איסר הראל
g.l.s.h
איסר הראל בספר ריגול סובייטי לא חושב כמו חבריו של ילין מור שהיה מרגל. הוא טוען שצריך לבדוק במניעים פסיכולוגים. סתם ולא פירש.
אגב סיפור אמיתי ולא כ"כ ידוע לפני מותו הוא כתב לרבי מלובאביץ
הוא כותב בין השאר: 'אני
חולה קשה, סובל מהרעלת דם רצינית ומרגיש כי ימיי ספורים. בשוכבי על מיטת חוליי,
בשעות הלילה, אני עושה את חשבון הנפש של חיי ופעילותי, הן בלח"י והן בשנים שלאחר
מכן, ואני חושב כיצד אופיע בפני כיסא-הכבוד ואיזה תירוץ אתן לבורא העולם על החטאים
שחטאתי... אני מקווה אפוא, כי אם מאמרים אלה יופיעו אחרי פטירתי, הם ישמשו אולי
מליץ יושר בשבילי, לכן אני מבקש לא לפרסם את המאמרים עכשיו, כל זמן שאני חי...'.
ציטוט:
ניצוצי רבי
"האש כבתה, לא הניצוץ"
"לשמיר יש הרבה זכויות בנוגע לארץ-ישראל, מתחיל עוד
מהזמן של 'הארגון'", אומר הרבי בשיחה נוקבת עם השר
קצב * נתן ילין-מור מבקש לפרסם לאחר פטירתו שני
מאמרים על הרבי, כדי שאלה "ישמשו מליץ-יושר" עליו *
"מסירות-הנפש שלכם צריכה לשמש את העם גם להבא", אומר
הרבי ב'יחידות' לאליהו עמיקם * "אל הנוער צריך לדבר,
לא לכתוב", תובע הרבי מגאולה כהן * הרבי ולוחמי
המחתרות - רשימה ראשונה
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
הרבי העריך מאוד אנשים שהיו מוכנים להקריב מעצמם למען אידאלים, ואף להילחם למענם.
בין אלה, חברי המחתרות שנאבקו בשלטון הבריטי לפני קום המדינה.
אך הרבי לא רק העריך אותם, אלא גם תבע מהם פעולות. הוא תבע מהם לא להרפות ולא
להניח לאש שבערה בקרבם, לפני קום המדינה, לכבות. עם חלק מהם התכתב ועם חלקם אף נפגש
ב'יחידות'. ברשימה שלפנינו התייחסויות של הרבי לכמה מהם: יצחק שמיר, נתן ילין-מור,
אליהו עמיקם וגאולה כהן.
'מליץ-יושר' לנתן ילין-מור
בעיתון 'ברשת חב"ד' (גיליון מס' 13, שהופיע בכ"ב במרחשון תשמ"ב) פירסם הרה"ח ר'
נפתלי שי' קראוס את הידיעה הבאה, שכותרתה: "כאשר נתן ילין-מור חיפש 'מליץ יושר'
לעולם האמת".
בגוף הידיעה מסופר:
"לפני זמן מה הלך לעולמו נתן ילין-מור, מי שהיה בשעתו מפקד הלח"י ובשנותיו
האחרונות דמות מובהקת ומוכרת בשמאל הישראלי, שדגל בהתקרבות אל הערבים וויתורים
מרחיקי לכת להם, כדי להגיע לשלום במזרח-התיכון. אחרי פטירתו, פרסם 'אלגעמיינער
ז'ורנאל' הניו-יורקי שני מאמרים מפרי עטו, ובהם תיאר המנהיג הקשיש בהתלהבות את
פגישתו עם הרבי מליובאוויטש, כאשר השתתף בהתוועדות של מוצאי ראש-השנה תשל"ז.
"במאמרים אלה הוא מתאר את ההתוועדות ומשחזר מה שהרבי אמר לו כאשר עמד בתור לקבל
'כוס של ברכה'. הוא מתפעל מכך הרבי אמר לו כי הוא קורא את מאמריו המופיעים בעיתון
וביקש ממנו להמשיך לכתוב, כי אחרת 'מקומו בעיתון ישאר ריק'. ילין-מור יצא מלפני
הרבי נרעש ומהרהר במצבו וביחסו של הרבי אליו.
"הכי מעניין בכל הפרשה הוא המכתב, אותו צירף ילין-מור לעורך א.ג. ר' גרשון
יעקובסון, ובו הוא מבקש לפרסם את מאמריו אלה לאחר מותו. הוא כותב בין השאר: 'אני
חולה קשה, סובל מהרעלת דם רצינית ומרגיש כי ימיי ספורים. בשוכבי על מיטת חוליי,
בשעות הלילה, אני עושה את חשבון הנפש של חיי ופעילותי, הן בלח"י והן בשנים שלאחר
מכן, ואני חושב כיצד אופיע בפני כיסא-הכבוד ואיזה תירוץ אתן לבורא העולם על החטאים
שחטאתי... אני מקווה אפוא, כי אם מאמרים אלה יופיעו אחרי פטירתי, הם ישמשו אולי
מליץ יושר בשבילי, לכן אני מבקש לא לפרסם את המאמרים עכשיו, כל זמן שאני חי...'.
"עורך א.ג. קיים את בקשת ילין-מור והמאמרים אכן הופיעו אחרי מותו...".
"אתאפק לא אוכל"...
לאחרונה (ב'כפר חב"ד' גליון י"א בניסן תשס"ב עמ' 172-173) התפרסם מכתב ששיגר הרבי
למר ילין-מור בשלהי חודש תשרי תשל"ז ובו דרישה-קריאה לאנשי הלח"י לשעבר:
ב"ה, ערש"ק פ' בראשית, ה'תשל"ז
ברוקלין נ.י.
לכבוד
מר נתן שי' ילין-מור
שלום וברכה:
זו היא הזדמנות ראשונה לאחר שמחת החג לאשר גם בכתב קבלת ספרו "לוחמי
חרות ישראל", בנוסף על הדברים האחדים שיכולנו להחליף, בלשון הידוע, "על
רגל אחת", וביחד עם זה, כמו במאמר חכמינו ז"ל "תורה כולה על רגל אחת",
חושבני אשר בדברים שהחלפנו גם-כן יש תורה שלמה.
עדיין אין הזמן מתאים לעיין בספרו כפי הדרוש, בכל זאת אתאפק לא אוכל -
עם אישור הקבלה בלווית תודה - להוסיף על-כל-פנים מילים אחדות, מתאים
למנהג ישראל עתיק לבוא בהערה ומסקנותיה, ואתו הסליחה אם ימצא בזה גם
מעין טענה.
בוודאי לדכוותיה דמר אין צורך בביאור אשר אף שלכאורה התקופה אודותה
כותב היתה דורשת מעשים נועזים יותר, ובכלל היה בו כדי להכריע הקו לטוב
או להפכו, הן בנוגע ליחיד והן בנוגע לרבים, אבל בהתבוננות אפילו קלה
מקום לומר אשר בכמה נקודות המצב בשנים האחרונות ואולי גם בחודשים
האחרונים קובע במידה לא פחותה מבשנים ההן ואולי עוד יותר. שהרי אינו
דומה "חוגר למפתח", כוונתי שכשמתחילים בעניין רציני, ואפילו חיוני, אזי
אם אפילו אין ההצלחה שלמה, או שאין מצליחים בקצב הדרוש, או שאין
מצליחים כלל, כנהוג בבני-אדם בעלי מרץ ובעלי אמונה בהאידיאל שלהם מנסים
עוד הפעם ועוד הפעם. וכפי שמוצאים אנו בדברי ימי עמנו בני-ישראל בכל דף
ודף מהקורות אותו. מה-שאין-כן כשרואה אדם בהגשמת האידיאל שלו, על-כל-
פנים במידה חשובה, ולאחרי זה בא מצב הדורש ממנו התאמצות, ואולי התאמצות
גדולה, אשר יגדל הבניין שבנה, ועל-כל-פנים לא יתמעט, ופשיטא שלא יתדרדר
ועוד יותר מזה ח"ו, הרי סכנת האכזבה עם התוצאות שלה חמורה בהרבה ובהרבה
מאשר סכנת האכזבה בהתחלת הפעולה להגשמת האידיאל.
"הערה ותביעה"
ממשיך הרבי וכותב למר ילין-מור:
בטח אין כל צורך בהסתייגות שאין הכתוב לעיל מחייב לומר שהאידיאלים של
שנינו הם שווים במאה אחוז, אבל נוסף אשר המדובר הוא לשיטתו, תקוותי
חזקה אשר בנקודה הפנימית, זאת אומרת שארץ-ישראל הקדושה היא נחלת עולם
של עם ישראל קדוש, דעתנו אידנטית, על-פי מה ששמעתי בנוגע למר וחבריו,
ונתחזק רושם זה אצלי עתה עוד יותר בקוראי בספרו, אף כי לא בעיון הדרוש.
הערה שלי היא: אם בימים ההם ובתקופה ההיא היה מר איש המעשה ולא חס כל
יגיעה והשתדלות וכו' שנוסף על פעילותו הוא, גם אחרים יעשו כמוהו -
האמנם לדעתו דווקא עתה הזמן שיסתפק בכתיבה וכו' וכו'? ומוזר הדבר אשר
תנועה האמורה, על- כל-פנים לפי ידיעותיי, היא גם ברוב אלו שעמדו בראש
הפעולות ומארגני הפעולות אודותם כותב בספרו.
בוודאי למותר להוסיף שאין כוונתי בהאמור לומר שהעניינים בהם עוסקים כל
המוזכרים הנ"ל אינם חשובים ורציניים וכו', אבל דווקא על פי שיטתם הם
שהתנהגו על-פיה עד כדי סכנת נפשות בפועל, הרי [אין?] זה מצדיק התעסקות
בעניינים אחרים.
מובן גם-כן אשר ידוע לי שמפני כמה סיבות אין בידם עתה האפשרויות של
פעולות מעשיות בדוגמת אלו שבתקופה ההיא, ועוד אשר כמה ממעשים ההם אין
תקופתנו זו מתאימה כלל וכלל להגיע על-ידן למטרה הרצויה, שהרי כל תקופה
ותקופה ואופן הפעולה המיוחד לה להרבות בה הטוב והאור וכו'.
אבל בוודאי שההתנגדות בדרך הטבע של ממשלת הבריטים בימים ההם היתה
תקיפה ביותר ועד שרובם-דרובם של אנשי המעשה שללו כל אותן הפעולות, וגם
מצב-הרוח של אחינו בני-ישראל בימים גם-כן היה בהתנגדות ואולי לא פחות
מהתנגדות הבריטים.
רגיל בפי הבריות לענות בכגון זה, אשר השנים אין מוסיפות מרץ, ובגיל
מסויים בא הזמן למנוחה מעבודה וכו'. אבל לדעתי גם זה נוגד לרוח תורתנו,
תורת-חיים - הוראה בחיים, אשר דווקא בקריאת הסיום שלה, ובתור הקדמה
להתחלת הקריאה דבראשית, מציינת התורה אשר משה רועה ישראל "לא נס ליחו
ולא כהתה עינו" גם ביומו האחרון של שנתו המאה ועשרים.
שלכאורה לא מובן כלל בנוגע למשה רבנו שקבל תורה מסיני וכו', מה נוגע
ומה הוראה בזה אשר לא נס ליחו ולא כהתה עינו, בגשמיות ובפשטות בלימוד
התורה וקיום מצוותיה? ואחד הביאורים בזה הוא לשלול טענה האמורה
שכשמגיעים לגיל מסויים בא זמן למנוחת הגוף ומנוחת הנפש.
ולהוסיף, בלשון רבנו הזקן: "ואף כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר ערב לבו
לגשת להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדרגת (משה רבנו)" הרי נפתר גם זה
בתורה, להורות - על-פי המשך לשון רבנו הזקן שם: "אפס קצהו ושמץ מנהו
מרוב טובו ואורו מאיר לכללות ישראל כו' רק שהארה זו היא בבחינת הסתר
והעלם גדול בנפשות כל בית ישראל", וצריך להוציאה מן הכוח אל הפועל
בהשתדלות עצמו.
וכל זמן אשר עם בני-ישראל, אפילו אחד מבני-ישראל, נמצא בגלות, כפשוטה,
ועוד יותר בגלות ושיעבוד לתרבות העולם ומהלך מחשבתם, אין פנאי לא
למנוחת הנפש ולא למנוחת הגוף.
אולי הארכתי בכמות השורות, אבל אין זה מספיק כלל בערך העניין, אלא
שלדכוותיה דמר תקוותי שיספיק הכתוב, ובפרט שזו היא הפעם הראשונה שבאתי
בכתיבה אליו, ודי בהערה ובתביעה.
"'לעשות', הכוונה - להחזיר ליהדות"
לוחם המחתרת מר אליהו עמיקם נועד עם הרבי לפגישה ב'יחידות'. לאחר מכן העלה על הכתב
את רשמיו מהפגישה עם הרבי:
"בתחילה רצה לשמוע. חקר. האזין לתשובות בקשב רב. עניינה אותו המחתרת. שאל שאלות
כמי שיודע את הכל, אבל תאב לדעת את ההמשך. המשך שאיננו. שאל על הלוחמים. נקב בשמות
- 'מה עושה עכשיו פלוני אלמוני? מה עושה פלונית אלמונית?'
" - מה עושה? - התקשיתי בתשובה - מה פירוש, מה עושה? החיילים האלמונים הפכו עתה
לאזרחים אלמונים. כל אחד פנה לדרכו בחיים.
"'מה עושה פלונית'? - הרבי נקב בשמה של לוחמת - 'מה עשתה היא בארבע-עשרה השנים
האחרונות?' - מה עשתה לפני קום המדינה, הוא לא שאל, זה היה ברור לו, וכנראה, הניח
את דעתו.
"היא חיה את חייה. מה עוד יכולה היא לעשות? 'אני מרגיש בה גחלת ובתוכה שלהבת
ומעליה שלהבת', אמר אדמו"ר. 'הקב"ה נתן לה כוח להלהיב אנשים. מה עשתה בכוח זה
בארבע-עשרה השנים האחרונות?'
"- לא אוכל להשיב בשמה, רבי. אבל אם כבודו אומר 'לעשות', למה הוא מתכוון בדיוק?
"הרבי נתכנס בתוך עצמו - 'אם אני אומר 'לעשות', מתכוון אני להחזרת יהודים ליהדות.
אתם, אנשי המחתרת, גיליתם בעבר מסירות-נפש למען יהודים. אתם חייבים להמשיך בזה...'.
"- במחתרת, רבי מסרנו את נפשנו פשוטו כמשמעו. זה, כנראה, היה קל יותר. עכשיו שאין
מחתרת, נעלמה גם מסירות-הנפש.
"'מסירות-נפש', אמר הרבי, 'יש בכל יהודי. עשרות דורות חיו היהודים במסירות- נפש,
והיא נשארת בדמם. היא קיימת אפילו בקומוניסטים יהודים. אפילו ב'יבסקים' יש מסירות-
נפש. זוהי מסירות-נפש יהודית, גם כשהיא פועלת נגד היהודים. השאלה היא למה משמשת
מסירות-הנפש...'.
"'מסירות הנפש, שלכם', המשיך הרבי, 'צריכה לשמש את העם גם להבא. יש לכם עדיין כוח.
אתם בעצמכם אינכם יודעים כמה כוח יש לכם. אין אתם יודעים להעריך אותו. בכוח זה
יכולים אתם לעשות עוד גדולות למען היהודים. יש ציבור גדול מאוד הרואה בכם עד היום
גיבורים. אתם יכולים לבוא אליו ואף לצוות עליו. הוא ישמע לכם, יציית לכם... לי אין
כוח כזה. אני אינני יכול לבוא לאותו ציבור. הוא לא ישמע לי. לכם ישמע...'.
"המחתרת נתפוררה, רבי, אנשיה נתפזרו לכל רוח. יצאו ממנה הרבה תועים. יצאו ממנה גם
מתעים. רבים מחפשים דרך ואינם מוצאים. לפנים היתה דרך אחת לכולם. כיום הולך כל אחד
בדרכו וטוען, שזוהי הדרך. פעם קיימנו כולנו מצווה אחת. היום מדברים על הרבה מצוות
ואין מקיימים אפילו אחת.
שיחה של חצות
הגב' גאולה כהן, אף היא מלוחמות המחתרת לפני קום המדינה, ביקרה אצל הרבי בחורף
תשכ"ה. זמן קצר לאחר מכן פרסמה רשימה ארוכה בעיתון 'מעריב', בה תיארה את הפגישה עם
הרבי. להלן חלק מרשימתה:
|
מאמר מלא
http://chabad-il.org/hit/hit410.htm
נערך לאחרונה ע"י Mare בתאריך 24-04-2008 בשעה 03:00.
|