעה מכמה חזיתות ולהיערך בהתאם. ככל שנפח האימונים עולה ומגוון כלי הרק"ם הפועלים מתרחב, הוא צריך להתאים את ההכשרות מבחינה בטיחותית. "אי–אפשר להבטיח שלא תקרה תאונת אימונים בשום מקרה", הוא מבהיר. "אם תעשה את סדר הפעולות הנכון, יש סבירות גבוהה שלא יקרה אסון. אם בכניסה לאימון לא תפעל על–פי ההוראות, עלול לקרות אסון. להגיד שאין סיכונים בכלל? אין דבר כזה".

מאז מלחמת לבנון השנייה, חלה עלייה מתמדת במספר האימונים שמקיים צה"ל. לדברי הגלילי, שנת 2010 תהיה עמוסה עוד יותר מקודמותיה. אך המשוואה המתבקשת של "יותר אימונים - יותר תאונות" לא חלה בשנים האחרונות - להפך. רף תאונות האימונים נמצא דווקא במגמת ירידה. בחיוך גאה מציג הגלילי את "השקופית המנצחת" שלו, זו שמציגה את הגרף היורד של הנפגעים וההרוגים בתאונות לאורך השנים האחרונות.

"מ–51 נפגעים בדרגת בינוני ומעלה (פצועים בינוני, פצועים קשה והרוגים) בשנת 2008, ירדנו ל–24 נפגעים באותה דרגה ב–2009. בשנה החולפת היו רק חמש תאונות אימונים עם נפגעים. זה מעט ועדיין ניתן למניעה. לשם ההשוואה: בצבאות זרים יש פי שישה או שמונה יותר תאונות עם נפגעים מאשר לנו".

איך מגיעים למצב הזה?
"היעד שלנו, כמו שהגדיר בזמנו הרמטכ"ל, הוא 'לגעת באפס'. אנחנו לא מאמינים שיהיו לנו אפס תאונות, אבל צריף לשאוף ליעד הזה. השינוי נעשה לאורך שנים - לא ביום אחד. כשהגעתי לתחום, זה לא היה ככה. אמרו שזה טרחני, שזה לפקידים. היום אנחנו מוצאים את עצמנו בהרבה מקרים אומרים למפקדים: 'תירגעו, אל תחמירו'. אפשר וצריך לבצע אימונים עם מקדמי סיכון גבוהים מאוד, כדי להתכונן למצב אמת, ועדיין לשמור על בטיחות".

כדי לקדם את הנושא, מקפידים במבק"א לשמור על הקשר לשטח. "יש פה במבק"א כיתה שמוכשרים בה מעל ל–800 קצינים בשנה - סמ"פים וסמג"דים", מספר הגלילי. "אנחנו מגיעים לכל סמ"פ בצבא, לכל צוער בבה"ד 1, לכל חניך בהשלמה חילית בחי"ר. קציני הבטיחות פזורים בבסיסים וביחידות, ואין חניך במלט"ק, בפו"ם, בקורס מגדי"ם, בקורס מחטי"ם ואפילו במערך המילואים שלא פוגש אותנו ולומד בטיחות מפינו. מפקדים עוסקים בבטיחות כל הזמן. ככה מורידים מספרים. אני מכיר את כל המפקדים הקרביים בצבא וכולם מכירים אותי. למה זה ככה? כי אנחנו באים אליהם. יש לי פריבילגיה להרים טלפון לכל מפקד, ולכל אחד יש את הטלפון שלי. כל מג"ד שיודע שאני מחפש אותו, יחזור אליי מיד, לא יסנן אותי. כי הוא יודע שאם הוא יחפש אותי, אני לא אסנן אותו. זה דו–כיווני".

אולם על אף הגאווה בנתונים המצביעים על ירידה במספר הנפגעים בתאונות האימונים, במבק"א מביעים עדיין דאגה מתחום הבטיחות בדרכים. מספר החיילים שנפגעים ונהרגים ב"תאונות בחופשה", כפי שהן מוגדרות, בולט ביותר במצגת שעל מסכו של הגלילי. "תאונות דרכים בחופשה הן עדיין נקודת התורפה מספר אחת", הוא אומר. "ביחס לשנה שעברה, מספר התאונות בחופשה נמצא בעלייה. היו לנו מספר תאונות קשות בעלות מאפיינים קלאסיים של תאונות בחופשה - אלכוהול ונהיגה פרועה. אבל אם מסתכלים על הגרף הכללי, הוא יורד. לפני חמש שנים היו לנו 30 הרוגים והשנה 14.

"לעומת זאת, סיימנו את השנה בלי חללים בתאונות דרכים בצבא", ממשיך הגלילי. "זה הישג בלתי רגיל. אף פעם לא היה כזה דבר. מצד שני, יש תאונות שלא חלמתי שיקרו לנו, כמו זו של מור כהן ז"ל, שנהרג בלש"בייה בזעורה", הוא מרצין. "דווקא במקום שאנחנו חושבים שנחטוף אנחנו לא חוטפים, וחוטפים דווקא במקומות שחשבנו שאנחנו מוגנים בהם".

לא בשביל הצל"ש

הגלילי יושב על כיסאו כראש מבק"א כבר ארבע שנים. לפני כן, שירת 12 שנים כרע"ן בטיחות. את דרכו החל בגולני ועד שהגיע למחלקה, הספיק לפקד על פלס"ר 7 ולשמש מג"ד בבה"ד 1. הגעתו לתחום הבטיחות, לדבריו, היא מקרית בהחלט. "נפצעתי במהלך אימונים ונפגעתי בצורה שלא מאפשרת לי לחזור להיות לוחם. הציעו לי חמישה תפקידים ובחרתי את זה", הוא מספר.

לא עבר זמן רב עד שהפך משוגע לדבר. "מה שמעניין בתחום הזה הוא שאין יום שדומה לקודמו. יש לי כאן את הפריבילגיה לראות את הפירות של ההשקעה לאורך שנים. אני בתחום הזה מהימים בהם היו לנו עשרות הרוגים בשנה והייתה בצבא תרבות התנהגותית אחרת לגמרי מבחינת הבטיחות, כשאני הייתי חלק מהתרבות העקומה הזו", מודה הגלילי. "היום אני רואה איך הצבא מתנהל ואיך הצבא פועל - עולם אחר לגמרי. ויש ירידה עקבית בכמות הנפגעים והתאונות. כשנכנסתי לתפקיד ב–1993, היו 35 הרוגים בשנה. השנה יש לנו חמישה. זה נותן אנרגיות להמשיך כדי לצמצם עוד ועוד".

אתה זקוק ללא מעט אנרגיות כדי להמשיך.
"כל תאונה, תאונת אימונים או תאונה מבצעית, היא בשבילי כישלון אישי. אני רואה כישלון גם במקרי הדו"צ במהלך 'עופרת יצוקה'. אלה דברים שהתכוננו אליהם, שהשתדלנו למנוע, ובכל זאת קרו. אנשים אומרים לי: 'אתה לא נורמלי, מה כבר יכולת לעשות? עשית כל מה שאתה יכול', אבל זה עדיין כישלון".

על חלק מהמקרים מעדיף הגלילי שלא להכביר במילים. כך למשל, לגבי מותו של רב"ט מור כהן ז"ל בלש"בייה בזעורה - אירוע שנמצא עדיין בחקירה. במקביל להקפאת האימונים בכלל הלש"ביות בצה"ל, מספר הגלילי, לש"ביות גומי עושות את דרכן לארץ, במטרה להחליף את הקיימות. להערכתו, הראשונה בהן תחל לפעול בבא"ח כפיר בעוד כשלושה חודשים. "לש"ביות הגומי יכולות לספוח הרבה יותר כדורים", הוא מסביר. "הלש"ביות שהשתמשנו בהן עד היום נהרסות וצריך לתחזק ולהחליף אותן. לש"ביות מגומי יכולות להחזיק מעמד הרבה יותר זמן. זה משתלם תקציבית ובטיחותית".

על יכולת הספיגה של לש"ביות הגומי אין מבחינתו ויכוח. בכל הנוגע ליכולת הספיגה של הגלילי עצמו, המצב קצת שונה. "זה תפקיד שוחק נפשית ופיזית, שחוזר על עצמו, ואין בו תהילה", מודה הרמ"ח. "יש תהילה בבטיחות? מישהו מקבל צל"שים? מישהו מקבל תעודת הצטיינות? כלום. עבודה אפורה יומיומית. אבל אם אתה לא בא לזה עם תחושת שליחות, אז אין לך מה לעשות פה. כל מקרה שאני לוקח אישית, נותן לי מוטיבציה להמשיך ולעשות את זה יותר טוב וכך גם אנשיי".

הגלילי לא נאלץ להתמודד מול עצמו בלבד. הוא נושא איתו כל הורה שכול שילדו נופל, בשגרה או באימונים. "אם חייל נהרג במלחמה, רוב ההורים מקבלים את זה", הוא מבדיל. "מבחינתם, האויב הרג את הבן שלהם שנפל על הגנת המולדת. אבל כמו בסיפור של החייל שלי, מוטי טעייר ז"ל, שנהרג אצלי כשהייתי מ"פ בגדוד 51 של גולני, עד היום, בכל שנה בכ"ו באב, אמו חוה תופסת אותי ושואלת: 'למה הבן שלי לא נהרג על–ידי מחבלים? למה הוא נהרג במאהל?' 26 שנים והיא לא מפסיקה לשאול - ובצדק. אני בטוח שגם המשפחה של מור כהן ז"ל מרגישה אותו דבר. לבי איתם.

"יכול להיות שאני מזוכיסט?", הוא צוחק. "אני אשאר בתחום כל עוד אני יכול ומפקדי ירצו בי. כשכבר לא יהיה לי כוח לקום בבוקר, להתניע את האוטו ולנסוע לרמת הגולן כדי להעביר ארבע שעות של הרצאות בטיחות לחטיבת גבעתי, כמו בשבוע שעבר, או לנסוע לבה"ד 1 לחמש שעות הרצאה, כמו שאני עומד לעשות בשבוע הבא - אני אבין שצריך לסיים".

http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/bamahana/2010/03/1319.htm

"הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

עקוב אחרינו! Facebook

אני הייתי מעניק לו צל"ש - האיש והאגדה

TUCO: God is with us because he hates the Yanks too! Hurrah

BLONDIE: God is not on our side 'cause he hates idiots also

מחזק. האדם הזה הוא קצין מרשים, חריף והגון.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/303/905.html

תדע כל אם: המפקד ששיפר את הבטיחות\ מאת חנן גרינברג

מאז שאל"מ גברעם הגלילי תפס את הפיקוד על מחלקת הבטיחות בזרוע היבשה של צה"ל, מספר ההרוגים בתאונות צבאיות ירד בעשרות אחוזים. עכשיו הוא פושט מדים אחרי 32 שנה ומקווה שמפקדים וחיילים ימשיכו לציית לכללי הברזל שלו גם בלעדיו
בתום מלחמת לבנון השנייה התקבלו במחלקת הבטיחות ובקרת האיכות (מבק"א) בצה"ל עשרות דיווחים על חיילים שנעקצו על ידי עקרבים או הוכשו על ידי נחשים בצפון הארץ. הכמות הלא שגרתית של המקרים יצרה בקרב כמה חיילים ומפקדים סברה מעניינת: לאור העובדה שדרום לבנון הופצצה ונפגעה מאש הצבא, עברו זוחלים, חרקים וחסרי חוליות דרומה, לישראל, ושם נתקלו בחיילי צה"ל המתאמנים. "זה היה רגע נדיר, מהסוג שמוציא ממך חיוך, אבל לרוב אנחנו לא עוסקים בנושאים מצחיקים‭,"‬ אומר מי שמכונה "מר בטיחות" בצה"ל, אלוף משנה גברעם הגלילי - האיש שמכיר מקרוב הרבה מאוד מצבים שבהם מתרחשת בצה"ל תאונת אימונים קטלנית או נרשמת טעות בשדה הקרב שמסתיימת בטרגדיה, ואז, מייד אחריה, צצות השאלות הקשות ונשלפות הסכינים החדות. בשבוע שעבר הוא פשט את מדיו לאחר 32 שנה בצה"ל, אחסן את הכומתה החומה שלו, זכר לשירותו בחטיבת גולני, ויצא לחופשת שחרור. את מרביתם שירותו עשה הגלילי בתחום הבטיחות בזרוע היבשה. 12 שנה הוא היה ראש ענף, והחל משנת 2005 שימש ראש מחלקה. את המחמאות שהורעפו עליו מכל עבר נשאיר לרגע בצד. קודם כל, כמה נתונים: בין השנים 1979 ל‭1990-‬ היו לצה"ל 45 חללים בכל שנה בממוצע בתאונות צבאיות בשירות: תאונות באימונים, תאונות דרכים, ירי על כוחותינו, משחקים בנשק וכל דבר רע אחר שעלול לקרות לחייל במדים ולעלות לו בחייו. נכון להיום, נראה כי החזון האוטופי של הגלילי - "להגיע למצב של קרוב לאפס חללים בתאונות" - שאליו כיוון עם כניסתו לתפקיד כראש המחלקה, הולך והופך למציאות.

עניין של הפנמה

השנה, לדוגמה, נרשם מקרה אחד בלבד שבו נהרג חייל בתאונה במסגרת תפקידו. הגלילי נושם עמוק כשמדבר על הנתון הזה, ממלמל פסוק נגד עין הרע ואומר "שרק יימשך כך‭."‬ הנתון הזה מייתר את הצורך לבצע השוואה אל מול צבאות אחרים במערב. בכלל, עקומת הגרף של מחלקת הבטיחות בצה"ל מראה מגמה ברורה של ירידה עקבית בכמות ההרוגים, למרות העלייה הניכרת בהיקף האימונים. הגלילי מודה שלעיתים רק חוט השערה, או מזל, מפרידים בין פציעה למוות, אבל אין ספק שבנוסף לכך גם חל שינוי תרבותי בצה"ל. לא עוד הרוג בכל שמונה ימים. גם כשמסתכלים על מאפייני התאונות בצה"ל ניתן להבחין בהבדל: אמנם עדיין יש משחקים בנשק, או, בלשונו של הגלילי, "עבריינות בנשק‭,"‬ אבל התאונות הפכו נדירות יותר. בשדה הקרב היבשתי - מקום שבו רצים לוחמים, נעים טנקים ודחפורים, ואש ניתזת מכל עבר - כבר ממש רואים את השינוי ומבינים שעם תשומת לב והקפדה ניתן להימנע מהנורא מכל. "בעבר, מפקדים התייחסו לבטיחות כאל מטרד, טענו שזה מעכב אותם בפעולות, ציטטו את הכלל "כשחוטבים עצים, עפים שבבים" ואמרו שזה בלתי נמנע‭,"‬ מנסה אל"מ הגלילי לתאר את התהליך שקרה, "עם השנים, כשחיברנו את הבטיחות לשטח, למפקדים עצמם, חל השינוי. היום אני מקבל שיחות טלפון מקצינים שמספרים שמפקדים אפילו מחמירים יתר על המידה בתחום‭."‬ בשנת 1997 עמד מספר ההרוגים בתאונות על 98,‬ שחלקם הגדול נספו באסון המסוקים בשאר ישוב (נתוני מבק"א כוללים גם את תאונות חיל האוויר).‬ אט אט החלה הסטטיסטיקה להשתנות, והמספרים הפכו לחד ספרתיים. ב‭2010-‬ שוב הייתה קפיצה בנתונים ‭20 -‬ חללים, שמונה מהם בתאונות של חיל האוויר ושישה אחרים בתאונות דרכים בדרך לבסיס או בחזרה - אבל מגמת הצמצום במספר התאונות ביבשה נמשכה. אל"מ הגלילי החל את דרכו בצה"ל בשנת ‭.1980‬ גבי אשכנזי, גדי אייזנקוט, שוקי שחרור, גיורא ענבר, הם רק חלק מהמפקדים שעיצבו את דרכו והיו עבורו מורי הדרך. הוא שימש כמ"פ בגדוד 51 ואחר כך כמ"פ בבית הספר לקצינים, תחת פיקודו של שאול מופז. בהמשך, הקים את סיירת השריון של חטיבה ‭,7‬ ואז שב לבה"ד ‭,1‬ הפעם כמג"ד. חלק מההצלחה של הגלילי אולי קשורה גם לאיש עצמו ולחיצוניותו. אחרי הכל, האיש מתנשא לגובה של ‭1.92‬ מ') כנער הוא שיחק כדורסל תחת שרביטו של פיני גרשון ‭‬(קולו גבוה ותקיף, וקשה מאוד לבטל מילה שלו בהינף יד. לאחר מלחמת לבנון השנייה, כשבצה"ל הבינו שהאימונים הולכים להיות אינטנסיביים, הזהירו מפקדים בכנס הפיקוד הבכיר שיהיה לזה מחיר. הגלילי נזכר השבוע כי היו כאלה שניבאו "שיהיו הרבה הרוגים באימונים כי שכחנו איך מתאמנים וצריך להכין את הציבור‭."‬
"עליתי על הבמה ואמרתי שזאת לא תהיה התמונה‭,"‬ הוא מספר, "אם נערוך ניהול סיכונים וניתן להם מענה, אין סיבה שנגיע למצב הזה‭."‬ האימונים הרבים והאינטנסיביים אמנם הולידו נפגעים, ואין מדד שקובע האם זה פחות או יותר מדי, אבל לצד האסונות, חלה הפנמה. "בתקופה שבה אני הייתי מ"פ, בתחילת שנות השמונים, הרבה מפקדים עשו מה שהם רצו, שכחו לגמרי שיש פקודות והתגרו במזל‭,"‬ הוא מספר, "לכן, היו הרוגים. אותם מפקדים נענשו, אבל האווירה הזאת לא נכחדה. היום כולם כבר מבינים שניתן לעשות אותו דבר, אבל ברשות ועם סמכות - וזה לא ייפגע במאומה באיכות האימון או המבצע‭."‬ היום הבטיחות נטועה עמוק בצבא. כל קורסי הפיקוד עוברים הרצאות ייעודיות, וגם מערך המילואים לא נפקד מכך. במבק"א מפיקים סרטי שחזור תאונות פנימיים, שמתארים בצורה מוחשית את תחקירי התאונות. כל פרט מופיע על המסך, כל הוראה מועברת בקשר בזמן אמת. "תוך כדי צפייה בסרט, המפקדים מבינים שהרוג יכול היה להימנע אילו היה תיאום טוב יותר בין שני חיילים, או שהייתה נוספת איזו מילה בדיווח‭,"‬ אומר הגלילי. המקור לחלק ניכר מהתאונות הוא ירי של כוחותינו על כוחותינו. המקרה שנכנס השנה לסטטיסטיקה הכואבת התרחש בתחילת ינואר. לוחם הצנחנים, סמ"ר נדב רוטנברג ז"ל, נהרג במהלך פעילות מבצעית על גדר המערכת ברצועת עזה כתוצאה מהפעלה שגויה של מרגמה במהלך אירוע מבצעי. לעומת זאת, התקרית בה נהרג לוחם חטיבת גולני, סמ"ר משה נפתלי ז"ל, מאש כוחותינו כשפעל עם חבריו כנגד חוליית המחבלים שביצעה את הפיגוע בגבול ישראל מצרים, סווגה - בהחלטה נדירה של מפקד זרוע היבשה, האלוף סמי תורגמן - כאירוע מבצעי ולא כתאונה, לאור העובדה שהנפגע לא זוהה כאויב והנשק לא כוון לעברו. "אין מלחמה בלי אירועי ירי דו-צדדי‭,"‬ קובע הגלילי, "כשאתה נלחם מול אויב עם הרבה אמצעי לחימה, יכולה להתרחש אי הבנה שתגרור ירי על כוחותינו. גם בנושא הזה עברנו כברת דרך, ואני מאמין שבעתיד, עם כניסת הטכנולוגיה לשדה הקרב באופן משמעותי, נוכל להקטין עוד יותר את האירועים הקשים הללו‭."‬ אחד האירועים הקשים ביותר בשנים האחרונות, בהם נפגעו חיילים מאש כוחותינו, התרחש במהלך מבצע "עופרת יצוקה‭,"‬ כשטנק ירה בטעות על מבנה בו שהה כוח גולני. שלושה נהרגו, 23 נפצעו, בהם מפקד החטיבה ומפקד גדוד ‭.13‬ "בתחקיר גילינו שהאירוע היה עשוי להסתיים באופן קשה הרבה יותר‭,"‬ מספר הגלילי, "הפגז כוון לחלק שמתחת לחלון, אבל פספס ונכנס פנימה. בדיעבד הבנו שכל חבורת הפיקוד ישבה על הגב מתחת לחלון, ושאם הייתה פגיעה ישירה התוצאות היו קשות יותר, באופן משמעותי‭."‬ מה שהכי מכעיס את הגלילי זה תאונות המסווגות כ"משחק בנשק‭."‬ בשנים האחרונות קיפחו את חייהם שני חיילים בתאונות כאלה. "זאת עבריינות לשמה‭,"‬ הוא אומר, "האחריות של המפקדים היא להכניס לראש של החיילים את החומרה שבדבר. החיילים חושבים שלא יקרה כלום, אז הם מכוונים את הקנה, לוחצים על ההדק, ואז קורה אסון. כשאני שואל צוערים בבה"ד 1 האם הם נחשפו לתופעה הזאת בעת שירותם, כולם עונים בחיוב. זה אומר הרבה. מערכת גדולה כמו הצבא שלנו צריכה לדעת לעיתים לספוג טעויות, אבל על משחקים בנשק אסור לסלוח‭."‬

תרגיעו עם הצ'ייסרים

בשנים האחרונות החלה מחלקת הבטיחות לטפל גם בתאונות של חיילים בחופשה - "אירועי פוסט פאב‭,"‬ כלשונו של הגלילי. "אין ספק שנכון לשאול האם זה בכלל תפקידנו לדאוג שהחייל שיצא לחופשת סוף שבוע לא ישתכר ויתנגש בעץ‭,"‬ הוא אומר, "אבל אנחנו מרגישים אחריות לשלומו ובריאותו של החייל גם כשהוא פושט מדים‭."‬ גם במישור הזה, בכל אופן, יש תוצאות: בשנות התשעים נהרגו 27 חיילים מידי שנה בתאונות שונות, רובן תאונות דרכים בחזרה מבילוי, אולם מאז המספרים הפכו לחד ספרתיים נמוכים. "בשנתיים האחרונות עשינו פעילות במוקדי הבילוי בסופי שבוע על מנת להגביר את המודעות לסיכוני הנהיגה תחת השפעת אלכוהול‭,"‬ מספר הגלילי, "מה שראינו בלילות שם צריך להדיר שינה מהורים בישראל, שבניהם ובנותיהם יוצאים לבלות. נחרדתי והזדעזעתי ממה שראיתי שם. נכון, גם אנחנו היינו צעירים ושובבים, ובודאי לא נזירים, אבל נתקלתי שם במראות מאוד קשים של שיכרות ואלימות‭."‬ בתחילת השנה נכנסה לצבא מערכת חדשה המרכזת את כלל הדיווחים, התחקירים וההנחיות בתחום הבטיחות. קציני מחלקת הבקרה קבעו כי המערכת תיקרא "הגלילית" - כינויה של אפרת, אשתו של הגלילי. למערכת מוזנים אירועי הבטיחות השוטפים, והיא מציגה תמונת מצב מלאה ומפורטת בתחום. "זאת אנציקלופדיה של בטיחות‭,"‬ אומר הגלילי בחיוך של סיפוק, "פיתחנו אותה במשך זמן רב כדי שיהיה בידי המפקדים כלי שיאפשר להם ללמוד ולדעת איך עושים הכל מבלי שיהיו נפגעים. כולי תקווה שהכלי הזה באמת ישמש אותם כדי למנוע תאונות בעתיד‭."‬ ("מעריב", 08.11.2011)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כבכל שנה התקיים בצריפין טקס הענקת פרסי מבק"א ליחידות השונות, כאשר השנה הושם דגש על לקחי המבצע האחרון ברצועת עזה. "צריך לשמור על תפקיד קצין הבטיחות בשגרה ובחירום"

http://www.mazi.idf.il/113-11852-he/IGF.aspx

סימולטורים חדשים, מערכות פיקוח מתקדמות, וסדרות חינוך כבר ביום הגיוס - שינויים מהותיים במערכי הבטיחות בדרכים ימומשו ב2015

http://www.idf.il/1133-22415-he/Dover.aspx