|
29-08-2008, 11:05
|
|
|
|
חבר מתאריך: 07.08.05
הודעות: 5,850
|
|
ד"ת לפרשת ראה: על הכפיה
פרשת שבוע- ראה
על הכפיה
בפרשה נושאים רבים ומבנים רבים, ואני מבקש להתמקד בפרק יב':
{א} אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלהי אבתיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה: {ב} אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן: {ג} ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא: {ד} לא תעשון כן לה' אלהיכם: {ה} כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה: {ו} והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבתיכם ובכרת בקרכם וצאנכם: {ז} ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלהיך: {ח} לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו: {ט} כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלהיך נתן לך: {י} ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח: {יא} והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה':
(דברים יב).
הפרשה פותחת בע"ז, ומורה לעם להשמיד את כל מקומות הע"ז שבהם הם יתקלו בדרך.
נושא זה חוזר גם בהמשך הפרק:
{כט} כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אתם וישבת בארצם: {ל} השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני: {לא} לא תעשה כן לה' אלהיך כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו באש לאלהיהם:
אם כן, מצינו שתי סיבות להשמדת מקומות הע"ז: בתחילת הפרק נראה שזה מתקשר יותר לעם: מתוך הרצון לשמור על מסגרת לאומית – דתית אחת, על העם להשמיד את כל מקומות הע"ז – לא בגלל שהם רעים בפני עצמם, אלא בגלל שהעם לא יתפתה לעבוד שם את הקב"ה, ולא במקום הלאומי המאוחד. לעומת זאת, בסוף הפרק מובא אותו רעיון מהפרספקטיבה האלוהית: על העם להשמיד את אזורי הע"ז בגלל שהם נמאסים בעיני המקום.
לאחר מכן, ממשיך הפרק ומתאר חלק מהיחסים העתידיים בין העם והמקדש, בהקשרי מעשר ומאכל בשר, יחד עם איסור אכילת הדם.
איסור אכילת הדם מופיע גם הוא פעמיים בפרק. הפעם הראשונה היא:
{טו} רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל: {טז} רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים:
והשני:
{כא} כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך: {כב} אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו יאכלנו: {כג} רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר: {כד} לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים: {כה} לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה':
למה איסור אכילת הדם מופיע פעמיים?
ניתן לומר כי גם כאן יש שתי בחינות: האיסור המופיע בתחילת הפרק עוסק בעם, וכחלק מדרך החיים המיוחדת שבארץ מצווה ה' גם על איסור אכילת הדם.
בחלק המופיע לקראת סוף הפרק הכתוב חוזר לבחינה האלוהית: אסור לאכול דם בגלל שזה לא רצוי בעיני הקב"ה.
ראינו, אם כן, כי הפרק מתאר מערכת מורכבת: מצד אחד יש באיסור אכילת הדם ובציווי השמדת הע"ז פן אנושי, המבקש לשמור על האחדות הלאומית ועל מנהג ראוי, ומצד שני יש את הפן האלוהי, הדורש מהאדם לעשות את המעשה הרצוי בעיניו, ולחיות חיי קדושה.
החילוק הזה מתקשר גם לעניינים נוספים. אם נקרא את תחילת הפרשה בצורה צינית, נוכל לומר כי כותב הדברים הלך על דרך בטוחה: הוא מצווה את העם בציווי פיקטיבי, ולעם לא תהיה הזדמנות להכיר בטעותו, כי נמנע ממנו להכיר דרכים אחרות ואפשרויות אחרות. אם העם והקב"ה בטוחים בדרכם, מדוע הם מונעים אינטראקציה עם העמים שמסביבם? מה זו הבדלנות הזו?
כמובן שלא זו הייתה כוונת המשורר. משה מצווה את העם לדאוג לאינטרס הלאומי המצומצם, אבל יחד עם זאת הוא דורש מהם גם להיות נאמנים להסתכלות הרחבה יותר, להסתכלות האלוהית על המציאות.
מכאן נובעת הפרשנות שלי לדברים. לענ"ד ציווי השמדת הע"ז לא מכוון לטובת עמ"י, אלא לטובת העולם. על עמ"י להשמיד את מקומות הע"ז כדי שלא הם ולא העמים האחרים ינקשו בהם יותר. עם ישראל עובר מחשיבה מדברית, הדואגת רק לעם ומכונסת בתוך עצמה, לחשיבה ארץ-ישראלית, הדורשת מעם ישראל להתייחס גם לעמים שסביבו. מכאן שהציווי הזה הוא לא הסתגרות- להפך, הוא נובע מתוך חשיבה אנושית אוניברסלית, ומההכרה שיש לעם ישראל אחריות כלפי העמים האחרים.
כלפי מה הדברים אמורים?
היום יש התנגדות רבה לכל סוג של כפיה, מתוך הכרה שיש לכל אדם זכות לעצב ולחיות את חייו כפי שהוא רואה לנכון. פלורליזם זה יכול לנבוע משני מקומות:
- מאדישות: לא אכפת לי מה עושה הזולת כל עוד זה לא פוגע באף אחד.
- מתוך כבוד לבחירותיו של האדם, ומתוך הבנה שגם אם אני לא מבין את בחירותיו של הזולת בודאי יש בהן היגיון.
למאי נ"מ?
אני חושב שגם הכפיה שקיימת בכל חברה תלויה בסוג הפלורליזם:
אם זה פלורליזם מהסוג הראשון, אזי הכפיה תהיה מתוך שנאה לעצם מושג הכפיה (כי הרי אני לא אמור לכפות, לא בגלל שיש לי בעיה עם זה- אלא בגלל שלא באמת אכפת לי ממה שקורה לשני, אז איך אני מעז להתערב בחייו עכשיו). אם זה נובע מפלורליזם מהסוג השני, אזי הכפיה תהיה מתוך הבנה שיש לי אחריות כלפי הזולת, גם כאשר הוא מתנגד לה.
ומכאן, לענ"ד, נובע המושג של הכפיה הדתית. נראה לי שכל אחד יסכים כי מותר לכפות ברגע שאתה חושב שהאדם מזיק לעצמו או לסביבתו, השאלה היא מה אתה מגדיר כנזק. החברה החילונית מסרבת להכיר בנזק רוחני (ואני אעיז ואומר שגם ההכרה בנזק ערכי או רוחני כללי הולכת ופוחתת היום בחברה החילונית), ולכן היא מתנגדת לכפיה בנושא זה.
אנו אוחזים בדעה אחרת. בעקבות ציווי התורה, המורה לנו לא להסתגר אלא להביט החוצה ולהבין שיש לנו אחריות רוחנית כלפי האחר, ועלינו לדאוג לא רק לנפשנו שלנו אלא לרמתה הרוחנית של האנושות כולה, אנו לפעמים כופים את הדעה הדתית[1].
מי ייתן ונגיע ליום שבו לא נצטרך לכפות שום דבר דתי, בגלל שהעולם כולו ישאף לרוממות ולאורות הדת, ולקרבתו של הקב"ה, כפי שחוזה הנביא ישעיהו בפרק יא/ט:
"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"
[1] אומנם אנו מחוייבים לכפות כי אנו רואים את הנזק הדתי כנזק שיש לכפות בגינו, אולם גם הערכים של אהבת התורה והדת ושלמות העם הם ערכים חשובים, וכפיה דתית בדר"כ פוגעת באחד מהם, ולכן צריך לעשות כל כפיה מתוך הדברות ובשיקול דעת.
_____________________________________
And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time
|
|