פרופ' אומן: שיטת בחירת השופטים מושחתת

בדיון בוועדת החוקה של הכנסת, הגדיר חתן פרס נובל לכלכלה את השתתפות שופטי בית משפט עליון בבחירת חבריהם לכס המשפט בעליון - "שחיתות ממוסדת". הוא מצא כי השופטים מצביעים כאיש אחד, וכי אם ההצעה להגדיר את הרוב הנדרש בוועדה לשבעה - השופטים יוכלו לטרפד כל מועמד
צבי לביא פורסם: 17.06.08, 18:03


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3556912,00.html

תגיד לי, זורבה א-סאחאף: ממתי פרופסור אומן הוא דובר הימין?

אתה פשוט הזוי.

מוות למחבלים!

ציטוט:

במקור נכתב על ידי elvis1977 תגיד לי, זורבה א-סאחאף: ממתי פרופסור אומן הוא דובר הימין? אתה פשוט הזוי.

אופס** התגובה הייתה אמורה להיות מיועדת להודעה הראשונה.

ב'מנהיגות יהודית' כבר שנים מדבר על זה. בית המשפט העליון הוא סכנה טוטליטארית לכל העם.

היכולת של העם להשפיע על בחירת השופטים, היא קטנה ביותר. ככל שתעלו מעלה בדרג, ככה תמצאו את עצמכם נשפטים בפני שופטים יותר ויותר שמאלנים-קיצוניים אשר אין להם דבר עם ערכים של יהדות.

זה לא שצריך להגדיל את הרוב הדרוש לבחירת השופטים,
אלא צריך לפרק את הוועדה לגמרי!!

לכו לארצות הברית. תראו מה זה דמוקרטיה אמיתית. שמה, נציגי העם בוחרים את השופטים של העם,
ולעם יש יכולת גדולה להשפיע על השופטים. העם נשפט תחת אותם הערכים שהוא מאמין בהם.
השופטים עוברים שימוע תקשורתי נרחב, ונשאלים שאלות ערכיות קשות מאוד. במה הם מאמינים? וכו' וכו'

אבל כאן בישראל בית המשפט העליון (וגם שאר בתי המשפט בכלל), הוא אליטה חזקה מאוד שעושה מה בראש שלה.
מה שבטוח, הוא שהרשות השופטת של ישראל, לא עושה צדק.
מצפצפת על הכנסת. מצפצפת על כל העם. מצפצפת על המוסר.
ממש דיקטטורה במסווה של דמוקרטיה.

he.manhigut.org www.mflikud.co.il www.likudnik.co.il

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://he.manhigut.org/templates/mlevi/cutimages/top_logo.jpg]



"צדק צדק תרדוף"

אופן קביעת בית המשפט העליון בארה"ב מבטיח שליטה מוחלטת בו לאורך שנים בעקבות רוב חד פעמי בסנט. בידי הנשיא שליטה מוחלטת בקביעה מי יהיו המועמדים, הסנט רק יכול לאשר או לפסול ומי שנבחר נבחר לכל ימיו. אופן הבחירה בישראל דמוקרטי בהרבה מבחינת הבטחת הפרדת הרשויות.

בגלל זה קוראים לדמוקרטיה דמוקרטיה. אבל אולי שכחת את זה...

שלטון העם משמעו שהעם קובע ערכים מסוימים שלפיהם החברה מתנהלת. מהערכים הבסיסיים (קרי-חוקה רשמית או בלתי רשמית) נגזרים החקיקה השוטפת והניהול השוטף של המדינה. ברגע שרוב מקרי במוסדות השלטון (ואגב, אדם בארה"ב יכול להיבחר לנשיאות גם אם ר-ו-ב הבוחרים הצביעו נגדו, כפי שאירע עם בוש בבחירות האחרונות-הרי לך שלטון העם) יכול לקבוע את הערכים הבסיסיים לטווח ארוך לפי צרכיו הרי שיש כאן בעצם עריצות של מי שיכול בהמשך להפוך למיעוט. האופציה האחרת היא שהערכים הבסיסיים יישונו כל 4 שנים (קרי-החלפת השופטים לפי מידת תאימות דיעותיהם לאלו של אנשי הרוב בפרלמנט ו/או ראש הראשות המבצעת). במצב הזה יש לך תוהו ובוהו, חוסר רצף שיפוטי, אי צבירת ניסיון ותלות מסוכנת של השופטים בפוליטיקאים.
הרע במיעוטו הוא לקבוע חוקי יסוד/חוקה ברוב מיוחס שכופה יצירת קונצנזוס על בסיס פשרה בין הקבוצות השונות בעם (משהו מעין זה אכן התרחש בישראל ומתבטא בהצהרת העצמאות ובחלק מחוקי היסוד) וחקיקה בסיסית היא בדרך כלל מטיבעה מתייחסת למכנה המשותף העמוק בחברה, יש לה יציבות פנימית ומבחינה טכנית ניתנת לשינוי רק ברוב גדול. כל עוד אין רוב כזה, בית המשפט העליון פוסק לפי פרשנות
לחקיקה זו. כדי למנוע את הבעיות שציינתי לגבי תלות השופטים בפוליטיקאים (האם אתה חושב שהיה סיכוי כלשהו שאולמרט היה עומד לדין אילו הוא היה זה שממנה את השופטים-ישירות או דרך הקואליציה?) חייבת להיות דרך לבחור את השופטים באופן בלתי תלוי. לכך יש שתי אפשרויות: או בחירה ישירה של הציבור (ואז קיים חשש רציני של פופוליזם קצר טווח של השיפוט ואובדן ההגנה מפני עריצות הרוב שהיא אחת התכליות של החוקה) או ועדה שתיכלול נציגים של רשויות שונות על מנת לצמצם את סכנת התערבות הפוליטיקאים. ייתכן ולשופטי בית המשפט העליון יש השפעת יתר על הבחירה בוועדה בגלל נטיתם להצביע כגוש אחד. אם כך, אולי ראוי להגדיל את מספרם היחסי של
חברי הועדה משאר ה"מגזרים". האופציה האחרונה נראית לי הכרחית כי ביהמ"ש העליון בישראל הוא אכן בעל כח מוגזם בכלל דומיננטיות השופטים בבחירת המועמדים.
מתנצל שקצת הארכתי ואולי גם בלבלתי...

השחיתות בבית המשפם העליון זועקת לשמים ולפרידמן אכן מגיעים מירב הקומפלימנטים.
אבל תסכים איתנו שלפני שמגיעים לבתי המשפט חייבים, אבל ממש חייבים, לסלק את מי שקובע את גורלנו הקיומי.
חייבים להעיף את סוחר הנדל"ן, את חובב מעטפות הדולרים, את חומד ההלוואות ללא ריבית וכמובן ללא החזרה.
את החשוד הסידרתי בפלילים, את אבי המשתמטים, את אבי היורדים מהארץ.
את הר"מ היחידי בתולדות המדינה שהפסיד במלחמה. ולא לצבאות עם מאות אלפי לוחמים כמו בשאר המלחמות - אלא לאירגון מחבלים עם אלפי לוחמים בלבד!
רה"מ היחיד מעולם שבממשלתו מכהנים כל כך הרבה חשודים ומורשעים.
רה"מ הראשון בתולדות המדינה שמנהל מו"מ עם החמס!!!
ויש עוד אין סוף טיעונים וסיבות להעפתו של הלז.
האם אתה ישן טוב כשהיצור הלז מנהל לנו את המדינה???
רק אחר שנטהר את האוויר מהסירחון שמפיץ האיש הלז נוכל לדבר על בתי המשפט.

ר"מ היחידי בתולדות המדינה שהפסיד במלחמה שהוא פתח בה.

היה איזה עניין פעוט של תקיפת סיור צה"ל, הריגת כמה מחייליו וחטיפת שניים אחרים+הפגזה בו זמנית של יישובים אזרחיים שרק בנס הסתיימה בפצועים "בלבד".
על פחות מזה, אגב, בגין ושרון פתחו במלחמת לבנון. ואפרופו תקדימים, גם למלחמה ההיא קשה לקרוא "ניצחון" גם אם מבחינה טקטית השלב הראשון שלה יכול אולי (וזה אולי גדול בהתחשב בביצועים הגרועים מאוד של צה"ל אז) להחשב הצלחה.

פטריוטים עלק ...

הימין הוא הגייס החמישי. אנחנו עוד נתגעגע להזויי השמאל. הימין יחריב את מדינת ישראל. לא פחות !

הם לא כפופים לממשלת ישראל - האטד שלהם זה נסראללה ולאחרונה מאיים הנייה על מעמדו בתור אלילם.

פיכ
מגעילים

באיזה מובן המלחמה ההיא היתה הצלחה:
החטופים שוחררו עקב כך?
החיזבאללה פורק מנישקו?
החלטה 1701, המהוללת, מיושמת הלכה למעשה?
איזה הישג מדיני רחוק טווח, שאנשים מסוגי מתקשים להבחין בו?

רמטכ"ל, אלוף פיקוד ומפקד אוגדה התפטרו או התפוטרו,
שר ביטחון גם התפטר.
לא ידעתי שאחרי הצלחה כל כך מזהירה, כל כך הרבה אנשים מתפטרים.
רק המלך משיח אולמרט והמדונה ליבני, כלום נאדה, שומכלום,
אפס תיפקוד כמו אפס לקיחת אחריות אפילו ברמה מיניסטריאלית.
אלו אנשים שלא הייתי מאפשר להם אפילו להעביר ילדים את הכביש,
בטח לא את ילדי.

ישראל לא עמדה ברוב יעדי המלחמה עליהם הצהיר אולמרט (שבחלקם היו כמובן בגדר פנטזיה ושטות גמורה שמלמדת על אווילות קשה של אולמרט שרק בשלה אסור היה לו להמשיך בתפקידו). החטופים לא שוחררו (וכאשר "ישוחררו" יהיה זה בעיסקה אסונית מבחינת ישראל), המלחמה (יחד עם התנהלות פוליטית חכמה של החיזבאללה) גרמה להתחזקות של החיזבאללה מבחינת פוליטית, מדינית ונראה שאף צבאי ויש שחיקה מבחינות מסוימות בהתרעה של ישראל שצבא היבשה שלה התגלה כחלש ומנוון.
מצד שני, אין לזלזל בכך שישראל השיגה מה שלבנון לא הסכימה לו טרם המלחמה: ירידה של צבא לבנון לעבר גבול לבנון וחיזוק כח יוניפי"ל. לנוכחות צבא לבנון בגבול יש חשיבות אסטרטגית עליונה מבחינת ישראל משום שבמקרה של עימות נוסף ממשלת לבנון כבר לא תוכל להעמיד פני קורבן בזירה הבינלאומית אלא תהיה לה אחריות למתרחש מגבולה (בייחוד כשהחיזבאללה חלק מהממשלה) ומתוך כך מנוף הלחץ הצבאי של ישראל על לבנון יהיה אפקטיבי בהרבה. הלבנונים מודעים לזה וזה תורם להרתעה הישראלית. נוכחות הכח הבינלאומי עשויה כמובן להיות בעייתית בתסריטים מסויימים אך גם הם עשויים להועיל מבחינת הלגיטימציה של תגובה ישראלית לפעולות חיזבאללה.
ימים יגידו לאן זה הולך.
יש לציין שלמלחמת לבנון הראשונה, לעומת זאת, הייתה כישלון גמור מבחינה אסטרטגית. היעדים הצבאיים הושגו במידה רבה (אם כי במחיר אבידות גבוה יחסית ובלוח זמנים ממושך בהרבה מהמתוכנן) אך הניסיון לעצב משטר לבנוני ידידותי קרס מייד, המעמד הבינלאומי של ישראל נפגע קשות, תוך זמן קצר אש"ף שגורש התחלף באויב השיעי הגרוע בהרבה, כוחם של הנוצרים נחלש והאחיזה הסורית בלבנון התהדקה. המלחמה העמיקה את המחלוקות בחברה הישראלית והחלישה אותה. ההסתבכות המתמשכת בלבנון האיצה את תהליכי הניוון של צה"ל שהפך לצבא שמתאמן מעט ומתחפר/מתמגן הרבה על חשבון שימור ושיכלול היכולות הטקטיות והאופרטיביות, ובייחוד של הפיקוד לרמותיו השונות. בעניין זה מעניין מאוד לקרוא את דו"ח ולד (התפרסם כספר "קללת הכלים השבורים"-ראה קובץ מצורף של החלק הראשון של הספר). למרבה התיסכול, הדו"ח, שלמעשה חזה את המשך הדרדרות המערכת הביטחונית הישראלית כפי שהובהר לכל בעימות האחרון, לא זכה לכל התייחסות מצד המטכ"ל בראשות משה לוי ז"ל שהזמין אותו וד"ר עמנואל ולד התפטר מהצבא לטובת כתיבת ספרים.
https://2008-uploaded.fresh.co.il/2...18/36613571.doc https://2008-uploaded.fresh.co.il/2...18/36613571.doc

חיזבאללה תקף בגבול הצפון יותר מפעם וגם חטף חיילים באותו גבול יותר מפעם. ישראל היא שהפכה את זה למלחמה. זה שהייתה לישראל עילה לגיטימית לחלוטין לצאת למלחמה לא אומר שמי שסיפק לה את העילה הוא שפתח בה.

מדינות קובעות קווים אדומים כאלה ואחרים והללו יכולים להשתנות. תקיפה צבאית רבתי של מדינה שכנה (וזה מה שהיה כאן) היא בהחלט צעד מלחמתי ראשון (למעשה זוהי עילה חזקה יותר מהעילות שהיו לישראל ב-56, 67 או 82). ישראל יכלה להתעלם כפי שיכלה להתעלם מהצעד ההתקפי או המאיים של הצד השני בכל מלחמותיה (פרט למלחמת הקוממיות ואולי גם מלחמת יום הכיפורים) ולהסתפק בליקוק הפצעים. ישראל בחרה להגיב על הצעד הצבאי נגדה בצעד משלה ויש לומר שהגיבה בעיקר בתחילה בעיקר בארטילריה ואוויר-ממש לא מלחמה אלא יותר בגדר מבצע ענבי זעם/דין וחשבון מורחב. אלמלא החיזבאללה היה משיב בירי רקטות מאסיבי לעומק ישראל, זה היה נשאר כך. נוצרה דינמיקה של הסלמה שהפכה את זה ל"מלחמה" (גם כעת יש בהחלט מקום לשים את המרכאות).
אני חושב שלטעון שישראל יזמה את המלחמה זה לשחק לידי התועמלנים האנטי-ישראלים.

עפו קטיושות לעבר יישובי הצפון לפני 2006. אתה צודק שהכמות גדלה עם הזמן, אבל אירוע החטיפה לא היה שונה מחטיפות קודמות, והתקיפות ההיקפיות שהיו בזמן החטיפה לא היו חריגות (ביחס לתקיפות מהעבר).

ניתן לטעון שפעולה שהיא עילה למלחמה היא בעצם הכרזת מלחמה דה פאקטו. לגיטימי. אבל, אם כך, בפועל, הכריזו מלחמה על ישראל כבר מאות פעמים, אבל לא היו לישראל מאות מלחמות. הפעם ישראל בחרה להגיב בצורה שונה מבפעמים קודמות, ויש לקחת את האחריות על כך.
ימי הגן עברו - "הם גררו אותנו למלחמה" זה לא תירוץ. גם הדברים לגבי ההסלמה ו"אלמלא החיזבאללה היה מגיב" לא ממש מרשימים. זכותך לחשוב (כמו שמסתבר שחשבו הקברנטים) שחיזבאללה לא ציפה לתגובה ישראלית לחטיפה, ולכן היה נרתע מהתגובה. זה אפילו כמעט נכון, בדיעבד מסתבר שהם לא ציפו שישראל תלך כל כך רחוק, והם קילו על הראש. העניין הוא שגם הצד שלנו לא ציפה לתגובה לתגובה, ולכן גם הוא חטף. אז כולם יצאו מטומטמים, לא מפתיע. העניין הוא שאם תגיד "ישראל לא פתחה במלחמה כי היא לא ציפתה שחיזבאללה יכסה את השמיים ברקטות בתגובה לתקיפות בלבנון" אני אומר שלפני זה "חיזבאללה לא פתחה במלחמה כי היא לא ציפתה שישראל תתקוף בלבנון בתגובה לחטיפה", וחזרנו לנקודת ההתחלה. אז בוא לא נשתמש בטיעונים מצחיקים מהסוג של "X לא פתח במלחמה כי הוא לא ציפה ש-Y יחזיר לו אחרי שהוא יתקוף אותו" בלי שוב דבר נוסף.
ההבדל בין הדברים הוא שחיזבאללה אכן עשה דברים כאלה בעבר, וישראל אכן לא הגיבה. כאן ישראל פעלה בצורה חריגה.

ייתכן ויזכרוני אכן בוגדני, אבל איזו פעולת חטיפה אלימה כזו מתוך שטח אירעה מצד החיזבאללה (או כל מי גוף אחר) מאז מלחמת יום כיפור ועד 2006 פרט לשלושה מאז המקרה עם עדי אביטן וחבריו?
מעבר לכך, כמות ההרוגים/נעדרים של ישראל באותו יום (כולל 5 החיילים שנהרגו בניסיון המרדף) הגיעה ללא פחות מעשרה. לא הייתה תקיפה צבאית כה חמורה של ישראל עם תוצאות כה חמורות מאז אוטובוס הדמים ב-78 וגם אז התגובה הייתה במבצע צבאי רחב היקף בלבנון (מבצע ליטני).
אתה לא חייב להגיב על פעולה מלחמתית נגדך אבל מותר לך לעשות זאת. לכן, מבחינתי, חשוב להדגיש שישראל הייתה הצד המותקף. יש לכך חשיבות רבה מבחינה הסברתית בינלאומית.
האם ישראל הייתה צריכה להבליג על המאורעות האלה? כולנו חכמים לאחר מעשה. בפועל, התעלמות מפגיעה בהיקף כזה הייתה פוגעת מאוד בהרתעה הישראלית והתחזקותו של החיזבאללה חייבה התמודדות. גם אז, חשוב לציין שישראל לא הגיבה בפעולה צבאית רבתי ולא נכנסה ללבנון. מצחיק או לא מצחיק גם התגובה הישראלית לא חרגה בהרבה מהעבר (more of the same). אם החיזבאללה לא היה בוחר לירות רקטות רבות לעומק ישראל זה היה נגמר בזה. אף צד כאן לא ממש תיכנן מלחמה אלא הייתה הסלמה הדדית שלאחריות לה נושאים שני הצדדים אך בסופו של יום יש צד שפתח את תיבת הפנדורה.
אגב, אני ממש לא חושב שהחיזבאללה לא ציפה לתגובה ישראלית לחטיפה (ולא ברור לי איך הסקת זאת מדברי) אבל אין ספק שהוא הופתע מעוצמת התגובה ממש כשם שישראל הופתעה מעוצמת המתקפה הראשונית שלו. שני הצדדים לא העריכו נכון את הנכונות של הצד השני להרחיק לכת. כן, במידה מסוימת כולם יצאו מטומטמים אבל טימטום/בורות/אי הבנת תרבות הצד השני גורם ליותר מלחמות מאשר כל גורם אחר.

שממשלת אולמרט החליטה, באופן לגמרי לא מושכל, להרחיב את מעגל הלוחמה.
כאשר היה ברור לחלוטין שהשבת החטופים כתוצאה מהרחבת פעילות זאת, שאפה לאפס.
העובדה שצבא לבנון שלח יחידה או שתיים לגבול עם ישראל, היא לכל היותר לעג לרש.
זה שישראל איפשרה לחיזבאללה להתחמש באין מפריע, מבלי לשבור את הכלים,
לאחר הנסיגה מלבנון הוא הגורם הראשון במעלה להרחבת טווח האיום הרקטי,
ההישג, כביכול, בהחלטה 1701 והגדלת כוחות הפיקוח של יוניפיל בדרום לבנון,
התגלו ברבות הימים, כפי שרבים חשדו מלכתחילה, כחסר משמעות מעשית כלשהיא.
ממשלת ישראל מחרישה ומוסיפה חטא על פשע בהתנהלותה בדרום.
ממשלת ישראל המכהנת לא הפיקה לקח ולא ישמה אפילו קמצוץ מהמלצות ועדת וינוגרד,
אפילו חלקים נכבדים מהמלצות ועדת שחק לצה"ל לא יושמו עד כה, לצערי, קשה להשתחרר
מהתחושה שחלק נכבד מהחלטות הממשלה בנושא המדיני בטחוני אינן עולות בקנה אחד
עם טובת המדינה ובטחון אזרחיה.

מסכים בהחלט עם רוב דבריך. יש לי רק 2 הסתייגויות:
1. חושבני שירידת צבא לבנון לדרום היא אומנם חסרת משמעות טקטית למניעת פעילות חיזבאללה אבל כן יש לה משמעות אסטרטגית כפי שציינתי למעלה.
2. לפי דיווחים שונים נראה כי הצבא כן מנסה ליישם לקחים מהמלחמה. עד כמה הוא עושה זאת ביעילות? לי קשה להעריך.
על כל פנים, העובדה שאולמרט עדיין ראש ממשלה אחרי כל כשליו בלבנון היא לפלא בעיני (נעזוב לרגע את ספריית התיקים הפליליים).

במלמת לבנון השניה - ירו מן המותן ללא כל הכנה ובלבוי מרבית העם כולל האופוזיציה המתלהמת כיום.

למען גלוי נאות התנגדתי למלת לבנון השניה - במיוחד להיקפה חסר הפרופורציה ולעובדה שצה"ל נשאר בשטח שנים רבות (לפחות למזלינו ללא התנחלויות מאוכלסות באזרחי מדינת ישראל)
לגבי מלחמת לבנון השניה - תמכתי בתגובה הראשונית ולפעילות חיל האויר (אולי אפילו היה צריך ל"העמיקה" לעבר השיירות שהגיעו מסוריה). אולם לא תמכתי בהפיכת ה"תקרית" (אכן תקרית לא פשוטה ומכאיבה מאד) למלחמה כוללת, שברור שלא הייתה יכולה להשיג את יעדיה - שחרור החטופים בעודם בחיים ופרוק החיזבאללה. החלטת האו"מ להפסקת האש (שאין מקיימים את מרבית תנאיה), הייתה יכולה להיות מושגת, מוקדם יותר וללא ההסתבכות וההרוגים המרובים..

ומודיעין טוב למדי לאפשרות של פעילות מלחמתית נרחבת בלבנון.
הוא פשוט לא הפעיל אותה.
הממשלה בהחלטותיה עיקרה את התוכנית מתוכן, גרמה לשחיקת כוחות
ללא תכלית ו"ביזבזה" מידע מודיעיני טוב לשוא. זה כמובן לא פוטר את
צה"ל מהפשלות הרלוונטיות לו.
זה מה שקורה כאשר פקידונים ועסקנים קטנים שעם ישראל,
בטיפשותו העניק להם את רסן השלטון, מנהלים את המדינה.

קודם כל, אף אחד לא הפך את המבצע בלבנון למלחמה כוללת והיא אף לא הייתה כזו ממש כשם שמבצע ליטאני לא היה כזה. הייתה הסלמה הדרגתית.
בשתי המלחמות בלבנון הצטיינה המנהיגות הפוליטית הישראלית בחוסר יכולת לקבוע מטרות אסטרטגיות ריאליות. במקרה של מלחמת לבנון השניה נוספה לכך גם ירידה עצומה ביכולת האופרטיבית, הטקטית ואפילו הטכנו-טקטית של צה"ל. היו תוכניות, הייתה התכוננות למקרה של עימות אבל לא הייתה יכולת לממש את התוכניות בגלל ליקויים עצומים במטה ובדרג מקבלי ההחלטות הפוליטי והצבאי.
אילו צה"ל היה בעל כשירות מינימלית, ניתן היה לממש יעדים כמו חיסול החיזבאללה בדרום לבנון והשגת הסכם טוב יותר לישראל. העובדה שממשלת ישראל לא הייתה מודעת ליכולתו הנמוכה של צה"ל והעובדה שבנוסף הציבו יעדים בלתי אפשריים אפילו אם צה"ל היה צבא של רובוטריקים היא בפני עצמה מצריכה התפטרות שלה ושידודו מערכות יסודי, שכמובן לא נעשה.

מלחמת לבנון הראשונה לא היתה ניצחון?
ברור שהיו ליקויים ותקלות לא מעטים, אבל באיזו מלחמה לא היו?
במלחמה ההיא נלחמנו גם נגד הסורים וביום אחד ריסקנו את עמוד השידרה של חיל האוויר שלהם.
וזאת דווקא היתה המלחמה היחידה שהאויב העיקרי נכנע ללא תנאי והרים את ידיו הכי גבוה שאפשר.
הוא אפילו הסכים לעלות חיש קל על ספינה יחד עם כל מחבליו ולטרנספר את עצמו לטוניס הרחוקה.
שם שרץ שנים והיה ממשיך לשרוץ לולא רבין ופרס החזירו אותם ארצה.
אתה מתאר לעצמך שרה"מ השרלטן שלנו היה מטרנספר את חיזבאללה לאיראן?
אז שרון הגיע עד בירות ולמעשה כבש את כל לבנון. מקבץ מעטפות הדולרים לא הצליח לכבוש אפילו כפר 870 מטר מהגבול.

אנשים נוטים לחשוב שהייתה הצלחה צבאית במלחמת לבנון הראשונה היות והושגו רוב היעדים הצבאיים. אלא שיש כאן התעלמות מהמחיר הכבד ולוח הזמנים שהשתבש. במלחמת לבנון הראשונה צה"ל נהנה מעדיפות מספרית חסרת תקדים מול הסורים (על עדיפות מול הפלסטינים לא צריך להרחיב) ומיתרון ההפתעה ובכל זאת היו עיכובים עצומים בהתקדמות הכוחות ואבידות כבדות יחסית גם בלחימה מול מסגרות אויב מצומצמות ביותר. אני מציע לקרוא בעניין את ולד ומקורות אחרים על המלחמה הזו. מי שסבר שהמלחמה הייתה הצלחה צבאית החשה מול אי הפקת הלקחים מימנה ואת התוצאות של זה ראינו גם בעימות האחרון.
כרגיל, נקודת האור הייתה חיל האוויר אך זה לא מספיק.
אל תשכח שהפלסטינים היו זרים בלבנון ואש"פ היה מסגרת צבאית נבדלת. ולכן היה ריאלי להוציא אותו משם. החיזבאללה לעומת זאת הוא גורם לבנוני (ברור שעם השפעה אירנית עצומה) שאנשיו לבנוניים ושמעורב בפוליטיקה הלבנונית עד צוואר. תנאים אחרים לגמרי.
ואגב, יצא אש"ף, ונכנס (כמעט מייד לאחר מכן) חיזבאללה הגרוע יותר. זהו הישג קצת מפוקפק.

גם אתה אומר שהושגו רוב היעדים הצבאיים.
לבבי היתרון המספרי שהיה לנו במלחמת לבנון הראשונה העלתי חיוך בלתי נשלט.
במלחמת לבנון השנייה לא היה לנו יתרון מספר. בכלל לא...
במיוחד כשסוריה לא השתתפה כלל שלא כמו בראשונה.
בנוסף קיבלנו גיבוי כלל עולמי להשמיד את חיזבאללה ואפילו העולם הערבי קיווה להצלחתינו.
מה שהיה בדיוק ההיפך במלחמת לבנון הראשונה.
וזה מה שמקומם במיוחד. הזדמנות של פעם ביובל הוחמצה בגלל שילטון שמאל ור"מ נואל.
בעצם מי שאשם זה אנחנו. אנחנו בחרנו בהם.

מרכז או ימין, זו תוצאה ישירה של החלטות שגויות וביצועים כושלים. נקודה.

האמונה שמבחינה צבאית נטו המלחמה הראשונה בלבנון הייתה הצלחה גרמה להנצחתם והחמרתם של כשלי צה"ל ומערכת הביטחון לעומת התקדמות של האויב. לכן במלחמה השניה הביצועים היו עוד יותר גרועים והייתה אי הצלחה למרות שיחסי הכוחות היו אפילו עוד יותר אופטימליים מבחינת ישראל.

זה לא עניין של ימין ושמאל כי אם של תרבות צבאית קלוקלת שניזונה גם מחוסר נכונות של הציבור הישראלי (וזה בא לידי ביטוי גם באשכול זה) להכיר בחסרונות של הצבא שנתפס (ובצדק!) כבבת עינו של העם.

ושאלה לי אליך, האם כאשר 6 חיילים נהרגים ואחרים נפצעים בקרב מול מחבל בודד שחודר לישראל מדובר בהצלחה משום שהמחבל נהרג לבסוף? האם ניתן לדבר על הצלחה כאשר כח של אוגדה צריך להגיע לנקודה מסוימת תוך 48 שעות אך מגיע רק אחרי שבוע למרות שמולו נלחם סד"כ פלוגתי?

למחירים ולקשיים יש השלכות אסטרטגיות. אין זה מקרי שבגין התפטר ונעלם מהחיים הפוליטיים.

שהכשל הרב מערכתי במלחמת האחרונה, יגרום לכך שיעשו השינויים המתבקשים.
אני מתאמץ לשמור על אופטימיות.

http://www.yop.co.il/files/vo9pg4pgtd.pdf