הבהרה: אין בהודעה לעודד נפקדות, עריקה או בריחה מהבסיס. למעשה, אני מקווה שלמקרא סיפורי הבריחות המשונים שמופיעים כאן והטיפוסים העוד יותר מוזרים שביצעו אותן, אנשים יחשבו פעמיים לפני שהם מסתלקים מיחידתם הצבאית. ככל הידוע לי, הסיפורים אמיתיים לחלוטין ולחלקם הייתי עד אישית - שמות האנשים והיחידות לא צויינו מחמת צנעת הפרט.

מעשה במונית: חייל עשיר אחד ששירת אי-שם בגדוד בבקעת הירדן חש שהוא חייב להגיע הביתה. מכיוון שהפרוטה הייתה מצוייה בכיסו, הוא חיכה לרדת החשיכה, לבש בגדי ספורט ונעלי נעלי ריצה, ויצא בריצה קלה לעבר ההתנחלות הקרובה. לאחר שהגיע לשם ניגש לטלפון ציבורי (הימים היו טרם ימי הפלאפונים) והזמין בשיא הטבעיות מונית הביתה - זה עלה לו 500 שקל, למי שבאמת רוצה לדעת. המהדרין מוסיפים ומספרים שעם היוודע בריחתו המ"פ נסע אל ביתו בטנדר הסונומה שלו, חיכה לו בכניסה וכשהוא הגיע עם המונית אז המ"פ פתח לו את הדלת של המונית, פתח לו את הדלת של הסונומה והסיע אותו ישר בחזרה לגדוד מבלי שהנמלט יספיק לבקר בביתו...

מזל תאומים: לחייל קרבי בשם י' היה אח תאום ששירת כג'ובניק-כל-יום-בבית בבסיס פתוח. האחים היו קשורים מאוד זה לזה, ויום אחד י' החליט לא לחזור לבסיס אלא להשאר בבית ולבלות זמן איכות עם אחיו. אחרי כמה ימי נפקדות, הגיעו המ"פ והסמ"פ לביתו של י' ומצאוהו יושב בחדר האורחים ומנגן בפסנתר. הם אמרו לו "יאללה, בוא, חוזרים לגדוד" והוא ענה להם "אני לא י', אני אחיו התאום, י' למעלה בחדר". הקצינים עלו במדרגות הוילה לקומה השנייה, ושם ראו צעיר זהה לחלוטין לזה שפגשו על הפסנתר, כשהוא קורא ספר. כשחזרו על בקשתם, הוא ענה להם "איך י' עבד עליכם - אני אחיו התאום והוא בכלל למטה עם הפסנתר!" אצו-רצו הקצינים אל קומת הקרקע רק כדי לראות את י' מזנק מהחלון ונמלט בריצה בכיוון הכללי של הר הכרמל...

עניין של תיזמון: מעשה בחייל בעייתי למדי ששירת בבסיס נידח, ושנתפס ע"י רס"ר הגדוד כשהוא שובר שמירה ע"י קישוט קירות הש"ג בציור מרהיב עין בו כיכב הרס"ר עצמו כשהוא מקיים יחסי-מין מלאים עם חמור אדיר-איבר, ואת התמונה מעטרים של גידופים המבהירים בדיוק במי מדובר למען הסר ספק. הרס"ר הזועם והפגוע דאג שהחייל ישפט לריתוק של 28 יום. החייל החליט שממש לא בא לו לסגור 28, ותיכנן בקפידה יציאה הביתה - הבסיס היה מרוחק מאוד מכל מקום ישוב, והיה רק אוטובוס אחד שהיה מגיע פעם ביום. הוא ידע שאסור לו להיתפס ממתין לאוטובוס בש.ג. שכן אז מיד יתגלו תוכניותיו, ולכן נקט בדרך של תחבולה שהסתמכה על תזמון מדוקדק: הוא הניח את תיקו בש.ג., לבש מדי א' ומעליהם סרבל שריונאים (הייתה בגדוד כוננות כלשהי והלוחמים נדרשו ללבוש סרבלים) ונכנס אל צריח אחד הטנקים, לכאורה למטרות טיפולים שגרתיים. למעשה, הוא תיצפת באמצעות כוונת הטנק לעבר הכביש הרחוק כדי לראות מתי האוטובוס מגיע אל הפנייה לכיוון הבסיס (המהדרין מוסיפים שהוא מדד טווח ע"י לזירה ואף חישב כמה זמן בדיוק יקח לאוטובוס להגיע אל הש.ג.) וכשראה כי האוטובוס מתקרב מיהר ללכת באיטיות לעבר הש.ג. - הליכה שהפכה לריצה במהלכה פשט מעליו את הסרבל ונותר במדי א', חטף את תיקו שהמתין לו שם, סינן קללה אודות הרס"ר באוזני הש.ג. המופתע וזינק אל האוטובוס שבדיוק סיים לפנות פרסה בתחנה הריקה והסתלק עמו...

מרדף במידבר: חיילי גדוד שהתאמן בשטח אש מפורסם ונידח אי-שם במדבר יהודה, יכלו לראות באחד מימי הקיץ החמים מחזה משונה ביותר - חייל נמוך-קומה מפלוגת המפקדה, לגבו תיק גדול כמעט כמוהו, רץ באמצע המדבר מחוץ לגדר המחנה - אחרי החייל, שניסה בדרך זו לברוח מהבסיס, רדפו לא פחות מאשר ג'יפ סופה וטנדר סונומה שקיפצו על דרך העפר המרופטת. למרות שכותר ע"י הרכבים, לא אמר הבורח נואש אלא טיפס על צוק, בעודו משליך את תיקו שהכביד עליו אל השימשה הקדמית של ג'יפ הסופה. לאחר שהתבצר על הצוק התגונן משם בזריקת אבנים לעבר הרכבים וגם מפקדיו שיצאו מהם, עד שמ"פ המפקדה (דרוזי נחוש ואכזרי במיוחד) טיפס על הצוק תחת ברד האבנים וגרר אותו מטה במשיכה ברגלו..

ותודה לניידת: חיילי פלוגה מסויימת היו מאוד ממורמרים ממשימה שנחתה עליהם לפתע: שמירות במחזורים של 8:8 בעיר מסויימת בשטחים הידועה בשייח'ים/אבותינו הקדושים הקבורים בה ובתפקידה כ"חלם" בבדיחות של המגזר הפלסטיני על טיפשות תושביה. אחד מאותם חיילים החליט שנמאס לו, וכשחבריו הקיצו בבוקר אחרי לילה של שינה טרופה בבסיס מוזנח במרחק שעה מאותה עיר (זמן הנסיעה היה על חשבון זמן המנוחה, כמובן) הם גילו כי הוא נעלם במהלך הלילה. לאחר שחזר לגדוד אחרי כמה ימים (כשהגדוד כבר שב לבסיס הקבע שלו) הוא סיפר את מעשה הימלטותו: הוא קם בלילה, לבש חרמונית כדי שלא יהיה לו קר, טמן באחד מכיסיה מחסניות נוספת למקרה שיותקף בדרכו ע"י מחבלים, התגנב החוצה מהבסיס והחל ללכת בצד הכביש בכיוון ההתנחלות הקרובה - כל זה אחרי חצות, באזור שנחשב לעויין למדי. לאחר הליכה של כחצי שעה, עברה לידו במקרה ניידת של מג"ב שתפקידה היה לסייר באזור מחשש לפעילות חבלנית. השוטרים שאלו אותו אם הוא בורח מהבסיס, והוא ענה להם שכן. במקום לנזוף בו או לעצרו, הם החמיאו לו ושיבחו אותו על תעוזתו הרבה תוך שהם אומרים "הלוואי היה לנו אומץ לברוח". הם הסיעו את הבורח האמיץ עד לאותה ההתנחלות, שם הוא בילה את שארית הלילה בשינה בחדר מדרגות של בניין כלשהו, ובבוקר תפס אוטובוס הביתה...

לא רק הסיפורים מצחיקים, אלא גם הדרך שבה בחרת לספר אותם. "עניין של תזמון" היה ענק.
ושאלה לסיום: האם המקרים האלה קרו בבסיס השריון שבו שירתת? המצב עד כדי כך נואש? :|

חייל שהחליט כי חיי הטירונות הקרביים לא מתאימים לרוחו ניצל את זמן ארוחת הצהריים והתגנב לגג המטבח. הבחין הוא במשאית הספקה שפרקה סחורה ברציף מאחורי המטבח ואץ אץ וקפץ אל גג המשאית, ובילה את כל הנסיעה הארוכה בהצטנפות במגן הרוח של קדמת המשאית. כשהגיע לבסיס המזון במחוז חפצו זינק מן גג המשאית והחל במנוסה משומרי אותו בסיס שזיהו אותו ורדפו אחריו. לבסוף הצליח לטפס על גדר ולרוץ אל התחנה המרכזית הגואלת.


וחייל טיפש
החליט כי נמאסה עליו משימת השמירה על הגבול המצרי, והחליט לנטוש את הבסיס לעבר האוטובוס המיוחל. רק מי שהוא כנראה שכח, שהוא נמצא במוצב שנמצא עם הגבול המצרי, אבל מהצד עם הים. כך הזדמן לחייל לחצות את כל המואסי, איזור המלא באוהבי ישראל ולהגיע בשן ועין לישוב הקרוב.

"הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

עקוב אחרינו! Facebook

תודה על הסיפורים .
אני מבין שזה המשך של "הלוחם בדרכים"

שנת 2001. סוללת ארזים מגדוד אייל מבצעת שת"פ יסוד- שלושה שבועות של תרגילים בשטחי האש של שבטה, יחד עם צוערי ההשלמה החילית של חת"ם.
תוך כדי נסיעה בשיירה סוללתית (+מספר תומ"תים של אנשי יסוד וענף מקצועות) בציר המקביל לכביש ב"ש-ניצנה, נעצרים מספר כלים, ומתוכם יוצאות דמויות. בסך הכול שלוש דמויות.
שלושת הדמויות ניצלו את ענן האבק ונעלמו בתוכו.
לאחר שהתפזר ענן האבק, אחד המפק"צים זיהה במשקפת שלושה לוחמים- ר"מ (נהג אלפא), ג"ר (לוחם אלפא), ע"צ (נהג תומ"ת), עוצרים טרמפים על הכביש לכיוון ב"ש.
עד שהמסו"ל הגיב לעניין הם כבר הספיקו לעלות על רכב ולהתרחק מהמקום.
בדיעבד התברר שהמהלך תוכנן בקפידה ע"י אותם שלושה חיילים במשך מספר ימים, והם אף עלו לכלים באותו הבוקר ביחד עם תיקים ליציאה הביתה- מדי א' מקופלים, כביסה וכו'.

הייתי אז חייל צעיר בסוללה המחזורית, ואני לא שוכח איך כל הגדוד דיבר על זה. אותה שלישייה הפכה למושא הערצתם של (כמעט) כל חיילי הגדוד.

סוף דבר: לאחר מספר לא קטן של ימי נפקדות, כולל גיחה קצרה לאילת, השלישייה חזרה, החיילים נשפטו למחבוש בפועל, והוחלט לפזר אותם בין סוללות הגדוד.
היה לי הכבוד לפקד על ר"מ, שהיה נהג האלפא שלי כאשר הייתי מפק"צ צעיר והוא חייל ותיק.

סיפור שני:
טירונות מחזור מרץ 2003. אני סמל טירונים בסוללה המיועדת לגדוד "רשף".
היום הוא יום חמישי. חייל בעייתי שסירב פקודה הועמד לדין, והמ"פ (בשבטה היה אז מבנה מוזר של שרשרת הפיקוד, עזבו) החליט לרתק אותו למשך שבעה ימים.
כדי למנוע מאותו חייל לברוח, החרמתי לו את תעודת החוגר והודעתי לו שהוא יקבל אותה ביום ראשון בבוקר, שהרי אין לו מה לעשות איתה בסופ"ש בבסיס.

כחצי שעה לאחר מכן עליתי על א' והתקדמתי לכיוון הש"ג של שבטה, כולי ציפיה לקראת קרב נוסף על העלייה לקו 44 הידוע לשמצה (יש קבוצה על שמו בפייסבוק...).
תוך כדי ההמתנה ושיפור העמדה בין שאר הממתינים, קיבלתי טלפון מהמ"פ- לא מוצאים את החייל. הוא ביקש ממני לבדוק טוב את הנוכחים בתחנת ההסעה, אולי החייל נמצא שם.
עברתי אחד אחד, הזזתי אנשים, דחפתי חיילות, אך כל מאמציי עלו בתוהו.
האוטובוס הגיע.
עליתי עליו תוך כדי רמיסת מש"קי שלישות וקשר, וגם באוטובוס עברתי בכל הספסלים וחיפשתי אותו.
לא מצאתי.
דיווחתי על כך למ"פ ואמרתי לו שכנראה הבחור מסתתר בבסיס.
מסתבר שלא.
לא רק שהחייל היה בתחנת ההסעה, הוא גם הצליח לעלות על האוטובוס ולא מצאתי אותו.
הוא הצליח להסתתר מפניי תוך החלפת כומתה עם חייל אחר, הורדת משקפי הראיה שלו, פיזור השיער, ועמידה מאחורי חייל מגודל.
באוטובוס הוא פשוט התחבא מתחת לאחד הספסלים (הוא היה קטן גוף).

לאחר כשבוע בבית הוא חזר, והפעם הוא קיבל ימי מחבוש בפועל. עם זאת, אני לא יכול להגיד שלא הערכתי אותו על האומץ, היוזמה והתושייה שהוא גילה.

לעולם אשא דגלך בגאווה

ציטוט:

במקור נכתב על ידי עידו403 שנת 2001. סוללת ארזים מגדוד אייל

הכל טוב ויפה, רק אתה בטוח שזה קרה דווקא בסוללת ארזים המהוללת?

אני אמנם לא ניסיתי לחתוך הביתה באמצע אימון אבל אני זוכר איך ברב"ח בשיזפון ב99', ירדתי בחמת זעם מכסא הנהג באלפא ולרגע רציתי פשוט להתחיל ליידות אבנים במש"ק האלפא שלי. גם זו דרך לסיים אימון.

לא היה לי אומץ.

"היטלר מת, סטלין מת ועוד כמה ששכחתי את שמם

ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם"

ב"בז" זה לא קרה- הייתי חייל שם...
ב"גלבוע" זה לא קרה- לאחר המחזורית עברתי לשם.
זה קרה בארזים.
שלושתם היו בני מחזור מרץ 00. תציץ בפרטי, אשלח לך פרטים נוספים.

לעולם אשא דגלך בגאווה

תודה על הסיפורים.

כל מי שכתב, שמע ממישהו ששמע ממישהו או שהיה עד/ראה/שמע/היה בבסיס שלו (פרט לאלו שציינו שהיו עדים/יצא להם לפקד על וכו'..)

הנה כמה סיפורים שאני מכיר:


טיפשות של מפקדים - כידוע לשריונאים פה,סיירים הוא מקום מבודד שקשה לברוח ממנו. אלא אם אתה מנצל טמטום רגעי של אחד המפקדים,כמו שעשה ס'. לס' נמאס מהטירונות של חיל השריון ומהחיל בפרט והיה עושה ככל שביכולתו על מנת לעוף ממנו. יום אחד למ"פ כבר נמאס והוא שפט אותו ל7 מחבוש,היכן? במעצר שיזפון. מכיוון שהפלוגה הייתה אז בשבוע מטלות קשה במיוחד,המפקדים פקדו על ס' לתפוס את האוטובוס הבא שמגיע לשיזפון ולהתייצב שם בפני אחד ממפקדי המעצר. ס' כמו חייל טוב עלה על האוטובוס,אבל לא ירד בשיזפון.....,אלא בב"ש שם לקח אוטובוס הבייתה. ודפק נפקדות של 14 יום.

מעשה בכומתה.... - ג' היה טירון שנענש על הפקרת שמירה..,אבל הגעגועים שברו אותו ושהבין שהוא לא הולך לראות את הבית 21 יום,הוא לא יכל יותר והכחליט לחתוך הביתה. הוא קם השקם בבוקר,עלה על א' לקח את התיק,המשיך לש"ג ומשם עלה על אוטובוס לב"ש המיוכלת. אבל איך הוא הצליח לעבור את השומרים בש"ג? (כי הפקודה הייתה שאסור לתת לטירונים לצאת בלי אישור מפקדיהם) - פשוט מאוד,יום לפני זה הוא מצא כומתה שחורה של אחד מחיילי הבסיס,ושמר אותה לעצמו. שהגיע לש"ג,הוא החליף את כומתת הזית בכומתה שחורה ושנשאל לזהותו ענה בכעס שהוא אחד החיילים החדשים במפקדה...

בעיות ת"ש - סיפור אחרון מסיירים הוא סיפורו של חייל שהתגעגע מאוד הבייתה. יום אחד במהלך מסדר הבוקר,הוא התחיל לפרוץ בבכי. הסיבה - אביו קיבל בלילה התקף לב והוא מאושפז בבי"ח. המפקדים שמעו על זה,ולפי הוראות מטכ"ל שיחררו אותו הביתה לבקר את אביו החולה. כמובן שבמהלך חופשתו צצו עוד דברים - כמו זה שאחיו עבר תאונת דרכים,שאימו עברה התמוטטות...

זה מזכיר לי סיפור שהיה-או-לא-היה גם הוא בטירונות בסיירים:

חייל אחד ביקש לצאת במיוחד הביתה מסיבה חשובה מאוד - הוא הכניס את חברתו הקטינה להריון והוא צריך לתמוך בה כי היא עושה הפלה. המפקדים התחשבו מאוד ושיחררו אותו הביתה כבר ביום רביעי.

ביום שישי בערב גם המפקדים יצאו הביתה, ואחד מהם יצא לבלות במועדון ה"מטרוק" החביב עליו. שם הוא פגש באותו אב-בעל-כורחו ובגברת הנדונה, שפיזזה וקיפצה כאילו לא עברה יום או יומיים קודם לכן הפסקת הריון טראומטית.

משנשאל החייל ע"י מפקדו הנדהם אם ריקודים לצלילי מוסיקת הדאנס העדכנית של שנת 1997 הם שיטה חדשה לביצוע הפלות, ענה החוצפן מבלי להתבלבל "חכה, המפקד, אני עוד צריך להכניס אותה להריון קודם"...

ציטוט:

במקור נכתב על ידי עבדול אלהזרד "חכה, המפקד, אני עוד צריך להכניס אותה להריון קודם"...

הסיפור הבא הוא דוגמא אחת, מני כמה, לכמה טיפש ונואש יכול אדם להיות בנסיבות מסוימות. אחרי כמה ימים בטירונות חי"ר של שדו"ב במתקן אדם ללא חברת אישה, התחלתי להתחרפן ולחפש פתרונות יצירתיים. אחרי כמה שבועות טובים לתוך הטירונות, החלטתי ליישם קצת את החומר הנלמד. לאחר ארוחת הערב של יום שישי, בידיעה שלא נדרש להתפקד עד מוצאי שבת, ארזתי תיק קטן עם בגדי א' וכמה עשרות כדורי קלאצ' שמצאתי בבונקר בשמירה הבסיסית האחרונה. פירומן מיוחם שכמותי, תכננתי להגיע לבית של חברה שלי דאז לכמה שעות של התהוללות, ואז להשתעשע במשחקי אבק שריפה בפרדס שליד השכונה שלה. על הבוקר להתנחם בעוד ביקור אצל העלמה ולבסוף לחזור למתקן אדם הארור לאחר ארוחה טובה ב"אסא" (צאו ולמדו - "אסא" בצומת בית דגן כפנטזיה קולינארית, הראיות מדברות בעד עצמן). מה יש לומר, סוף שבוע של זמן איכות.

ירדתי מהפלוגה לכיוון שער 2000 והתמקמתי בצללים לא רחוק ממנו. המתנתי לזוג הטירונים הלומי העייפות והחיים בכלל הידועים בכינוי "פטרול". הם חלפו על פני תוך שיחה ערה בדרכם למעלה אל המפקדה. לאחר זמן שנראה לי סביר יצאתי בריצה קלה דרך השער הפתוח, דילגתי בעליצות מאבן לאבן באפיק הרדוד והתחלתי לטפס דרומה בתוך יער אורנים דליל - אל החופש, המין המובטח והאוכל הטוב.

אולי היה טוב יותר לחכות עוד דקה או שתיים. שני הטירונים כנראה שמעו אותי חוצה את האפיק כי פתאום הם היו ליד השער, האחד צועק למ"ק והשני מאיר עם הפנס וו לכל עבר ומוסיף צעקות משלו. ירדתי לכריעה מאחורי עץ וניסיתי לחשוב. לא הצלחתי. פשוט קפאתי במקום במשך כמה דקות טובות. השער היה במרחק של 100 מטר מהעץ שמאחוריו התחבאתי, ולמול עיני המשתאות עצר אביר הכוננות ומתוכו פרקה ברעש כיתת הכוננות. בעודי מתלבט אם לחכות, לחזור או להתקדם הגיעו מכיוון הלוט"ר ואן דורה לבנה ומתוכה פרקו חיילים לבושים באפודים מסוג אחר, נשקים קצרים עם כוונות מבטיחות ובעיקר – אמר"לים. אני זוכר בברור 2 חיילים עומדים על הכביש ומביטים לכיוון היער בו אני הייתי, כל אחד ואמר"ל דבוק לפניו. (בדיעבד, אני הייתי סטטי בתוך יער דליל ולא מואר והם עמדו בדיוק מתחת לעמוד תאורה שהיה ליד השער)

תמה ההתלבטות – לא ידעתי אז כלום על הלוט"ר חוץ משמועות נרגשות של טירונים מבוהלים שפגשו אנשים מוכים במסדר חולים במרפאה של המתקן. ואולי זו בכלל יחידה אחרת, שרק מתאמנת במתקן, ואולי הם ירו בי לפני שתהיה לי הזדמנות להזדהות - למה להשאר ולגלות? בקיצור, ההלם פינה את מקומו לטובת ההיסטריה.

בעוד החיילים מתחילים לסרוק את האפיק שמעבר לשער קברתי את חבילת הכדורים למרגלות העץ (עם קק"ל הסליחה) ורצתי מעץ לעץ לכיוון דרום בלי לעצור ובלי להסתכל אחורה. לאחר כשעה היו עומדות רגלי בתעלת הניקוז של כביש 443. האזנתי והתבוננתי סביב – איש לא היה בעקבותיי ובאוויר היה ריח של חופש. התקדמתי בתעלה, תוך השטתחויות מדי פעם, עד שהגעתי לצומת הפניה לחדיד/בית נחמיה. עליתי על א', ולאחר 10 דקות עליתי על רכב שירד לכיוון לוד. כשהיינו בדרכנו התעניין הנהג למה אני יוצא בשעה כה מאוחרת. "שעות ביציאה" עניתי לו, "הרבה שעות ביציאה". "באיזו פלוגה אתה?" התעניין הנהג בחביבות. "פלוגה ה' " שיקרתי במצח נחושה. "מוזר, חשבתי שתגיות לבנות זה פלוגה א' של שדו"ב" אמר הנהג, "אני קצין בדובדבן וחבר טוב שלי מ"מ שם". "לא לא", חרחרתי, "אני פלוגה ה', לא יודע כלום על פלוגה א'". הוא הוריד אותי בצומת רמלוד ושאר הסופשבוע המשיך כמתוכנן – מינוס הפירוטכניקה, כמובן.

במוצאי שבת חבר הקפיץ אותי לשטח האש שמצפון למתקן והחיילות שלי קפצה מדרגה במהלך ההסתננות חזרה פנימה. עד סוף האימון המקדם דחף אותי יצרי להפרות משמעת נוספות מסוג זה, ואולי גם מסוגים אחרים. משמעת עצמית, קבלת מרות ודחיית סיפוקים מעולם לא היו תכונות אופי בולטות אצלי. זה מה יש.

אחרי עשור וחצי כל הענין נראה לי כל כך רחוק, וקצת תמוה. אבל מדי פעם, כשאני חולף על 443 ליד המתקן וליד אותה הצומת, או רוכב על אופניים מתל חדיד לכיוון הלולים של בית נחמיה, אני לא יכול שלא לתהות איפה לעזאזל קברתי את הכדורים האלה.

ענק!

גדול!

שדו"ב?

Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

שמשון-דובדבן

לעולם אשא דגלך בגאווה

חברי הטוב היה מ"כ טירונים בגולני בסוף שנות ה-60. בין יתר תפקידיו היה לאסוף טירונים בבקו"ם, משוק העבדים, ולנסוע אתם לבסיס הטירונים בצפון שרגא?
התובלה הצבאית התבססה אז על משאיות מסוג לילנד, ובכל משאית אפשר היה להסיע כ 20 חיילים. החיילים ישבו על ספסלי עץ לאורך המשאית ואחרוי המשאית נותרו פתוחים. שני מכ"ים ישבו בקצה המשאית כדי לשמור שכל הטירונים שעלו על המשאית בבקו"ם יגיעו גם לשרגא.
אלה שזה מעולם לא קרה. בכל רמזור קפצו חיילים מן המשאית. השיא היה שמשאית אחת הגיעה רק עם 6 טירונים. בד"כ היו נמלטים מכל משאית בין 3-5 טירונים.
המרגיז בכל הסיפור הוא שטירון אחד, שקפץ מן המשאית, נפצע ונותר נכה. הוא כמובן זכה לכל ההטבות של נכה צה"ל, כאילו באמת תרם משהו למדינה.
אבל זה עניין אחר.

אבא שלי סיפר לי סיפור זהה על הגיוס שלו לגולני אי שם בשנות ה60....

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

משהו הזוי מלפני כשבועיים שקרה לי כששמרתי בש.ג. בגדוד שלי:
חייל עצבני יצא על א' מהבסיס בהליכה מהירה ועצבנית ונעמד בתחנת האוטובוס הסמוכה. אחרי כדקה עובר בשער בריצה סגן משנה ונעמד ליד החייל:
"אתה שוב דופק נפקדות?"
"כן!"
"לא חבל? אתה סתם..." (מסע שכנועים כושל...)
"יודע מה? אם אתה כבר בורח לפחות אל תנהג ותשתה..."
כן, זה נכון, הקצין עשה תדריך יציאה לחייל שבורח מהבסיס!

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אין לך מושג איך כמעט שכבתי עכשיו על הרצפה כשנתת את הפאנצ' - שני המשפטים האחרונים שכתבת.

בזמן שירותי הסדיר הזדמן לי להיות מוצב ביחד עם חייל נוסף מיחידתי בהר אביטל בעמדה יחודית, שחוץ מתפקידנו בה, שימשה כמחסן מנות קרב של ההר.
יחידת האם שלנו היתה ממוקמת בצומת ווסט,והקשר עם המפקדים היה טלפוני.
לאחר שבועות של לעשות כלום, חוץ מלשדוד את הליפתנים ממנות הקרב, החלטתי להבריז לקיבוצי שנמצא בעמק החולה בשבת ולחזור בלילה,כאשר חברי אמור לחפות על העדרי.הנחתי כי איש לא יבדוק את מעשינו בשבת.
בשבת בלילה החזיר אותי חבר להר וכבר בש"ג הרגשתי תכונה לא שגרתית.
התברר שחברי החליט שגם לו מגיע, ירד אל חברתו שהיתה במרום גולן, וברגע של חולשה החליט לירות לעצמו ברגל, כדי לקבל קצת חופש.מיד אחרי שפצע עצמו, הגיעו כל מפקדי היחידה להר וחיפשו את החייל השני, כלומר אותי,שעות א"כ , כשחזרתי ,נשאלתי לאן נעלמתי וסיפרתי שההיתי בבונקר אחר בהר מאחר ולא ההיתי בתפקיד. משום מה החליטו להאמין לי.
באשר לחברי- בבדיקת מצ"ח לא נמצא חור כניסה בנעלו, אך נמצא פצע כניסה בין אצבעות רגלו, דבר שסתר את טענתו לפליטה,הוא נשפט ל 70 יום בפנים ,ואני המשכתי לאכול קומפוטים.

בן אדם יכול להיות עד כדי כך אומלל? היה יכול לאבד את האצבעות שלו בקלות.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אני זוכר מקרה של מישהו שניסה לירות לעצמו ברגל - הוא הצמיד את לוע הגלילון לחרטום נעלו, ירה וו... החטיא!

הכדור איכשהו עבר בדיוק בין הבוהן לאצבע, ורק קילף מעט עור...

בחורף של 92-93 גורשו ע"י ממשלץ רבין 400 אנשי חמאס ללבנון.

כחלק ממחאת ממשלת לבנון לא הותר להם להכנס והם נותרו במחנה גדול ליד מעבר זומריה בצפון-מזרח רצועת הבטחון.
הצוותים הבוגרים מהפלוגה שלי הוזנקו הישר מהשטח כדי לשמור עליהם (יסעורים נוחתים בשטח. 3 צוותים עולים עליהם. עוצרים בבסיס כדי לקחת תדלי"ם והופ ללבנון)
אחרי 3 שבועות בקור מקפיא וללא ציוד מתאים (הם הוקפצו ישר מהלשבי"ה בזעורה ועלו ללבנון עם פקלי"ם ותדלי"ם בלבד) התחילו יציאות.
החייל האמיץ ב' קיבל אישור יציאה אך נאמר לו להמתין עד שתתארגן שיירה.
ב' החליט ליזום. עצר מרצדס של צדלניקי"ם ותפס איתם טרמפ (!) למרג' עיון ומשם טרמפ נוסף עם צדלניקי"ם אחרים לשער פאטמה.
הוא ירד בחלק הלבנוני של השער, עלה בקשר מול השער הישראלי כדי לעדכן אותם שהוא מגיע ברגל ושלא יירו עליו והחל לצעוד את עשרת המטרים שהפרידו בין השערים.
בצד הישראלי חיכה לו נרגש סא"ל אחד שהיה מפקד השער ושפט אותו במקום ל28 יום בכלא.

"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח

זכור לי סיפור-מעשה על חייל ששירת במפקדת החטיבה המערבית בינת'-ג'בל והחליט לברוח הביתה ברגל. הוא פשוט יצא מהש.ג. והתחיל ללכת, ועד שהבינו מה קרה ויצאו לתפוס אותו הוא הספיק להתרחק - בסוף עצרו אותו כשהוא הולך להנאתו ברחוב הראשי של מארון-א-ראס, עם מדי א', נשק בתלה-סבבה ותיק גדול על הגב...

שני סיפורים:
- אי שם בתחילת שנות ה - 90, אני נוסע יחד עם עוד 3 חבר'ה לתרגיל, כשבדרך אנחנו אמורים לעצור לתאם משהו בבסיס שנדמה לי ששמו היה גיתית (אימון השטח של בה"ד 3 דאז). השעה - בערך 9 בערב. כחצי ק"מ אחרי צומת מעלה אפריים לכוון גיתית אנחנו רואים חייל הולך לבד ברגל לכוון הצומת, עם תרמיל וללא נשק. אני נעצר לידו ושואל מאיין בא ולאן הוא הולך, והוא עונה - "מגיתית, לצומת לתפס טרמפים". הסתובבתי, הזמנתי אותו לעלות בהבטחה שאקפיץ אותו עד הצומת. ברגע שהוא היה ברכב, שאלתי אותו למה הוא יוצא לבד בטרמפים בליה, והוא סיפר שאביו חטף התקף לב, והוא חייב להגיע הביתה, ויש לו אישור ממ"פ המפקדה של הבסיס.
הסתובבתי חזרה לכוון הבסיס, והבהרתי לו שהוא לא עומד לתפוס טרמפים בלילה, ואם יש לו בעיה כזו - נדאג שיקפיצו אותו עד הבית. (יצויין שכמות ההתראות על חטיפות חיילים באותה תקופה היתה בערך כמו היום). איך שהגענו לשער הבסיס, הבחור ניצל את העצירה, פתח את דלת הטרנספוטר וברח פנימה כל עוד רוחו בו. יש לי הרגשה שהוא לא ניסה שוב, אם כי עדכנתי את הקצין התורן ליתר בטחון.
- בשנת 88, תקופת האינתיפאדה הראשונה, אני מתמנה כמפקד כח אבטחת מתקנים בעזה - קבוצה של כ - 20 אנשי מפקדה מהסוג הסטריאטיפי... היו שם אולי שניים נורמלים, ואחד שחשבתי שהוא נורמאלי. הבחור היה סמב"ץ חדש אצלנו, י"פ שמו, שהגיע לבסיס מגולני - עקב ירידת פרופיל, לדבריו. הוא הסתובב גם עם סיכה של סיירת גולני, וכנפי צניחה.
הגענו לפלוגת החוף בעזה, שם היינו אמורים לשמור, ולאחר שראיתי שיש לי מספיק כח אדם, ארגנתי סבב יציאות לחיילים. בהגרלה עלה י"פ בין האחרונים.
למחרת בבוקר הוא מגיע אלי, כול נסער, ומודיע לי שאמו קבלה התקף לב, והיא מאושפזת ברמב"ם, ולכן הוא חייב לצאת. אישרתי לו מיידית לצאת ל - 24 שעות, עם הנחייה שיתקשר אלי מחר בצהריים, יעדכן אותי מה המצב ואני אראה אם אני יכול לאשר לו להשאר עוד יום.
למחרת הוא לא חזר בזמן, וכשניסיתי להתקשר לביתו לא היתה תשובה. רק לקראת הערב אני מצליח להתקשר אליו הביתה, ולטלפון עונה.....אמו ה"חולה". לאחר בירור אתה (בעדינות) שהיא אכן בריאה, והכל בסדר, אני מנתק - ובדיוק באותו רגע הבחור נכנס.
כשאני שואל מה קורה, הוא מסביר לי שהיא בטיפול נמרץ, אבל מצבה יותר טוב, וכו' וכו'. אני מסביר לו שלפני שניה דיברתי אתה, והבחור נהיה לבן כמו קולניאל אנגלי (במקור הוא הודי...).
בתוך חצי שעה אני כבר נמצא אתו עם טופס תלונה אצל ק. האג"ם האוגדתי, אשר שופט אותו ל - 28 ימי מחבוש בפועל. אני שולח אתו חייל אחר למרפאה, לטובת כשירות למעצר, ושם נעלמו עקבותיו. מסתבר שלמרפאה יש דלת אחורית. בשיחה עם הרופא האם היה אצלו חייל לבדיקה - תשובתו היא "אתה מתכוון ללוחם מההכנה לקצינים של גולני עם חשד לשברי הליכה?"
הבחור נעלם לחצי שנה, ואז נעצר ע"י לוכדי עריקים.
אחרי כן בדקתי בשלישות - מסתבר שהבחור נפל מטירונות גולני אחרי חודש וחצי עקב אי התאמה. כל השאר היה התחזות.
שנה אחר כך, אני קורא בעתון על אותו י"פ, שהתחזה לקצין בגולני, נכנס לביתן גולני בבקו"ם, גנב משם קלצ'ניקוב מהתצוגה ומכר אותו בתמורה לסמים.

I think, therefore I am. I think

הר קרן,בסיס אימון מתקדם של גבעתי... אני רוצה לראות את החייל שהצליח לברוח משם..

מרץ 06

ציטוט:

במקור נכתב על ידי eldad 18 הר קרן,בסיס אימון מתקדם של גבעתי... אני רוצה לראות את החייל שהצליח לברוח משם..

אז קבל סיפור.

חבר שלי למחלקה כנראה יש לו חברים ממש טובים, באישיון לילה החייל ארז את חפציו ויצא משער צדדי קטן בגדר, ישר לאוטו של חבריו שהמתין לו בחוץ. הגדיל החייל לעשות ולפני הבריחה, הודיע לחבריו באוהל שמחר הוא הולך להיות תורן מטבח כדי שלא יחפשו לאן הוא נעלם.

תתפלא .

כבר ברחו משם לא פעם ולא פעמיים .

אמנם וחבל שאין בהם סיפורים מצחיקים , אבל ברחו גם ברחו...

במהלך משפט מג"ד נהג מהגדוד קפץ מהחלון(קומת קרקע) החוצה והתחיל לרוץ לכיוון הש"ג, פה אני כבר לא ממש זוכר את הפרטים או שהספיקו לחסום את הש"ג(שהיה קרוב מאוד ללשכה) או שהחייל רץ לחדר לקחת תיק, בכל מקרה הרס"ר ועוד 3-4 עובדי רס"ר כתגבורת רדפו אחריו בכל הבסיס תוך כדי החלפת גידופים ומהלומות במשך דקות ארוכות, עד שתפסו אותו - והביאו אותו להשפט, שוב, אצל המג"ד.

משהו כזה קרה גם באחד מסופי השבוע בביסל"ש. אלא שהבורח לא היה אחד הטירונים, אלא דווקא אחד המכי"ם!

ויום אחד באו מצ"ח לבקר חיילת מהיחידה שלי בחשד לעישון חומרים אסורים. מן הון להון מישהו הזהיר אותה מראש, והיא התחמקה מהחלון בעוד הם עושים דרכם דרך הדלת, והצליחה לברוח מהם ולהגיע בשלום לבאר שבע.
זמן-מה אחר-כך היא נתקלה במ"צ בתחנה מרכזית בבאר שבע, ואלה ניסו לעצור אותה. אז הבחורה מתנפלת על איזה מ"צ גדול, חובטת בו ושורטת אותו, ותוך כדי המתקפה צועקת עליו: "אתה מעיז להכות בחורה?!"
כנראה שההלם שיתק את אותו המ"צ, כי היא הצליחה לברוח. אחרי כמה זמן היא חזרה, כאשר הייתה משוכנעת שעקבות המריחואנה פגו מדמה - מתוך הנחה שעדיף להישפט על נפקדות מעל מריחואנה.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

סיפור ששמעתי מחברים, אומנם לא נפקדות אבל בכל זאת. פלוגת אימון מתקדם של שריון התאמנה בשטח האש מ-7 של שיזפון. אחד החיילים שטורטר במשך זמן רב ע"י מפקדיו החליט שנמאס לו ובשעת הלילה, לאחר שהפיל כמה אוהלים שעמדו בשטח, פשוט חתך לכביש והלך ברגל לשיזפון. בבוקר כשגילו שהוא לא נמצא הפלוגה כולה פתחה בחיפושים. אחד התותחנים, שבאותו זמן היה בתאום כוונות, זיהה דמות צועדת על הכביש ודיווח על כך למפקדו. המפקד העיף את הצוות החוצה ועם עוד 3 מפקדים התחילו לרדוף, עם הטנק, אחרי הדמות. כשהגיעו לכביש גילו שמדובר בסתם אדם מהיישוב שיטים הסמוך.
לאחר ברורים נוספים התגלה שאותו חייל נמצא בבסיס ומשלים שעות שינה.
כמובן שאותו חייל נשפט וקיבל 7 ימי מעצר.

יום אחד באחד ההבסיסים שבהם הייתה הסוללה שלי נשמעה סירנה מהנשקייה ואחריה הכריזה "הקפצת כיתת כוננות אמת"(אירוע שקרה פעמיים בשנה בערך) . אני הייתי מפקד כיתת כוננות תורן, הגעתי לנקודת הריכוז הסתבר שחסר חייל לכיתת כוננות. הבסיס שבו הייתי הוא בסיס מעורב שיש בו גם סוללה מבצעית וגם מפקדה שמתחלקים איתנו בנטל הכוננות, בדר"כ חיילי המפקדה הם אלה שלא קופצים, אבל הפעם הסתבר שדווקא חסר לוחם מהסוללה. התחלנו לעשות בירורים והסתבר כי מי שחסר היא ש', לוחמת ממורמרת שהייתה בריתוק. ש' ניצלה את האפשרות שכתקן כיתת כוננות היא יכולה להסתובב בכל הבסיס כדי להתרחק מאיזור הסוללה ולהתארגן ליציאה ועלתה על אחת ההסעות שיצאו מהבסיס בלי שהעבירה תקן ללוחם אחר. אחרי כמה שבועות ש' הסכימה לחזור לסוללה. האירוע אגב נגמר בלא כלום, רוחות חזקות שנשבו באותו יום גרמו לחלון של הנשקייה להיפתח והפעילו את האזעקה.

סיפור אחר שאירע באותו הבסיס סיפר לי מילואימניק. באחד הימים הגיעה לבסיס מ"צ לבדיקת סמים. אחד הלוחמים שכנראה חשש מהתוצאות נמלט לפינה נידחת בבסיס שם היה ניתן לעבור את הגדר, יצא ממנו והלך כמה ק"מ במדבר עד שהגיע לתחנת האוטובוס הנידחת הקרובה לבסיס. משם המשיך הביתה והסגיר עצמו כמה שבועות מאוחר יותר.

מצאתי אי שם ברשת, את הסיפור הבא:

"כשהתגייסתי לצבא רפול נהיה רמטכ"ל. הוא חידש את לבישת הכומתה ועוד תקנות, והיתה לו תדמית מאיימת ומפחידה.

בהיותנו בטירונות (במחנה 80) ברחנו לילה אחד חברי ואני דרך פירצה (מפורסמת) בגדר ונסענו לחברים בגליל. בשעות הבוקר המוקדמות יצאנו לטרמפיאדה כדי לחזור למחנה. היינו במדי ב' וללא "פס" המתיר לנו להיות מחוץ למחנה.

לידינו עצרה מכונית "וליאנט" צבאית מפוארת, ובה - לחרדתנו העצומה - ישב לא אחר מאשר הרמטכ"ל רפול.
נכנסנו לרכב בלית ברירה, ובקושי הצלחנו למלמל תשובה לשאלתו לאן אנחנו צריכים להגיע.

אין מילים לתאר את הפחד והאימה במשך כל הנסיעה. עיקר הבעיה היתה שכשהוא יעצור לנו ליד השער של המחנה, מיד ניעצר וניכלא ע"י רס"ר המחנה בעוון נפקדות.

כשהתקרבנו למחנה, רפול שואל אותנו: "אתם צריכים לשער של המחנה, או לפירצה בגדר?"...

לא ענינו מרוב הלם. הוא חייך ועצר לנו ליד הפירצה. לא יכולנו להודות לו אפילו. את החיוך על פניו של הרמטכ"ל הכי קשוח של צה"ל לא אשכח לעולם".

משהו פה לא מסתדר לי. ווליאנט היה רכב של אלופים כשרפול עוד היה מח"ט (תקופת ששת הימים) ולא נראה לי ששימש כרכבו כשמונה לרמטכ"ל יותר מעשר שנים מאוחר יותר.

ווליאנט היה רכב של מח"טים בשנות ה-70.

יכול להיות שזהו סיפור בדים, יכול להיות גם שאותו חייל לא בדיוק מבין גדול במכוניות, יכול להיות סתם טלפון שבור בין פה לשם, יכול להיות שרפול התארח ברכב של מח"ט.
יכול.
לך תדע.

על סיפור שכזה אומרים, שגם אם הוא לא נכון - הוא נכון.

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

מול תחנת הדלק שבסמוך לפניה לפרדס חנה.
פירצה ידועה זו סיפקה אתגר לטירוני הנח"ל בעת שהייתם במחנה 80 והעניקה פרנסה רבה לרס"ר בנאי שהיה אורב לחסרי המזל בסמוך לה. ערימות של תלתליות משלבים אבולוציונים שונים העידו על ותיקותה של הפירצה. ארחיק לכת ואומר כי יותר משהיה מדובר בקיצור דרך, מדובר היה בשעשוע, מבחן אומץ או בהתרסה כנגד המערכת הצבאית.

בחנתי את הנושא בחולפי במקום לפני כשנה - לצערי נראה כי שיטות הגידור החדשות יחד עם הירידה בכושר ההתנח"לאות הובילו לסגירת הפירצה.

זה בדוק, כי אני זוכר אותו נוסע מאחורי הרכב המשפחתי בתוכו הייתי. זה בזמן שאסקורט ("אריקה", אם אתם מתעקשים) היה רכב של אל"מים.
חוץ מזה לגבי הפירצה המפורסמת - פעם נסעתי לבקר חברה בטירונות במחנה 80 ובטרמפ שלקח אותי היו מספיק נחלאוים שידריכו אותי איך להיכנס מבעד לאותה פירצה מיתולוגית. בהמשך הייתי עובר בכביש 65 ורואה איך הולכים ומשדרגים את הגדר של הבסיס ואגב כך גם הורגים את הרומנטיקה.

שרתתי תחת רפול כשהיה אלוף פיקוד הצפון. באחת השבתות, בהיותי קצין תורן בפיקוד, ערכתי ביקורת שמירה בשעות לפני הצהריים. בדרכי אל שער המחנה, שמתי לב שכלי רכב עוצרים בשער, ומשום מה אינני שומע את הצעקות הרגילות בנוסח "יאללה, תפתח כבר!"
אני מגיע אל עמדת הש.ג., ואת מי אני רואה? רפול, עם קסדת ש.ג., חגור ועוזי, שומר בשער. הייתי מתעלף אימלא קולות ברכי הנוקשות זו בזו לא העירוני! כבר חשבתי שהש.ג. הפקיר את השער, ושהאלוף רק ממתין לראות מי יתעורר. הימים היו בתחילת כהונתו של רפול כאלוף. כבר ביום הראשון ערך סיור עם כל המי ומי בפיקוד, והורה לבנות עמדות הגנה מסביב, ולהערך לאפשרות של מישהו שמנסה לכבוש את המחנה. זה היה זמן קצר אחרי מלחמת יוה"כ, שבה עברה עליו חווייה מאד לא נעימה כשהטנקים הסוריים עלו על מחנה נפח שם הייתה המפקדה שלו.
סוף הסיפור: עוד אני חושב על כל אלה, והש.ג. חוזר במעלה הכביש המוביל למחנה. מסתבר שרפול אכן הסתובב בבסיס, ניגש לשער וביקש מהש.ג. שירד לעיר (נצרת) להביא לו סיגריות. החייל השיב שהוא בתפקיד, ואינו יכול להפקיר את העמדה שלו. ללא כל היסוס הודיע לו רפול שזה בסדר, והוא מחליף אותו..........

פעם ניגש מישהו לבחורה ששמרה בשער של מחנה 80 וחטף לה את העוזי. החלו להישמע קריאות שיש להדיח את מפקד הבסיס, אל"מ סבג. בתגובה עלה סבג על חגור ועוזי והתייצב בשער הבסיס. לא יודע איך אבל התקשורת שמעה על זה (אני ציני) וצלם שהיה שם הנציח את התמונה שפורסמה בעתונות.

שרתתי בסדיר 1977-1980 , אילו היו שנים "סוערות" בתחום הרכב הלבן בצה"ל.
ראשית צודק אותו "טרמפיסט" של רפאל איתן.
עד שלהי שנת 79 שמשו הוליאנטים ששרדו את המפקדים מדרגת אל"מ , כאשר אני מזכיר לחברי הפורום שאז קצין מדרת תא"ל , היה חצי אלוהים.
אני אומר זאת מכיון שלקצינים אילו הורכב בחזית הוליאנט דגל מפח עם סמלים (שאיני זוכר פשרם).
בעת נסיעה מנהלתית רגילה בדגל היה מכוסה ביריעת ניילון בצבע הוליאינט.
כשהקצין מיהר לאולימפיה או סתם רצה למסוע מהר , הורד הכיסוי של הדגל והוליאנט שעט בכבישים בלי התערבות המשטרה.
למותר לציין כי הנהגים , גם כשהיו לבד , נסעו עם דגל מונף.
עוד אנקדוטה בנושא הוליאנט , המנוע שלה ושל ה D 500 ו D 200 היו משותפים. הנהגים המאפיונרים היו נכנסים מידי כמה חודשים לסדנא ומחליפים מנוע (ענין קצר).
עוד זכרון מהוליאנט (שלא היה כמוה!) , בזמנו 79-80 היה אביגדור קהלני סגן מפקד הגייס , עם וליאינט כמובן.מכיון שהיה נכה צה"ל עם כוייות , נדרש להיות בתנאי מיזוג אויר , דבר שבזמנו לא היה כמעט קיים.
אצלו בוליאנט הותקן מזגן בדומה למה שהיה אחר כך "אלכס אורגינל" , דהיינו , מכשיר מתחת לדשבורד המוציא את האויר ולא דרך דרכי איורור.
את הוליאנטים המתכלים החליפו לתקופה קצרה וולוו 244 , גם לכל קצין מדרדת אל"מ.
את הוולוו החליפו הפיאט 132 1800 CC אוט' , גם לתקופה קצרה מכיון שהיו בעתיות עם שרשרת הטיימינג , אז הם לא החזיקו.
אז נכנס איתן לנושא הקיצוצים ולא תאמינו.... לאל"מ נתנו פורד אסקורט 1300 אוט'.

אז אני אספר על עצמי.לא שאני הייתי "גיבור" גדול בבריחות וכאלה(גמרתי שירות של 4 שנים ללא מעצר, אם זה אומר משהו על "חנוניות").
בסיסי ח"א,כידוע,די קשים לכניסה,ובסיס חצרים בפרט.בתחילת/אמצע שנות ה-80 מי שעשה ש"ג היו פרחי הטייס,שעקב הלחץ לא להכשל בשום משימה,היו די "מרובעים" במילוי תפקידם.לעבור אותם בתחבולות היה בלתי אפשרי.הסיפור הוא הפוך על הפוך:עלה לי רעיון,באחת השבתות שיצאתי הביתה(קלב"ניק מב"ש) לקפוץ עם חבר שלי(לא מח"א) לבסיס ולעשות לו "סיבוב"-להראות את מקום השירות(תקראו לזה גאוות יחידה,אולי).אני הייתי מסודר עם פס והכל,אבל איך מכניסים
חייל זר לבסיס?צמוד לשער היה משרד בטחון שדה עם מעבר לתוך הבסיס.נכנסנו,לבושים על אזרחי
ו"מכרתי" סיפור לתורן שם שהחבר שלי הוא מיחידה מסוימת בבסיס ואיבד את הפס שלו(בנסיון יציאה זה לא היה עובד).למרבה ההפתעה הוא נתן לו להכנס ללא בעיה בכלל.הסתובבנו יום שלם ברגל ואז הייתה בעיה-איך אני מוציא אותו?בסופו של דבר השגתי איזה פס.
עוד סיפור:בחצרים יש 2 שערי כניסה-ראשי,מכיוון ב"ש ולכיוון אופקים,שהוא הרבה יותר "חלש" בנפח תנועה.מפקד השער היה סמל בשמירה של שבוע,כאשר היו שולחים 2 אנשים לאייש את התפקיד(עם הפקדת החוגר אצל רס"ר הבסיס),עם החלפות כל 8 שעות.סיכמתי עם הבחור השני,שנעשה שמירה של 24 שעות כ"א(מטורף לגמרי,בדיעבד) ונבריז הביתה ל-24 שעות ללא החוגר.לתפוס טרמפ לא היתה בעיה,וגם כביש אופקים-ב"ש לא היה עורק תנועה ראשי עם מ"צ,אז זה עבד די טוב ולא נתפסנו.

הזכרת פס - אז נזכרתי בעוד סוג של "בריחה".....

איך לא להישפט אחרי מ"צ



כל מי ששירת אי פעם בצה"ל, או בכל צבא אחר, לצורך העניין, בוודאי נתקל לפחות פעם באסון הטבע שנקרא מ"צ. ומתי זה קורה לך, דווקא כשאתה ממהר, דווקא שתי שניות לפני שאתה עולה על הטרמפ של המאה, דווקא כשפגשת את אסתריקה החמודה שאותה לא ראית שבוע. ומה יש? כפתור פתוח, כומתה לא על הראש, חולצה בחוץ, נעליים לא תקניות וכיוצא בזאת זוטות שלא צריכות להפריע לאיש. אבל ממתי נחשב מ"צ לאיש? חלילה לי מלזלזל בחיילי המשטרה הצבאית, שסה"כ ממלאים את תפקידם, אבל מי צריך את התסבוכת הזאת? ואם המפגש לא מסתיים בצורה ידידותית, אז עגמת הנפש רק גדלה. ראשית – אין סיכוי שייגמר בטוב, כי תפיסתך בדרך כלל מהווה חלק ממבצע "מלביש" ואין מקום להסברים וויכוחים. ושנית – אם כבר נתפסת – פטור בלא כלום אי אפשר! אז מה אפשר לעשות? לברוח? לא מעשי. להיות לבוש תמיד כמו במסדר המפקד? נו – באמת!!

ישבנו לנו שלושה חיילים וקיטרנו על הנושא הכאוב הזה ביום קיץ אחד לוהט. אחרי המצופה השלישי, צץ לו רעיון: כל אחד מאתנו ילמד בעל פה את פרטיהם של השניים האחרים. כך עשינו. לאחר מכן – אם הייתי נתפס, הייתי מודה באשמה מייד, אבל אחרי חיפוש משכנע בכיסים הייתי מודה גם ששכחתי בבית את פנקס החוגר. המ"צ בד"כ היה צוהל למשמע הדברים, ורושם לי טופס 630/ב עם שני סעיפי אישום: לבוש מרושל, ואי נשיאת פנקס חוגר. על זה היה לפעמים מוסיף כהנה וכהנה, בנוסח: "התחצף לשוטר צבאי", "אי נשיאת תחבושת אישית בכיס קדמי", "נעליים לא מצוחצחות" וכדומה. מה זה טופס 630/ב? זה טופס 630 (טופס תלונה ודיון) הממולא בידי השוטר הצבאי, ונשלח ליחידת החייל על מנת שיישפט שם. אלא מאי – הלא אני נתתי את פרטיו של אחד משני חברי! ומה שהיה קורה אז- הטופס מגיע ליחידה שלו, הוא מועמד לדין, ומייד מוכיח שלא היה במקום ובשעה שבה נרשם לו הדו"ח כביכול, היות וזו האמת! הקצין שבפניו נשפט היה מבין שזו טעות, ומזכה אותו מייד. הפטנט הזה עבד לא פעם, ולא פעם עמדתי לדין והמצאתי אליבי משכנע! אם תעירו אותי כיום באמצע הלילה, שלושים וחמש שנים לאחר מעשה, ותגידו שתפסתם אותי עם לבוש מרושל – אני עדיין אפלוט מבלי להתבלבל את השם והמספר האישי של אותם חברים.

קשה להכנס?

בזמנו נכנסתי לבסיס חיל אוויר לא מבצעי במיוחד כדי לבקר איזו חיילת - נכנסתי דרך השער הראשי אחרי ששיחדתי את השומרים במזון.

בדרך חציתי מנחת מטוסים בדיוק כשאיזה פייפר בא לנחות עליו, מה שהזכיר גרסא-לייט של הסצנה מסרטו של היצ'קוק בה הגיבור נרדף ע"י מטוס קל. את הלילה ביליתי במשהו שנקרא מפי"ק שלא הייתי אמור להיות בו, וכשהגיעו כל מיני אנשים שלא היו אמורים לראות אותי שם התחבאתי בתוך ארון גדול עליו כתוב "סודי ביותר".

למה נ"מ זה לא חיל האוויר?

את חצרים אני זוכר כבסיס שקשה להיכנס אליו, אבל בבסיסים אחרים של חיל האוויר כל שהיית צריך זה מעט חוצפה בשביל להכנס.

באחד הימים אני והצוות שלי בפלגת הדבורות בחיפה התכוננו לאימון לילה.
בערך כשעה וחצי לפני האימון החלטנו שאנו רוצים לצאת לאכול ברחוב השווארמות בעיר התחתית.
לאחר שחשבנו החלטנו שזה יהיה גבולי מבחינת זמן אך יצאנו.מי שמכיר העיקוף מהבסיס הוא די גדול, וכשגמרנו לאכול ראינו שאנו עלולים לאחר ואז בהחלטה של רגע של שטות החלטנו לקצר דרך הנמל האזרחי. קפצנו את הגדר כל הצוות יחדיו ולפני שהספקנו להגיד משהו הגיעו מכוניות ביטחון ובנשקים שלופים,דרכו לנו בפנים את הנשק,הורידו אותנו לרצפה ועצרו אותנו.לאחר שהסברנו את עצמנו החליט האחראי לשחררנו אחרי שהבטיח שלא יגיד דבר לגורמים בבסיס. לאחר שבוע חזרנו מהים מאחד הסיורים וראינו את מפקד הפלגה עומד ומחכה לנו על הרציף. הבנו מיד שהוא יודע...28 יום ריתוק.אחחח....איזה ילדים טיפשים היינו...

"אני לא יודע במה נילחם במלחמת העולם ה-3 אבל אני בטוח שברביעית נילחם באבנים ומקלות.."

הפלוגה שלי טירן 5 עושה קו בעמק בית שאן שנות ה80 צוות דגן עולה ממשימה .כשהסמפ מציץ לרכב הוא רואה דמות מכורבלת בשמיכה כשרק נעליים מבצבצות ממנה אה ,זה עמוס ,הוא היהער כל הלילה אומר שאר הצוות הס, ירושלמי חשדן, מסיר את השמיכה ומגלה גולם משמיכות וקפלדים ,עמוס פשוט חתך הביתה .העניין נסגר בפלוגה בשקט .מילואימניקים .