אולי בין המומחים למערכות,נשק,לטקטיקות לחימה ,לפרשנות צבאית ועוד ימצאו גם מי שיגיבו לדברים שכתבתי כאן בשישי על "מסעות שחרור".
מתוסכל משהו מ-0 תגובה רשמתי ב"חיפוש" את צמד המילים "פוסט טראומה".
מנוע החיפוש זרק אותי למכתב מאוד נוגע שכתב קצין יוצא ה"סיירת". ותחתיו התייחסויות נוגעות ללב גם של יוסיפון, ואחרים.
אני מזמין את הפורום,את מי שמוכן להיות אמיץ ולגעת בדברים ,ולשוחח גם כאן על טובי הלוחמים, מייטב המפקדים שבעצם השתיקות סביב חוויות לוחם אותם הם עברו אנחנו משאים אותם מופקרים .מתבוססים בנפשם הדואבת.

ובקשר למכתב ,ולכותב, צור קשר כי אני באמת מאמין שבתוך קבוצת אנשים שעברו חוויות דומות תגלה כמה זה נורמלי להרגיש.

פנייה לאנשי הפורום.

זו כניסתי הראשונה לפורום כמשתתף פעיל.אני מקווה באמצעות הפורום לפתוח לדיון את הנחיצות והחשיבות שיש לדעתי לתהליכי עיבוד של חוויות לחימה ובניית כלים לההתמודדות להמשך החיים.
חשוב לי לציין שמבלי לבטל את הצורך להגיש סיוע וטיפול מקצועי לחיילים שנפגעו וסובלים מתופעות פוסט טראומטיות , יש חשיבות לתת מענה רחב לכל מי שעבר אירוע לחימה ,במעבר חזרה לשגרת האזרחות.בכלים שלא נמצאים תחת ההגדרה של "טיפול".

אשמח לשמוע מאנשי הפורום

אחרי יומיים הבנתי שזה לא המקום .

יצאת קצת פרש פורום , אתה עסוק בעיניין , אבל לא בלב העניין.
לב העניין הוא האדם , האנשים שאמורים להפעיל את שלל האמצעים וכלי המלחמה שצילומים שלהם ותאורים (בחלקם כפרי בשל למודיעין השדה של טובי שונאינו) נמצאים כאן בהרחבה .

כאנחנו מניחים שלב העניין הוא כלי המלחמה , השכלול הבא , הלוויין הכל יכול , ושוכחים את החייל או המפקד רגע אחרי הקרב שהיה ,נשארים פצועים קל ופצועים קשה (בליבם) שאולי אפילו לא יודעים שהם פצועים.

חוץ מזה כנראה טעיתי והכותרת בפעם הבאה צריכה להיות ...
"הצנזורה אישרה לפרסום אמצעי הסוואה חדשים הוכנסו ליחידות השדה"

לא כל כך ברור לי מה אתה רוצה....

שנפתח בפניך את הלב ונמרר בבכי אלקטרונים על "פשעי מלחמה" כאלו ואחרים שביצענו?
נראה לי כי בישראל של 2008 רוב האנשים מכירים בחשיבות השיתוף בחוויות ובתהליכים הפנימיים אותם הם עוברים והם מוצאים את האנשים המתאימים לחלוק זאת איתם.

"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח

איש חכם היה דויד אבידן (מח"ט גבעתי בתש"ח)- לב העניין הייתה החטיבה , תחושת ההשתיכות המאוד חזקה למסגרת .למדינה,לרעיון.

זה קיים גם בישראל 2008 ,אחר ,פצוע, מבעבע.
אני פוגש מפקדים וחיילים במילואים וקשה לי להתחבר לאמירה שכולם מוצאים דרכים לחלוק ולשתף. ובעיקר ליצור כילים להתמודד עם הרגע הבא .
אל תפרש אותי לא נכון,דווקה מתוך ההבנה שאנחנו חיים כאן על חרבנו חשוב כל כך להעיז לגעת בקשיים ,
לבנים ולבנות שלנו עשוייה לצמוח תועלת מתהליך שיש בו מין מעבר מובנה מצבא לאזרחות(לפני הודו או דרום אמריקה) .באותו הגיון שיש במסגרות הכנה כאלה ואחרות לפני הגיוס.

לחייל מילואים ששב ממלחמה , שאיבד חברים איתם הוא שרת לעיתים עשרים שנה או יותר עשוי לסייע תהליך שקורה רגע אחרי - ישנו התחקיר שעוסק בעובדות, והוצאת מסקנות ,
בצידו צריך ליצור את המקום והלגיטימצייה לדבר בפתיחות גם על הקשיים , אתה חושב שזה מחליש?
אני בטוח שזה מחזק.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ilan lior אתה חושב שזה מחליש?

איפה בדיוק כתבתי שזה מחליש? כתבתי שאם אתה רוצה למצוא מי שיפתח בפניך את סוגר ליבו, עליך לחפש אותו במקום אחר

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ilan lior לחייל מילואים ששב ממלחמה , שאיבד חברים איתם הוא שרת לעיתים עשרים שנה או יותר עשוי לסייע תהליך שקורה רגע אחרי

אני מסכים. רצוי שיבוא תהליך אחרי. אני מתנגד למיידיות ("רגע" לפי דבריך)

אבל בעיקר אני רוצה לפקוח את עינייך.
אנו מדברים עם חברינו. אנו חולקים עם הקרובים לנו. הרעות נצרבת באש ולא בביטים.

"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח

יש לי הרגשה שאנחנו חושבים דומה .
אני לא בטוח עד כמה מרבית האנשים חולקים באמת עם קרוביהם, משפחתם,ואפילו עם חברים שהרעות כפי שכתבת נצרבה בינהם באש.
אין לי צפייה ששיח כזה יקרה כאן בפורום, הבאתי סיפור מסעות שיזמנו ונמשיך ליזום ,ואני מזמין אנשים שמשתתפים בפורום לחוות דיעה , להצטרף, או להציע כל דבר מואיל.
בכל מקרה , תודה על תגובתך.
.

שמת לב כמה אנשים נכנסו ואף אחד לא הגיב? זה כי לאנשים אין מה לכתוב/לא רוצים לכתוב על זה...
זה לא ש"מייבשים" אותך בכוונה..

קשה לגעת בזה , זה לא נושא פשוט.
גם הפירוש שהשיחה הזאת שייכת ל"חלשים" ל"רכי הלב" לא מחובר למציאות .
בדרכים אני פוגש מפקדים מכל הרמות .
חיילים ממיטב היחידות.
מעוטרי צל"שיים ואותות .והם רק מחזקים את ההכרה שהאפשרות צריכה להתקיים , ואת הבחירה ממילא יעשה כל אחד ע"פ רצונו או צרכיו.

והפורום הנוכחי מטבעו אינו עוסק בנושא החשוב שהעלית
אולי כאן (פורום נפגעי חרדה בתפוז) יהיו אנשים לשוחח איתם בנושא
אם לא אני משוכנע שקימים פורומים רבים במרחב הוירטואלי

בברכה

שקדי

שקדי , קרא בבקשה מה שכתבתי בהודעת המקור.
לא חייבים להיות "נפגע חרדה" "פוסט טראומטי" "הלום קרב" או "סובל מתגובות קרב" כדי להיות ראוי לתהליך מסייע בסביבת קבוצת משתתפים עם חוויות דומות.

לא חייבים כותרות מתייגות כדי להכיר בכך שחיילים ומפקדים שחוו אובדן ראויים לאפשרות לדבר על הכאב.

למשל : יכול להיות שלפלוגה שחוותה אובדן של 12 לוחמים בכפר גלעדי ,עלול להיות קושי אמיתי לעשות את אותה דרך נדרשת חזרה לשיגרה?
ובקשר לתאימות של הפורום - אם המנהל יראה במה שנכתב חומר לא ראוי , אני משוכנע שהוא ידע מה לעשות.

פשוט מסתבר שאנשים בנוכחי לא מעונינים לשוחח בנושא
בלי להפחית כמלוא הנימה בחשיבותו ובחיוניותו למי שזקוק לכך

אני יודע שבעבר עלה כאן הנושא של PTSD וכו', לאו דווקא בהקשר של "הלם קרב" אלא יותר בכך שאנשים חוזרים מהקרב עם מטענים שהם חשים צורך לשתף אחרים. אני גם זוכר שהתארגנה איזושהי קבוצה בנושא.

הסיבה שאין הענות לפנייה שלך לא מעידה על חוסר הבנה או חוסר התייחסות, אלא על כך ש"אין קונים", מי שרוצה לפרוק מועקות כנראה מצא לו את החברים או הפסיכולוג המתאים, ולא חש צורך להירשם לקבוצת מטיילים דרך הפורום.

שים לב שההודעה שלך נקראה ע"י יותר מ- 400 קוראים, כך שאין חוסר התעניינות בנושא, אני מניח שמי שימצא את ההצעה שלך מתאימה ידע לפנות אליך בהודעה פרטית.

! This is Sparta

תודה על התגובה .

אנסה להסביר משהו שלדעתי לא הוסבר או לא נקלט בצורה נכונה.
הדברים שנכתבו באו כדי לפתוח נושא שהוא בעיני לב העיניין .
כל חייל, בפרט כאלה שעברו אירועי לחימה, עשוי לצאת מחוזק מתהליך של עיבוד ו"התארגנות" להמשך אישית להמשך החיים..
זו תובנה שהלכה מבחינתי והתחדדה בסוף מסע שייט עם חבורה מובחרת של פרמדיקים ,רופאים,ולוחמים(גברים ונשים) בקיץ 2007.

אני חושב שבמקרים רבים אנחנו נוטים לתייג, ועצם הציוג מרחיק , ומשאיר הרבה חיילים ב"תחום האפור" - לא מוגדרים בשום צורה(כי לא צריך) , אבל עמוק בפנים מרגישים ש"משהו תקוע".





,

אני אענה לך מניסיוני הדל.

אף פעם לא הרגשתי שמשהו תקוע, לא היתה לי בעיה לדבר עם חברים, ותמיד בימי חמישי על כוס בירה כל אחד שופך מה שעל ליבו. אני לא חושב שהבעיה שאתה מתאר, אם יש כזו, היא כה נפוצה ובאופן אישי לא נתקלתי בה.

אני לא חושב שכל חייל, או לוחם, מחזיק בתוכו מטענים שזקוקים לתהליך של "עיבוד והתארגנות", רובנו פשוט ממשיכים הלאה מחוזקים מעצם האירוע ותפקודנו בו.
בכל אופן, בהצלחה.

! This is Sparta

אני חייב לומר שלא באמת הבנתי מה אתה מנסה ליצור כאן,
אבל בכל זאת אגיב את תרומתי הצנועה.

מההתנסויות שלי אני עדיין מנסה להחלים, שרות של חובש קרבי הוא
דבר מאוד טעון, במיוחד שנים\חודשים אחרי.
הנושא של "תגובת קרב" בשמו המקצועי הוא דבר שמאוד עניין אותי
עד כדי כך שאני מרים בעצמי איזה שהיא כפפה ומתחיל ללמוד פסיכולוגיה.

עכשיו, על פניו, אתה צודק. המערכת הצבאית והפוסט-צבאית להתמודדות אם נושאים
כאלה קיימת רק על הדף, מערכת בריאות הנפש בצבא היא לא מספיק לומר
בעדינות.
מצד שני, כל חייל נבנה לדברים האלה הוכשר לכך, ואין כל כך מקום במציאות
היומיומית לסוג כזה של חולשה - ואתה צודק, זה לא קל.
לי אין חברים אם לב עמוק לדברים מסוג זה, אני תמיד מקבל הרמת גבה כשאני
מעלה את הנושא.

לסיכום אני לא יודע כל כך מה להגיד לך, הדבר היחיד שאני יכול להגיד,
זה שהפרטי שלי תמיד פתוח לכל מי שמעוניין לשפוך את ליבו.

...והארץ תשקט.
עין שמים אודמת תעמעם לאטה, על גבולות עשנים.
ואמה תעמד - קרועת לב אך נושמת... לקבל את הנס האחד אין שני...

במסע 2007 היו כמה אנשי רפואה (רופאים פרמדיקים ופרמדיקיות).
כל משתתפי המסע היו בצימתי הגשת סיוע וחילוץ במלחמה האחרונה .

הנחנו שאנטנסיביות של הגשת טיפול בתנאים של סיכון עלולה ליצור גם קושי.
איך כתבת "מההתנסויות שלי אני עדיין מנסה להחלים".
וגם כתבת: "לי אין חברים אם לב עמוק לדברים מסוג זה, אני תמיד מקבל הרמת גבה כשאני מעלה את הנושא."
אז אולי יסתייע ותהייה אחד ממשתתפי מסע 2008 ,
זו תהייה הזדמנות לא להיות לבד בהתמודדות ,"לגלות " כמה הקושי שאתה מעלה נורמלי ,ומשותף לרבים כל- כך ,ולבנות דרכים לחיות עם הקושי ולא לכבות .

אגב , המסע הראשון נולד מפנייה של לוחם מיחידת 669 שמסיים לימודי פסיכולוגיה ,יצא למסע ב - 2007 כמשתתף , וייצא ב - 2008 כמלווה ומנחה.

זאת איזה שהיא קבוצה מאורגנת או אמותה ?
או שאתם פשוט מתארגנים יחד ונפגשים ?

יוזמה ברוכה אגב אני מוכרח לציין.

...והארץ תשקט.
עין שמים אודמת תעמעם לאטה, על גבולות עשנים.
ואמה תעמד - קרועת לב אך נושמת... לקבל את הנס האחד אין שני...

הקמנו את ארגון "בשביל המחר " לאנשים , בדגש על צעירים ,ששגרת חייהם הופרה כתוצאה מנסיבות שונות (מחלה,פציעה,תאונה ועוד).
את הארגון הקמנו אחרי התנסות מרתקת במסע עם קבוצת אנשי מילואים יוצאי 669 ,שהשתתפו באופן פעיל במלחמת לבנון השנייה.
מתכונת המסע התבססה על התנסות של מספר שנים בפעילות עם מחלימי סרטן צעירים בגילאי 18-30.
המסע של מחלימי הסרטן הוא חלק מפעילות קבוצתית שנמשכת לאורך השנה ,
בכל שנה נפתחת קבוצה של כ - 30 חברה שהקבוצה מהווה עבורם סביבה של תמיכה ועידוד.

מצוידים בהתנסות הזאת ,יזמנו ב- 2007 מסע שייט לחיילים. על ספינת מפרשים בים הצפוני.(נמל מוצא "הרלינגן " בצפון הולנד)
משתתפי מסע החיילים לקחו על עצמם לארגן שני מסעות נוספים דומים,
מהמסע ב-2007 עם אנשי 669 חזרתי עם תובנה אישית חזקה .
פעילות קבוצתית תהליכית(לאורך תקופת זמן מסויימת) בסביבת טבע ,עשוייה לסייע לאנשים שעברו אירועי לחימה לעבד אותם וללכת הלאה שלמים יותר לחייהם.
פעילות מהסוג הזה אנחנו יוזמים עכשיו במיזם "מסע שחרור בשביל ישראל",ובמסעות שייט ,במייזם שקראנו לו "שיט אל האופק"

אני מאמין, זה החזון, שפעילות מהסוג הזה , בשבילי הארץ,או במסעות מעבר לים , היא סוג של חובה של חברה לאנשיה.
בדיוק היום עלה בשיחה משפט שנאמר המון פעמים בין צעירים "אני נוסע ל...לנקות קצת את הראש"
באוגוסט 2008 יצאו בזו אחר זו, שלוש קבוצות מסע נוספות ,קבוצת חיילים,קבוצת מפקדים וקבוצה נוספת ,שביעית במספר של מחלימי סרטן צעירים.