פרשת ניצבים

רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ"(דברים כט', ט'-י')

יש מחלוקת ראשונים מדוע קוראים פרשה זו לפני ראש השנה. לפי דעה אחת היא באה להפסיק בין התוכחה שבפרשת כי תבוא לראש השנה. לפי הדעה השנייה פרשה זו, הכוללת גם דברי תוכחה, באה להשלים את התוכחה שבפרשת כי תבוא וזה רומז על "תכלה שנה וקללותיה".

אולם מו"ר הרב נבנצל שליטא מסביר טעם נוסף על דרך הרמז: הפסוק הפותח את הפרשה רומז על ראש השנה הקרב ובא: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם" בעוד כמה ימים אתם עומדים בדין לפני מלכו של עולם. אומנם לא רק עם ישראל עומדים בדין –כל באי עולם עוברים לפניו כ"בני מרון" אבל עם ישראל מוּדָעים ליום הדין, מה שאין כן שאר אומות העולם, לכן דווקא אתם ניצבים לפניו.

לפעמים אנו שומעים שמועות על דבר מסוכן שעלול להתרחש: מלחמה בצפון ר"ל, התקפה של האויב, איום גרעיני וכו' אבל תמיד מקווים שאולי הדבר לא יקרה, שתהיה סייעתא דשמיא וברגע האחרון כלום לא יקרה; כך בדרך כלל האדם מרגיע את עצמו. אבל כאן האפשרות הזאת לא רלוונטית: אין מצב שהדבר לא יהיה - המשפט יתקיים בכל מקרה, במודע או לא במודע, וכולנו נעמוד בדין לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, גם מי שמאמין בו וגם מי שכופר בו, בלי יוצא מן הכלל.

השאלה היא האם אנחנו באמת מודעים לחומרת הדין? האם אנחנו יראים מהמשפט הצפוי לנו או שמא עוברים לסדר היום מבלי להרגיש דבר? אדם שקיבל הזמנה למשפט על עבירה כלשהי, מכין מבעוד מועד כל מיני ראיות והוכחות על חפותו, ואם בכל זאת הוא אכן אשם בדבר, הוא ישתדל להכין ראיות שיקלו במקצת על העונש. בכל מקרה ודאי שלא יגיע ליום הדיון ללא הכנה. האם אנחנו מכינים את עצמנו ליום הדין הנורא לפחות באותו יחס של משפט בשר ודם? הדיון הוא על חיינו! צריכה להיות לנו חרדת יום הדין. עובדה זו בעצמה שיראים מין הדין היא סיבה להמתיק את הדין.

הגמרא מספרת על רבי יוחנן בן זכאי שכשחלה נכנסו תלמידיו לבקרו. כשראה אותם התחיל לבכות אמרו לו תלמידיו: "נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקיים לעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון ולא עוד אלא שיש לפניי שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהינום ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה?" (ברכות כח'). אם רבי יוחנן בן זכאי, גדול התנאים שבדורו, בכה מאימת הדין, מה נאמר אנחנו? איך לא נפחד? דוד המלך, שגבורתו היוצאת דופן ידועה לכל, הוא לא פחד מהאריה ולא מהדוב; ממה הוא כן פחד? "סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי" (תהילים קיט', קכ') הדיון הוא על החיים שלנו, על החיים של בני ביתנו על החיים של כל עם ישראל. בראש השנה יקבע מי יחיה ומי ח"ו לא יחיה.

התורה מצווה אותנו על מצוות מעשר בהמה: "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה"(ויקרא, כז', לב') מסביר רש"י: "כשבא לעשרן מוציא בפתח זה אחר זה והעשירי מכה בשבט צבועה בסיקרא להיות ניכר שהוא מעשר, כן עושה לטלאים ועגלים של כל שנה ושנה" (רש"י שם). הבהמה העשירית מסומנת בצבע מיוחד ובקרוב תילקח לקרבן. ברור שהיא ממשיכה את "שגרת החיים" שלה ללא מפריע, מסתובבת בדיר להנאתה, עד שיום אחד תמצא את עצמה לפני הכהן לצורך שחיטה והקרבה. מצבינו ביום הדין דומה למצב המתואר לעיל. המשנה אומרת: "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" (ראש השנה, פא', מב') בגמרא מפרשים: כבני אמרנא, דהיינו כבשים הללו שמונים אותם כדי לעשרם, ויוצאים דרך פתח צר אחד אחד. והנה, חלק מהאנשים "מסומנים" ביום הדין, דהיינו: הגיע זמנם ללכת לבית עולמם ר"ל ובכל זאת ממשיכים לחיות את שגרת החיים למרות הסימן,שכמובן אף אחד לא יודע מי הוא המסומן. זה חומר למחשבה: חייבים להתבונן בימים אלו שהם לא ימים רגילים אלא שהעתיד שלנו ושל כל עם ישראל יקבע בהם.

רבינו יונה אומר: אחד הטעמים מדוע אוכלים סעודה בערב יום כיפור הוא להראות שמחה על מחילת העוונות, אנחנו מראים שהעבירות מטרידות אותנו ולא נותנות לנו מנוחה, לכן כשמגיע יום כיפור, יום בו נמחלים עוונותינו אנחנו יושבים ואוכלים ושמחים וזו גם סיבה טובה למחול לנו.

כמובן שגם להפך, אדם שלא דואג ולא אכפת לו מיום הדין זו גופא סיבה להטיל עליו את כל חומרת העונש ר"ל.

יש לנו הזדמנות אחת ויחידה לשנות את פני הדברים, לבטל גזירות קשות ורעות על ידי תפילותינו, לחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, לכן באותה מידה שמפחיד לחשוב על יום הדין, צריך להרגיש את התקווה הגדולה לשנות את הכל לטובה.

אדם מטבעו נוטה לוותרנות – זו מידה מעולה שבאדם. הבעיה היא שקודם כל הוא וותרן כלפי עצמו, הוא יודע טוב מאד לדון את עצמו לכף זכות. אבל אנחנו צריכים לדעת להשתמש באותה וותרנות כלפי הזולת, "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט', יח') כשם שאת עצמך אתה אוהב למרות כל החסרונות שיש לך כך אתה צריך לאהוב את הזולת גם אם יש בו חסרונות, וככל שתעלים עין מכל מיני פגיעות שפגעו בך גם משמיים יתנהגו אתך כך.

שבת שלום יצחק חלבה



לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ,מרדכי בן מרגריטה , ר' ישראל בן ר' אלחנן הכהן ארנטרוי ,

אמיליה בת שושנה ,ראובן סואה בן ויקטוריה , טובה חיה בת אסתר ת.נ.צ.ב.ה.

המעוניין לקבל כל שבוע את העלון בדואר אלקטרוני ניתן לשלוח בקשה למייל: jalabe@neto.net.il ללא תשלום לזיכוי הרבים

הקישורים שלי: http://www.drivehq.com/web/yakov/mylink.htm