|
26-02-2008, 15:31
|
|
|
|
חבר מתאריך: 17.03.07
הודעות: 11,647
|
|
ירוק-כחול: קצת פרופורציות (מבצע דינמו)
אלן דיר היה טייס בחיל האוויר המלכותי של בריטניה (RAF) בזמן מלחמת העולם השניה.
הוא כתב ספר נאה בשם "תשע נשמות", שמספר על המלחמה מכיוון חיל האוויר, עם דגש על הקרב על בריטניה.
יש בספר קטע שנגע בי עוד לפני שנים כשקראתי את הספר לראשונה.
בעת "מבצע דינמו" לפינוי מדנקירק, דיר נטש את הספיטפייר שלו, ונחת היישר אל האנדרלמוסיה למטה. הכוחות הקרקעיים לא יכלו לראות את פעילות ה-RAF, כי זה היה יום מעונן, את הפצצות הם הרגישו טוב מאוד.
הוא פנה אל המזח על מנת להתפנות כמה שיותר מהר, ולחזור לטוס ולסייע לכוחות הקרקעיים,
"...החלטתי לעשות את לבדי את דרכי למשחתת, שעגנה עתה בבטחה ליד המזח. בקפצי על רגלי הסתערתי לעבר הסוללה הצרה אשר משני צדיה נתכנסו קבוצות חיילים שחיכו לתורם להצטרף לטור שעל המזח. ברור היה לי לחלוטין, שהחיילים רוכזו לצדי סוללת הדרך כדי למצוא מחסה מהתקפת אויר וכי לא הורשו ללכת עליה. עם זאת, היתה זו הדרך המהירה ביותר כדי להגיע למשחתת המחכה ואני לא הייתי נתון עתה תחת מרות. על כן בחרתי בכיוון זה עד שעצרני קול נזעם:
"לאן, לכל הרוחות, חושב אתה שהנך הולך? רד משם והמתן לתורך". היו אלה דבריו של רב-סרן כועס מחיל-הרגלים, אשר צץ לפני.
"אני קצין ה-RAF", השבתי, בהיווכחי לדעת כי אין לו כל מושג על בדבר זהותי. שכמית גשם בלה היתה מוטלת על מדי, הייתי מלוכלך ובלתי מגולח ותחבושת ספוגת דם סביב ראשי השלימה את התמונה.
"לא אכפת לי לי ולא כלום מי אתה; רד מכאן והצטרף לשיירה עם כולם".
"כל מה שאני מנסה לעשות הוא לחזור מהר ככל האפשר, כדי להצטרף לטייסת שלי, הפועלת מעל למקום זה", אמרתי. באמת התכוונתי לכך, משנוכחתי לדעת עד כמה נואש היה מצבו של "חיל המשלוח הבריטי" ומה רב היה הצורך במטוסי קרב רבים ככל האפשר מעל לדנקירק, כדי לחפות על פינויו.
"ביחס למה שמצליחים אתם לפעול כאן, יכולים אתם להמצא בשקט על גבי הקרקע".
זה היה קצת קשה מדי לעיכול, ועניתי בכעס: "אין לך כלום לומר על מעשי ותוכל ללכת לכל הרוחות". ניכר היה שהוא זועזע על ידי מענה זה..."
אגב, בגלל הויכוח המיותר הזה הם הפסידו עוד טייס זמין - הוא איחר לעלות על המשחתת..
החפ"שים שהיו שם דווקא שמחו לאידו של הקצין הירוק.
מיד אחר כך:
"...בהגיעי למזח חשבתי, כי מן התבונה הוא להצטרף לתו. לא חלף זמן רב עד שהגיעה משחתת אחרת, ועד מהרה נמצאתי על סיפונה. משנתבררה זהותי לוויתי אל מתחת לסיפונים , לחדר הקצינים הקטן, שהיה כבר גדוש קציני-רגלים. שקט נוקשה הקביל את ההודעה שהנני קצין RAF, על כן שאלתי סגן צעיר, תותחן, שעמד לידי:
"מה 'החמימות' הזאת? מה עשה ה-RAF?"
"זהו, בדיוק", ענה. "מה הם עשו? אתה רצוי בחברה זו כמעט כאותו חתול בכלוב כנרית".
זו היא הסיבה, איפוא. הוצאתי את קרבי במשך שבועיים ללא הפסקה, וזוהי הכרת התודה. מה טעם היה לנסות ולהסביר כי ה-RAF סייר יותר בפנים הארץ (נ"ג: הכוונה לצרפת), לעיתים קרובות מעל לעננים, המשימה הכבדה מנשוט שהוטלה עלינו של כיסוי מדוייק של קו-סיור מאוסטנדה לבולון? מדוע להסביר כי לטייסי "פיקוד מטוסי הקרב" לא היה כל מושג עד כמה חמור הוא המצב וכי הם ידעו והאמינו - בהתאם לנכתב בעתונות - כי הצבא הבריטי נסוג בהתאם לתוכנית? לגבינו היתה דנקירק נמל ככל נמל צרפתי אחר ולא נפלה בחשיבותו מקלה, בולון או אוסטנדה, שמעליהם צווינו לסייר בזמן זה או אחר. מחשבות אלה ואחרות נצנצו במוחי, בשקעי בליאות בכיסא הקרוב, כשאני מתעלם לחלוטין ממה שחשב הצבא".
"..חמישה ימים לאחר שובי מדנקירק נסתיים ,מבצע דינמו" - כינוי הצופן של הפינוי בפי הצי. הודות לאומץ ליבם ולמשמעתם, שהשפיעו לא פחות מכל גורם אחר, הוצאו מדנקירק שליש מיליון חיילים, על אף המאמצים של הצבא הגרמני וחיל האוויר שלו, שהיו החזקים ביותר בעולם באותו זמן, לעצרם.
ההיסטוריה ראתה מאז במבצע זה "דוגמה קלאסית של שיתוף פעולה בין שלושה השירותים". באותה שעה, מכל מקום, חזרו הביתה חיילינו ומלחינו סחוטי עייפות ולמודי נסיון נורא, כשבפיהם שאלה אחת:
"היכן היה חיל האוויר המלכותי?"..."
--
הפינוי מדנקירק הצליח בזכות שילוב של מנהיגות נחושה, כוחות ימיים אמיצים עד טירוף, וחה"א שביצע קרב השהיה/מאסף מול הלופטוואפה. הכוחות הקרקעיים שימשו גם הם להגנה על הנסיגה, אבל הצבא הגרמני לא תקף בזמן את דנקירק, ועיקר הלחימה היתה אווירית.
היסטורית, הקרבות שניהל שם חה"א סייעו לנצחון המאוחר יותר בקרב על בריטניה.
אי ההבנה של אנשי הקרקע את פעילות חה"א, ולהיפך, גרמה עויינות שלא תאמן בין "הצדדים".
זה חוזר על עצמו בהרבה ספרים מהתקופה.
אני ממליץ לקרוא את הספר - כנראה שעדיף באנגלית - ולזכור תמיד שבסופו של דבר כולנו כלואים בבועה הקטנה שלנו.
|
|