 |
23-02-2008, 15:49
|
 |
מנהל פורום צבא ובטחון
|
|
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 22,952
|
|
|
על המבצע והמארב
מתוך אתר פלוגת הסיור של חטיבת הצנחנים
מטרות המבצע
ביום שני בלילה, 22 בפברואר 99', מעט לאחר חצות, נע כוח של סיירת הצנחנים, מצפון ל"קו האדום", באזור ג'בל קלעת ג'בור שבגזרה המזרחית של דרום לבנון.
מטרת הפעולה היתה לפגוע באנשי חיזבאללה היוצאים לפעולות מבסיסיהם בכפרים.
הכוח, בפיקודו של רס"ן איתן בלחסן, החל לנוע לעבר היעד.
התנועה היתה איטית ועוכבה בגלל תנאי שטח קשים.
הכוח הגיעה ליעד ורס"ן בלחסן החליט לפצלו לשני כוחות משנה: חוליית חוד בפיקודו וחולית זנב ובה יתר הלוחמים.
כוח החוד החל לרדת במדרות באיטיות, כאשר לפתע נפתחה לעברו אש עזה מטווח קצר ביותר...
סיפור ההתקלות
ב-22 בפברואר, בלילה שבין שני לשלישי, יצא כוח של סיירת צנחנים להניח מטענים באזור קלעת ג'בור בלבנון. אזור הררי מאוד, קר, גבוה, סבוך. באותה תקופה היו במקום אפילו שאריות שלג. רב-סרן איתן בלחסן, מפקד הסיירת, פתח את העמדה הראשונה של הכוח. הוא השאיר שם חלק מהחיילים והמשיך הלאה לכיוון עמדה שניה. גם בעמדה הזאת השאיר חלק מן הכוח, והמשיך להתקדם בכיוון מטה, כשהוא הולך בראש. יחד עם איתן הלך סגן לירז טיטו. כנראה שהיו מחבלים מתחת לסלע שלפניו עברו השניים. אלה פתחו באש, בסביבות חצות הלילה, ממנה נהרגו, רב סרן איתן בלחסן וסגן לירז טיטו.
"אנחנו היינו בחיפוי על הכוח של איתן", מספר בועז, מפקד פלוגת הלוחמים ומי שהיה סגנו של איתן במהלך הפעילות בלילה בו נהרג. "ראינו אותם עד לשלב שבו הם נעלמו. כמה דקות אחר-כך שמענו מכת אש רצינית. ככה, פתאום, באמצע הלילה. לקח איזה חצי שניה לקלוט מה קורה, להבין "זאת היתקלות", צעקתי לכולם "נתקלנו לפנים", הורדנו את התיקים הכבדים שהיו עלינו וטיפסנו למעלה,לכיפה ששולטת על האזור. לא יכולנו להבדיל את מי אנחנו רואים, חיילים שלנו או מחבלים. זאת בעצם היתה אחת הבעיות המהותיות של הארוע, לא היה זיהוי לכל אורך הלחימה, מהרגע הראשון ועד הסוף".
בועז: "עוברות לך המון מחשבות בראש ברגע כזה. אתה מרגיש כמה אחריות יש עליך. פתאום אתה מבין שאתה צריך לקבל החלטות בשטח ואין לך הרבה זמן. ציקי, הקשר של סגן דוד גרנית, רץ לכיוון שלנו וצעק לי "בועז, תגיע מהר, יורים עלינו, תגיע מהר". לקחתי כמה לוחמים ורצתי איתם לאזור ההיתקלות, שם ראיתי את דוד. כרענו ברך אחד מול השני והוא אמר לי בשני משפטים כשהוא מצביע בידו: "המחבלים שם, בועז, איתן ולירז נפגעו, כנראה נהרגו".
אחר-כך, דוד חזר למוקד האש. לא מובן לי אפילו מאיפה היו לו הכוחות".
ציקי, לוחם בפלוגת הלוחמים, הקשר של סגן דוד גרנית ז"ל; "אני זוכר שחיברתי את הכוח של בועז. היה בזה משהו מאוד טכני, אני חושב. כל צעד שעשיתי אמרתי לעצמי להיות שקול, לא לתת לפחד להשתלט עלי, לעבוד נכון. הפחד הגיע רק יותר מאוחר, אולי בהפסקת האש הראשונה. אז אתה אומר "מה שנשאר לי זה להגיד ברוך-השם שאני חי ולחזור לארץ", אתה כבר רוצה להסתלק.
בועז: "נוצר מצב שבו יש למעלה כוח שאני מפקד עליו, ולמטה, מתחת, על רחבה של מטר וחצי על מטר וחצי בערך, יש כמה לוחמים שדוד מפקד עליהם עד רגעיו האחרונים. זה היה מצב מחורבן, המחבלים ירו עלינו מטווחים של כלום, ארבעה מטר מתחתינו. החברים שלנו שכבו בינינו לבין המחבלים, כשאנחנו אפילו לא ידענו בוודאות שהם מתים, אז לא ירינו כי פחדנו לפגוע בהם. נלחמנו מול שיחים, וכל הזמן חטפנו".
ירון, לוחם בפלוגת הלוחמים, שהשתתף במבצע: "אני תיכף ידעתי שלירז נהרג. שכבתי ממש לידו, ליד הגופה שלו, אז הבנתי שהוא כנראה לא בחיים. זה היה משונה. אתה מרגיש בן אדם קר שוכב לידך, והוא יקר לך, ואתה מכיר אותו, אבל אתה לא חושב על זה שהוא מת. אתה מסתכל על זה כעל משהו טכני לחלוטין. אתה לא מסוגל לקלוט דבר כזה. לי לקח אולי יומיים עד שהתחלתי להרגיש משהו. כשהייתי בתוך זה, לא הרגשתי כלום. רק חשבתי איך אני יכול לפעול בצורה הכי מדוייקת והכי שקולה".
הקרב נמשך כ-12 דקות. במהלכו נהרג גם סגן דוד גרנית. חמישה לוחמים נפצעו - אחד מהם באורח קשה. "הייתי בטוח שאנחנו נלחמים הרבה יותר זמן, אולי שלושת-רבעי שעה", מתאר סגן בועז. "זה דרש ננני כל-כך הרבה, גם נפשית וגם פיסית, שבסוף הארוע, הרגשתי אפיסת כוחות. הייתי מאוד מותש".
זיו, לוחם בפלוגת הלוחמים שהשתתף במבצע: "אני זוכר שירון צעק לי 'זיו, אחי, בוא נאסוף את הציוד'. זה נשאר לי חרוט מכל הקרב. זאת אומרת, כשאני מנסה לראות משהו חיובי בכל העסק שהיה שם, אז זה שמישהו עוד קרא לי שם אחי וזכר לאסוף ציוד"...
מחבלי החיזבאללה חדלו לירות ואנשי הסיירת עוד נתנו מכת אש אחרונה. אחר-כך החלו בפינוי הפצועים וההרוגים. גופות חבריהם המתים היו מונחות בשטח מצומצם, אליו הובילה ירידה ובה נקיק צר של כחצי מטר ומשני צידיו בולדרים ענקיים. הפצועים פונו אל נקודת איסוף עליה פיקד סגן שוהם, הקש"א (קצין שיתוף ארטילרי) של הסיירת.
"התחלנו להוציא את האנשים", מתאר סגן בועז. "סחבנו אותם אחד אחד. אפילו אלונקות לא הכנסנו. ראשון הוצאנו את דוד, שהיה הכי קרוב אלינו. הרמתי אותו וחשבתי, 'ככה דוד מת', אבל זה עדיין לא חדר לי לראש.
אחר-כך הוצאנו את לירז. גם הוא כבר היה מת בשלב הזה. לירז לא גדל איתנו בסיירת, אבל באותו רגע נדמה לך שאתה מכיר אותו שנים. אחר-כך אתה גם באמת מכיר אותו, דרך המשפחה שלו, דרך סיפורים. לירז הופך להיות הבן-אדם הכי יקר והכי קרוב לך. נלחמנו באותו קרב והוא נהרג. אני מסתכל ולא רוצה לעכל. לא מרשה לעצמי לעכל את זה. לא רוצה לחשוב על ההרוגים ולא על הפצועים, אני עובד".
סגן שוהם, הקש"א: "זה מנגנון הדחקה כזה. אני הייתי בטוח שבפעם הראשונה שאראה פצוע או הרוג, לא אגיב טוב. פתאום גיליתי שאני נורא רגוע. עברתי מאחד לשני ואמרתי 'הכל בסדר, יהיה בסדר, הכל בסדר, לא לדאוג' אפילו כשאמרו לי שאיתן מת, נשארתי רגוע. אמרתי בסדר, או.קיי., תירגלנו את זה. איתן תמיד מת בתרגילים שעשינו. איתן מת, לירז מת, דוד מת. זה קרה כבר בתרגילים".
בועז: "את איתן חילצנו אחרון. השטח היה כל-כך חשוך וסבוך, שלא ראיתי אותו. כל הארוע היה ברחבה קטנטונת, והוא היה בקצה שלה, רוב הגוף שלו בתוך הסבך, שקוע קצת בתוך מדרגה כזאת.
ניסיתי להוציא אותו, ולא הצלחתי. כל הזמן הקפדתי להזיז את הקוצים, שאיתן לא יישרט. הרגשתי מאוד רחוק ומאוד לבד, מאוד בודד. כל מה שרציתי זה להוציא את איתן ואת החיילים ולהחזיר אותם לארץ. הרגשתי שאם אנחנו לא נדאג לעצמנו, אף אחד לא ידאג לנו. בסוף הגיע עוד לוחם, ויחד הצלחנו להרים אותו. תפסנו אותו בווסט שלו. אחר-כך, הורדתי לו את הווסט, וזהו. אני אפילו חושב שלא הרגשתי משהו באותו רגע כשהבנתי שאיתן נהרג. זה משהו שבן-אדם לא יכול להבין בכזאת סיטואציה. אתה פשוט לא מעכל. האדרנלין בדם שלך ברמה מאוד גבוהה, ומצד שני אתה מנותק, לא קולט".
בשעה 1:51 בלילה נחת המסוק הראשון בשטח וחילץ את הפצועים וההרוגים. בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר, נחת המסוק שחילץ את הלוחמים האחרונים שנשארו בשטח. "אני זוכר שנורא פחדתי שהטייסים יברחו לי לפני שאעמיס את כל האנשים על המסוקים", מספר בועז. "תפסתי את הטייס וצעקתי לו לתוך הקסדה שלא יעזוב, שיחכה לכולם"...
סגן שוהם: "במסוק אתה בעצם מתחיל לחשוב על מה שקרה. אתה אומר לעצמך 'רגע, מי נהרג'? פתאום אתה מבין שאיתן לא יקום כמו בדרך-כלל, בסוף תרגיל וידבר איתך ויגיד... יאללה לעבודה. זהו, זה נגמר. אתה מתחיל לעכל, ואז גם מתחילים רגשות האשם. אתה עושה חשבון-נפש עם עצמך. כן, אתה בודק אם פעלת טוב, ואתה חושב, אולי אם היית עושה משהו אחרת אז התוצאה היתה משתנה. היו תחקירים ואמרו לי שעשיתי עבודה טובה בצורה יוצאת דופן, אבל להרגשות האלה אין בסיס רציונלי וגם אין להן סוף. זה משהו שמתחיל ולא נגמר. זה לא אירוע שחזרנו ממנו עם בקבוקי שמפניה, השארנו שם אנשים".
השתלשלות הקרב
השתלשלות הקרב כפי שמתואר על ידי סגן בועז טטרסקי, סגנו של איתן במבצע "צמצום טווח":
ההיערכות לקראת מבצע "צמצום טווח" נמשכה כשבוע לערך, זמן שכשלעצמו קצר מאוד, אך מאחר והכוח התאמן כבר מספר שבועות לקראת מבצע אחר, הכשירות היתה גבוהה מאוד ונדרשו רק שינויים מסויימים והתאמות למבצע החדש.
השלב האחרון בהכנות לווה בסדרת תחקירים מקפת. בתחקיר האלוף גבי אשכנזי, הביע האלוף את עמדתו ביחס למיקומו של איתן במהלך "פתיחת" עמדת דוד, וטען כי רצוי היה שאיתן יהיה מעט מאחור על מנת שלא יפגע ויוכל להמשיך לנהל את הקרב במקרה שהכוח יופתע. איתן השיב לאלוף וחייך בחיוך החצי מבוייש שלו שדווקא משום שזה שלב כל כך קריטי ובעייתי, הוא רוצה להיות ראשון ולהוביל את החוד על מנת להיות מסוגל להגיב במקום הנכון ובצורה ההולמת ביותר.
סיסמאות, כגון: "דוגמא אישית" ו"אחרי" שאיבדו מעט מעוצמתן עם השנים... קיבלו משמעות אחרת ומיוחדת כשדובר באיתן... איתן ידע שהמקום שבחר לעצמו מסוכן והיה יכול להחליט אחרת. הדבר נראה לו טבעי ומובן שמקומו בראש הכוח... נראה כי בעיניו לא היתה שום אפשרות אחרת.
המבצע נערך מצפון לרצועת הביטחון, באזור הררי גבוה, סבוך ומבולדר עם שליטה טובה לכל הכיוונים ובעיקר דרומה לכיוון רצועת הביטחון והמוצבים חונה וריחן. הכוח שהה באזור מספר חודשים קודם ולכן הכיר את השטח.
כ-48 שעות לפני המבצע, עלה הכוח לצפון לצורך תחקירים והתארגנויות אחרונות. בצפון קיבלנו עדכון על תנאי מזג האויר באזור הפעולה והתבשרנו על שלג שירד שם בלילה האחרון ועל כך שחלק מהשטח עדיין מושלג. מיד לאחר קבלת נתונים אלה, הורה איתן לשלוח רכב מהיחידה עם חרמונית לכל לוחם בנוסף לכל הביגוד הטרמי הרב שלקחנו עימנו. החרמונית היא אביזר כבד וגדול באופן יחסי, אך לאיתן לא היו ספיקות, והוא חייב כל לוחם לקחת עימו חרמונית...
מעבר לדאגה לשלום הלוחמים, היה בכך גם שיקול מקצועי שעיקרו היה למזער, ככל הניתן, את האפשרות של שיבוש המבצע כתוצאה ממכת קור או כוויות בשל מחסור בביגוד חם. כזה היה איתן - יורד לפרטים קטנים, מאתר נקודות בעייתיות ומוצא פתרונות עוד לפני היציאה לדרך, וכל זאת על מנת להעלות את סיכויי ההצלחה של המשימה. במסדר הציוד האחרון לפני היציאה, התעקש איתן לבדוק את פתקית ההטסה של כל לוחם, דבר שנהג בדרך-כלל, לפסוח עליו... הכוח לא תוכנן להיות מוסק אלא להיכנס ולצאת רגלית. מסיבה לא ברורה וצירוף מקרים מוזר בחר איתן לבדוק פתקיות אלו, שמכילות את פרטיו האישיים של כל לוחם במקרה של אסון, דווקא במסדר ההוא ללא כל יכולת להעריך כי נזדקק להן כעבור ימים אחדים...
למחרת, ביום המבצע, כשעה לפני היציאה המתוכננת, התבשרנו כי הוחלט לדחות את המבצע ביממה בשל בעיות מזג אויר. בהמשך מנינו ארבע דחיות נוספות עד כי לבסוף ביום שני בערב (22.2.1999), יצא הכוח לדרך. היציאה למבצע כללה תנועה רכובה וארוכה במשאיות למוצב ריחן - שם נערך תדרוך מפקדים קצר, בעוד הכוח עולה על ציוד ומתארגן. משם המשיך הכוח רכוב על גבי "אבירים" למוצב צד"ל הצפוני ביותר ברצועת הביטחון - חונה. הנסיעה לריחן היתה איטית ומסורבלת. בשל עיכוב ביציאה והבעיות שהתעוררו בנסיעה נוצר איחור בלוח הזמנים אך לא היה בכך כדי להרתיע את איתן והוא נשאר נחוש להמשיך במבצע כמתוכנן.
בסביבות השעה 20:00 החל הכוח לנוע רגלית בשטח כאשר כוח החוד ואיתן מובילים בראש, מאחוריהם עיקר הכוח בטור, ובסוף הכוח שלי. הקור היה מקפיא, התיקים גדולים וכבדים מאוד, והשטח סבוך, מבולדר וקשה להליכה. כשעלינו לרכס מצאנו שעדיין נותרו מרבצי שלג מפוזרים פה ושם מסביבנו. מעט אחרי תחילת ההליכה על הרכס זיהו שלושה לוחמים נצנוץ פנס בכיוון אזור היעד. הכוח עצר במקום וירד לכריעה. אמצעי התצפית הועברו קדימה בנסיון לזהות את מקור האור. התצפיתנים לא זיהו דבר. במקביל, ניתנה הוראה לכוח על ידי החפ"ק לקפוא במקום עד לבירור נוסף בשטח. ההמתנה במקום התארכה, ובעיקר זכור לי הקור העז עד כדי איבוד תחושה בכפות הרגליים והידיים. לאחר כארבעים דקות של תצפית וסריקת האזור ובהתייעצות בין החפ"ק לאיתן הוחלט על המשך תנועה כרגיל.
לאחר כארבע שעות מתחילת התנועה הרגלית הגיע הכוח לנקודת ההיערכות. בנקודה זו תפקידי היה לארגן את עיקר הכוח בחיפוי מקיף בעוד שהכוח של סגן דוד גרנית התארגן ליציאה לעבר העמדה שלו ביחד עם איתן וסגן לירז טיטו ומספר לוחמים מכוח החוד. לאחר סריקה קפדנית של כל הסביבה, באמצעי ראיית הלילה, איתן קרא לי ושאל אותי אם אני מוכן, עניתי בחיוב. אני זוכר שהיינו מאוד סמוכים אחד לשני ותמונת פלג גופו העליון עם הווסט (האפוד), הנשק וקסדה על ראשו נחרטה אצלי כפעם האחרונה שראיתיו בחיים...
התמונה הבאה שנחרטה בזכרוני, היא של אותן צלליות של הלוחמים בכוח איתן ודוד מתרחקות מאיתנו לכיוון שיא הגובה של גבעה קטנה במרחק של כחמישים מטר, שנקראה בשפה המשותפת "החרצוק" - שם מוקמה עמדת דוד-עד שנעלמו בסבך העבות. רעש צעדיהם נבלע בחושך וחלפו מספר דקות של דממה מוחלטת, דממה מהסוג שזוכים לה רק בלילה של טיול מרוחק במדבר.
עמדת דוד מוקמה מיד תחת לשיא הגובה בצד השני של הגבעה ("החרצוק"). התכנון היה לעלות לשיא הגובה תוך השמטת כוח חיפוי קטן של שלושה לוחמים בסמוך לו ול"פתוח" את העמדה מכיוון שיא הגובה. כשהכוח הגיע לשיא הגובה נשאר כוח החוד בחיפוי כלפי מטה בכיוון מדרגה תלולה - שם היה המיקום של כוח דוד.
הירידה לעמדה התאפשרה דרך מעבר צר ותלול ברוחב של כחצי מטר בין הסלעים. איתן ירד ראשון, כאשר ומיד אחריו לירז. תפקידו של לירז היה לוודא שהעמדה "נקייה" ממילכודים של מטען, מוקש, תייל ממעיד וכו'...
בקצה הירידה היתה רחבה קטנטונת, בגודל של כמטר וחצי על שני מטרים, מוקפת כולה כשיחים סבוכים. לירז התקדם מעט באופן שאיתן היה מימינו ובמקביל אליו. השניים סרקו את העמדה תוך שאיתן משתמש במכשיר לראיית לילה.
לפתע, מתוך כל השקט הזה שמסביב, בשעה 00:30 של יום ה-23 בפברואר 99', נשמע מטח אדיר של יריות מנשק אוטומטי שבקע מתוך הגבעה. לאחר מספר שניות של צרור ממושך וארוך נשמעה תגובה של כלי נשק אחרים ופיצוצי רימונים. בשל החושך, השטח הסבוך והמסלע, לא יכולנו לראות דבר, גם לא באמצעי התצפית המיוחדים, ולכן נתתי הוראה לשפוט את התיקים הכבדים במקום ולעלות לגבעה קטנה וסמוכה במטרה לשפר את קו התצפית שלנו. מכשיר הקשר האישי שלי לא הצליח לקלוט או לשדר מסיבה לא מובנת (ייתכן שקיבל מכה מאחד הסלעים בטיפוס לגבעה) ולכן התחלתי לקבל דיווחים דרך נמרוד, הקשר שלי, שהיה בעל מכשיר גדול וטוב יותר. מלמעלה דיווחו התצפיתנים על זיהוי של אנשים בשיא הגובה של ה"חרצוק" אך מבלי יכולת להבחין בין כוחותינו לכוח אוייב ולכן לא יכולנו לפתוח באש ממקומינו.
איתן ולירז נפגעו מיד מן האש שנורתה לעברם ממרחק של כמטר עד שני מטר מבלי שהספיקו להגיב או לומר משהו. הם נפלו במקום בו עמדו מבלי שהכוח המחפה יכול היה לראותם.
דוד, שהיה מעט מאחור ברגע פתיחת האש, זינק קדימה ועקף את כוח החוד שחיפה על איתן ולירז תוך שהוא קורא: "איתן, איתן, מה קורה"?... וקפץ פנימה לתוך הנקיק. דוד הבחין כנראה במשהו מימינו שגרם לו לתפוס מחסה מכיוון ימין ולהתחיל לירות ולזרוק רימונים. למעשה, משלב זה החל דוד לנהל את הלחימה בשיא הגובה ומתחתיו תוך שהוא קורא לשאר הלוחמים לרדת אליו ומורה לאחד הקשרים לקרוא לכוח שלי. במקביל, אני מתמקם בגבעה ממול בנסיון להבין מה קורה מולי. רונן, קצין נוסף שהיה בכוח, מגיע אלי ולוחש באוזני כי הבין דרך הקשר שכנראה איתן ולירז נהרגו. הסיבה שדבריו נאמרו בלחש היתה על מנת לא לפגוע במורל החיילים.
איתן היה מפקד מקצוען, בטוח בעצמו ומקרין בטחון לסביבתו. תמיד מוביל ותמיד אומר את המלה האחרונה. דומה היה תמיד כאילו ואיתן אינו פגיע כלל... האובדן שלו בטרם הספיק לתת ולו פקודה אחת... או לומר מלה אחת... היה מפתיע והותיר חלל עצום... נקודת המוצא של ההיתקלות מבחינת הכוח שלנו היתה קשה מאד: איתן ולירז נפגעו ונפלו מיד מבלי שנוצר קשר עם הכוח שנשאר מאחור; הכוח היה מפוצל לשלושה בעת היתקלות - מצב הנחשב למסובך ביותר בסוג כזה של לחימה משום החשש מירי של כוחותינו על כוחותינו; אופי השטח בו פעלנו היה סבוך במיוחד ומשופע בסלעי ענק. בשל הסבך, הגיע שדה הראיה לפעמים לטווח אפס, עובדה שהקשתה מאד על התקשורת בין הלוחמים ועל הסיכויים לזהות אוייב.
כיוון שהרחבה הקטנה בה נפגעו איתן ולירז היתה מוקפת סבך, לא היתה וודאות לאורך כל הלחימה באשר למקור הירי. חלק מהלוחמים העידו בתחקירים מאוחרים שהירי הגיע משמאל בעוד שהאחרים טענו לירי מימין.
בנוסף לכך, מבנה השטח חסם את קו הראייה של הלוחמים בשיא הגובה של ה"חרצוק" למקום בו שכבו איתן ולירז - מקום שהיה למעשה בין הכוח שלנו למחבלים. עובדה זאת הקשתה מאד על ביצוע ירי וזריקת רימונים משיא הגובה מחשש לפגיעה באיתן ולירז. לפיכך, היה צורך לירות בצורה מאד זהירה ומבוקרת.
בינתיים, יצאתי לכיוון ה"חרצוק" עם הכוח שלי, פוגש בדרך לוחם שירד מנקודת ההיתקלות על מנת שיוביל אותנו אל הנקודה. בשיא הגובה פגשתי בשני לוחמים שנפצעו כאשר ניסו לחלץ את לירז לאחור והתפנו בכוחות עצמם.
בנוסף אליהם היה שם גם קצין שחולץ לאחור לאחר שנפגע מרסיסי רימון.
בראש הגבעה פגשתי גם בדוד שעלה לרגע מהרחבה למטה. כרענו ברך אחד ליד השני והוא הראה לי בכיוון כללי היכן מוטלים איתן ולירז הפגועים. מן הנקודה בה הייתי לא ניתן היה לראות את מקום המצאם. מיד אחר כך חזר דוד לרחבה למטה וביקש לשלוח אליו אנשים נוספים. המשטח למטה היה קטן מאד ולא יכול היה להכיל יותר משלושה עד ארבעה לוחמים בו-זמנית.
המחבלים זרקו לעברינו רימונים בצורה קשתית כלפי מעלה וירו צרורות. לאחר שזיהינו את מקומם המשוער הגבנו בזריקת רימונים ובירי תוך שאנו נעזרים בצעקות מכוונות של הכוח שהיה מתחתינו למרגלות ה"חרצוק".
באותו זמן ותוך כדי תחילת נפילות של מצמרי"ם (פצצות מרגמה) באיזור, הופעלו כוחות סיוע של ארטילריה ומסוקים באמצעות הקשר של הכוח והחפ"ק. נפילות הפצמרי"ם היו בתחילה רחוקות ולא היוו איום ישיר, ואולם עם הזמן החלו הטיווחים להשתפר והפצצות נחתו גם מסביבנו.
במהלך חילופי האש נפגע מיכאל, שהיה ברחבה התחתונה, שלוש פעמים מרסיסי רימונים ומירי. עד לפציעה האחרונה בראשו הוא המשיך כלחימה תוך שהוא מטפל וחובש את עצמו. על תפקודו במהלך הקרב הוענקה לו, לאחר החלמתו, תעודת הערכה מאת אלוף פיקוד הצפון, גבי אשכנזי.
לקראת סוף הקרב יצאו דוד וישי (לוחם נוסף) - שהיו ברחבה התחתונה, מאחורי מחסות - לחלץ את איתן לאחור. בדיוק ברגע שהשניים נחשפו והצליחו לאחוז באפוד של איתן נורה צרור מכיוון המחבלים. ישי הצליח לנתר מאחורי סלע קטן, שהיה מהמחסות הבודדים ברחבה, לא לפני שנפגע מריקושטים (רסיסי כדורים) בפניו. דוד, לעומת זאת, נפגע מהצרור כחלק העליון של ביטנו ונפל לאחור תוך שהוא צועק שאינו מרגיש את רגליו (בדיעבד, התברר כי נפגע בעמוד השידרה). רונן הגיע מיד לדוד ושאל אותו למצבו, דוד ענה כי הוא בסדר ושיבדוק מה קורה עם מיכאל שנפגע בשלישית...
רונן דילג מעל דוד ושאל את מיכאל למצבו, מיכאל השיב לו כי הוא נפגע אך מצליח לחבוש את עצמו. רונן הסתובב אחורה חזרה לדוד, אך דוד כבר לא הגיב לקריאותיו...
היה זה למעשה הצרור האחרון שנורה בקרב על ידי המחבלים...
על תפקודו במהלך ההיתקלות, מתגובתו הראשונה והאמיצה, ההתעשתות המהירה שלו לאחר הצרור הראשון, הצורה בה תיפקד כקצין ואירגן את הכוח ועד לאופן התנהגותו האצילית והחברית בשניותיו האחרונות קיבל דוד צל"ש לאחר מותו מאלוף פיקוד הצפון.
הכוח הגיב במכת אש חזקה לכיוון המחבלים ולאחר דקות ארוכות של חוסר תגובה נרגעו הרוחות. בשקט שהשתרר גילינו שהמחבלים ניצלו כנראה את אחת ההפוגות על מנת לסגת. לאחר בדיקת השטח החל פינוי הפצועים וההרוגים מתוך הרחבה אל עבר ראש הגבעה ומשם לנקודת פינוי והיערכות במדרון אחורי. בשטח שררה אוירה קשה. הכוח היה מפוצל ומפוזר והנפגעים היו בנקודות שונות. בכל אותה עת המשיכו ליפול בשטח פצצות מרגמה שסיכנו את הכוח. תהליך הפינוי היה קשה מאד. המקום היה צפוף ומספר הנפגעים היה רב (חמישה). המדרגה שהפרידה בין הרחבה לראש הגבעה היתה גבוהה ותלולה ובנקיק שבין הסלעים יכול היה לנוע בכל פעם אדם אחד בלבד.
במהלך הפינוי זיהה אחד הלוחמים, שהיה בחיפוי ואבטחה, תנועה במרחק של כמה מאות מטרים מאיתנו. פעולת הפינוי הופסקה מיד והלוחמים פתחו במכת אש ארוכה לעבר הזיהוי. אל הכוח הצטרף גם מסוק קרב שירה אף הוא אל עבר אותה הנקודה. מן הסרט שצולם על ידי המסוק, התברר כי המחבלים הצליחו, בכל זאת, לחמוק החוצה ממכת האש... בתום הקרב נמנו שלושה הרוגים: רב-סרן איתן בלחסן, סגן דוד גרנית וסגן לירז טיטו וחמישה פצועים ביניהם מיכאל שהוגדר פצוע קשה.
המבצע הראשון לאחר ההיתקלות, והפעם ללא איתן, דוד ולירז, היה מוזר וקשה לכולנו.
המראות, הקולות והריחות מאותו לילה היו עדיין טריים, אך עם זאת ידענו כי זהו שלב הכרחי וחשוב בחזרה לתפקוד. למרות הקושי הרב בו עמדו הלוחמים עם החזרה לשיגרה, לא היה לי כלל ספק כי בכך נתקיימה צוואתו של איתן שתמיד דחף ויזם, תיכנן והוציא לפועל עשרות פעילויות מבצעיות.
כך בוודאי היה רוצה לראותינו, וכך גם המשכנו...
תמונות
התמונות צולמו על ידי צוות עיתון "במחנה" שהצטרף לכוח הסיירת כשבוע לפני המבצע, לאימונים מקדימים בצפון הארץ
_____________________________________
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל
|
|
ראשי
צ'אט
האתר לזכר איתן בלחסן ז"ל : 
A friend in need 
- is a friend indeed 
מצב כלאיים
