04-03-2008, 19:41
|
|
|
חבר מתאריך: 03.03.08
הודעות: 34
|
|
דיכאון ;(
דבר ראשון רק רוצה שתדעו ששמעתי על פרש ועל הרמה הגבוה שלו בתור אתר, ובגלל זה נרשמתי לפה בשביל לקבל עזרה.
אז שמי דורון
אני בן 16 בקרוב ורציתי לשתף אותכם במשהו שקרה לי בפעם הראשונה בחיים - דיכאון.
הסיפור הזה יהיה די מבולגן אבל בכל זאת תנסו להבין אותו כמה שיותר.
בגיל 5 וחצי , מספר שבועות לפני עלייתי לכיתה א', אבי נפטר מסרטן.
אמי הייתה צריכה לגדל אותי,את אחי הקטן שהיה בן שנתיים ושתי אחיי הגדולים (6 ו-12).
עברנו לנהריה כדי להיות קרובים למשפחה.
במהלך כל הלימודים ביסודי הסתדרתי.
שעליתי לכיתה ז' סבלתי מהקנטות, הצקות וב-2 הטיולים שהיו במהלך אותה שנה סבלתי.
בכיתה ח' נוסף על זאת היחס של המורה היה נגדי (בוא נגיד שהיא הייתה כל כך מגעילה ודוחה שכל הבית ספר שנא אותה)
גם שם באותה שנה התסבכתי בטיול השנתי ובגלל זה גם לא יצאתי לטיול הבא שהיה למרות שנלחמתי לצאת עליו כמה שיכולתי וכלום לא עזר.
אחד הדברים הנפלאים שקרו לי באותה שנה זה להכיר ילדה שבאמת הרגשתי כלפיה משהו-אהבה-וזה קרה לי בפעם הראשונה בחיים.
במהלך השנתיים שלי(ז'-ח') הייתי עם החבר הכי טוב שלי באותה כיתה.
בשנת הלימודים של כיתה ט' הוא עבר לבית ספר טכנלוגי באותו בקריית חינוך שבה כולנו למדנו.
עברתי לכיתה אחרת בבית ספר ששם ידעתי שאני יסתדר, כי שם היו רוב הילדים שלמדו איתי ביסודי. אותה שנה נהנתי האמת
והלימודים שלי השתנו לטובה בצורה דרסטית אבל בכל זאת מבחינה חברתית לא מצאתי את עצמי כי הרגשתי שלא משנה כמה חברים יש לך
העיקר הכנות שלהם.
לקראת סוף השנה הבנתי שלא ייצא לי כלום מהבית ספר הזה והחלטתי לעבור לבית ספר אחר (תעשייתי) שבו לומדים עד 5 בצהריים.
באיזשהו מקום אני נהנה מהבית ספר למרות שאין שם בנות,חברים מהבית ספר הקודם ואני לומד כמו שצריך אבל מתחילת השנה
בקושי יצאתי מהבית והרגשתי בדידות.
מאז גם החבר הכי טוב שאני איתו מכיתה ד' רב איתי בגלל איזו שטות שהאמת לא הייתה באשמתי.
הבכי הזה, שתופס אותך בגרון ואתה לא נותן לו לצאת, והמחשבות על למה זה ככה, הציקו לי במשך שבועות אבל לא התייחסתי לזה כל כך.
יום שישי האחרון שכבתי על המיטה לבדי וצפיתי בסרט קומדיה.
זה באמת גרם להכל להתפרץ ולאחר שראיתי את הסרט, שהזכיר לי משהו שאני לא מנצל, הבנתי שאני
לא מנצל את השעות שאני חוזר מהבית ספר, ובכללי לא מנצל את השעות
של הילדות של התקופה שאני צריך לבלות.
חשבתי לעצמי מה יותר חשוב כבוד או החברות.
ואני עד עכשיו מהסס אם להמתין חודש ליומלדת שלי - ולראות אם באמת מישהו באמת שם לב אם היא הייתה - אם הבנאדם שאני מכיר
הכי טוב בא לבקש סליחה.
הסרט גם הכניס בי עוצמה של געגועים לאותה ילדה.
אני בסה"כ רוצה ללמוד, להנות ולחיות שבעתיד אני יוכל לספק מנוחה לאמא שלי, שהיא תהיה
גאה בי, כמו שאני גאה בה.
אם הרגשות הדיכאוניות האלו אני לא מצליח לחשוב ככה.
זה שאני בדיכאון זה ברור לי - כבר במשך 5 ימים אני ממרמר בבכי לעצמי כי אני מרגיש שכל חיי מתנהלים בין הביתה לבית ספר.
ואם אני בחוץ גם זה קשור לאחד מהם.
תעזרו לי איכשהו בבקשה! תנו עצות מה שאתם רוצים רק תעזרו!
|