.

למקרא החששות בפורום שהועלה בענין ביקור סאדאת - האם ראוי לעסוק כאן בפוליטיקה, כמה מחשבות (והן כמובן מתקשרות לביקור בנחלים):
החשיבות העיקרית, לדעתי, בידיעת ההיסטוריה, היא הבחירה מתוך האוצר הבלום של ארועים שקרו בה, את אותם ארועים שאנחנו מוצאים שהם רלבנטים לעתידנו.
וההתעסקות בעתידנו היא כמובן - פוליטיקה.
הזעם שכה הרבה מאתנו חשים לגבי "ההסטוריונים החדשים" נובע בעיקר מההחלטה שלהם, השונה מההחלטה המקובלת, לגבי "מה חשוב ומה לא". פתאום כל טבח קטן, כל פקודת הגליה שולית, כל שבוי שהגיע למרומים בטרם זמנו - הופך אצלם לעיקר, בעוד ש"אנחנו" מגדירים זאת כטפל.
הויכוח, כרגיל, הוא לא על "האם זה קרה" אלא מה הפרופורציה הנכונה של הזכרון: מה חשוב יותר לדעת ולזכור - האם את מעשי הטבח של הפורעים הערבים בנוסעי האוטובוס מנתניה ומחדרה, או את המעשים הלא-כל-כך-שונים (או אולי שונים-מאד) שאנחנו עשינו להם?
וכאן אנחנו מגיעים לפוליטיקה. על מנת לייצר את המיתוסים המתאימים להשקפת עולמנו הפוליטית, אנחנו מחליטים מה לזכור.
אם אנחנו רוצים לזכור כל מעשה טבח בנו, ללמוד ולמחזר את שנאתנו לערביי א"י, להפוך את הכעס לאבוקה גדולה וחורכת - בואו נקיים עוד ועוד ימי זכרון, עצרות, תהלוכות, טקסים ומסכתות. לא נסלח, לא נשכח, וגם... לא נאפשר לעצמנו פתרון אופטימי כלשהו.
אפשר גם אחרת. הנה, בדרא"פ הם עשו זאת. נלמד, נבין, ונעבור הלאה. לא נשקה ונזין את הכעס ואת השנאה, כי הם לא יובילו אותנו לשום מקום טוב, למעט רחמים עצמיים ושנאת הזר.
למדתי לאחרונה כי בתום מלחמת העולם השניה, כאשר הגרמנים והצרפתים הבינו שהם אמורים לחיות זה לצד זה, קמו ארגונים משני העמים, שתפקידם היה להשכין שלום בין העמים. המדינות כבר חיו אז בשלום, אך העמים עוד לא.
היום, 60 שנה אחרי, הם קוצרים את הפירות של "ההשכחה" הזו. של הסליחה. של המחילה. של ה"בואו-נמשיך-הלאה". הם הצליחו לאחד את אירופה, לשגשג כלכלית, ליצור תרבות משותפת, לחיות.
האם גם אנחנו נצליח בזה?

הבדיה על "גן העדן שיש בדרום אפריקה" היא בלוף שמי שמאמין לו (או יותר נכון לגירסא הממוחזרת שמשמשת כמאנטרת שיחות סלון) ראוי לו שיבדוק כמה כרטיס טיסה בכוון אחד לסידני, אוקלנד ולונדון נמכרים כל יום בדרום אפריקה. אם כבר מעמידים כל אירוע בודד במקומו הראוי, אז מוטב להעמיד את אירועי ה"פיוס" במקומם הראוי והמוצנע, כמו גם את האנקדוטה החביבה - אבל חסרת המשמעות - על "ארגוני האחווה הצרפתיים-גרמניים של לאחר מלחמת העולם". העובדה הפשוטה היא ששלטון הכיבוש הצרפתי בגרמניה היה הקשוח ביותר מבין כל שלושת שלטונות הכיבוש המערביים ושבגרמניה הפסיקו לדבר בחיבה על "הדוד אדי" רק כשזרמו המיליארדים של תוכנית מארשל ולא בגלל שום עמותת אחווה וידידות אלמונית זאת או אחרת. תהליכים היסטוריים הם הרבה מעבר ל"פעם שמעתי ששני גרמנים עשו ככה וככה כשכולם עשו ככה וככה". זו רומנטיקה לא היסטוריה.

.

נו טוף, חששתי שזו תהיה תגובתך.

לענין דרא"פ - השאלה איננה כמה לבנים החליטו לעזוב את דרא"פ לאחר שהפסיקו להיות השליטים הבלעדיים בה (ואני לא ממש נופל מהכסא לשמע הידיעה שחלקם בחרו לעזוב) אלא - כמה נשארו. כמה מהם מצאו שהם עדיין יכולים לחיות בארץ אותה הם עשקו ודיכאו, והיא מוכנה לסלוח להם.
או בקצרה - מה האלטרנטיבה? האם נראה לך שמצבם היה טוב יותר לו השחורים בדרא"פ היו מייצרים כינוסים וימי זכרון לכל תקרית שבה שחור דוכא ע"י לבן?

לענין צרפת-גרמניה. להטיח בי מילים זו לא הוכחה הסטורית. אני טוען כך. אתה טוען אחרת. בסדר - כל אחד מאתנו צריך עדיין להוכיח את טענתו. המילים שבהן אתה בוחר כמו "פעם שמעתי" וכו', שמטרתן להציגני כחובב ונטול בינה (אני כזה, אבל אתה טרם הוכחת שאתה לא) אינן הילך ראוי בויכוח בין אנשי תרבות.

ולעצם הענין - מה הרבותא בעוד יום זכרון, שנועד להנציח את השנאה, הכעס, העלבון?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ארדיכל נו טוף, חששתי שזו תהיה תגובתך. לענין דרא"פ - השאלה איננה כמה לבנים החליטו לעזוב את דרא"פ לאחר שהפסיקו להיות השליטים הבלעדיים בה (ואני לא ממש נופל מהכסא לשמע הידיעה שחלקם בחרו לעזוב) אלא - כמה נשארו. כמה מהם מצאו שהם עדיין יכולים לחיות בארץ אותה הם עשקו ודיכאו, והיא מוכנה לסלוח להם. או בקצרה - מה האלטרנטיבה? האם נראה לך שמצבם היה טוב יותר לו השחורים בדרא"פ היו מייצרים כינוסים וימי זכרון לכל תקרית שבה שחור דוכא ע"י לבן? לא דיברת על אלטרנטיבה, דיברת על כך שפניה לדרך אחרת מזו "שלנו" הביאה אותם למקום טוב יותר. נסה לספר זאת לדרום אפריקאי לשעבר (יש בארץ לא מעט אנשים שעזבו את דרום אפריקה מאז ומעולם לא נמנו על תומכי האפרטהייד) - עבורם הרומנטיקה והאידאליזציה של "הפיוס הלאומי" במדינה היא בדיחה מרה. האם ניתן היה לסיים את האפרטהייד "יותר טוב": בוודאי! לא חסר על זה מידע ודיונים. דרום אפריקה היא "סיפור עצוב": ללבנים יש את רוב האשמה אבל זה לא אומר שתפקידם היה "להרים ידיים" ולהתקפל. כשנגמרו החגגות נותרו גם הלבנים וגם השחורים במצב גרוע יותר ממה שהיה קודם לכן. לענין צרפת-גרמניה. להטיח בי מילים זו לא הוכחה הסטורית. אני טוען כך. אתה טוען אחרת. בסדר - כל אחד מאתנו צריך עדיין להוכיח את טענתו. המילים שבהן אתה בוחר כמו "פעם שמעתי" וכו', שמטרתן להציגני כחובב ונטול בינה (אני כזה, אבל אתה טרם הוכחת שאתה לא) אינן הילך ראוי בויכוח בין אנשי תרבות. העובדה הפשוטה היא שאין (כמעט) חובב או לא חובב שטוען שאחווה כל שהיא בין הגרמנים לצרפתים מקורה באיזו אגודת ידידות. תהליכי שלום הבשילו (באירופה) ע"י מרקחת של הרבה כסף (לחברות הרוסות), אוייב משותף חדש (אמיתי או מומצא) ובעיקר המון עייפות משתי מלחמות עולם. את הגרמנים, עדיין, לא מקבלים כעם מן השורה באירופה. התייחסות נפוצה אליהם היא בגוף שלישי ברור. בשיחות (עסקים, חברה או תרבות) בהן הפניה ל"עמים" אחרים היא בלשון רכה יותר. זה לא אומר שהמצב באירופה לא השתפר פלאים מאז חדלו לטבוח זה בזה, אבל מכאן ועד הרומנטיקה.... הערתי לך כבר פעם, כמדומני, על כך ששליפת פריטים "מרגשים" או יפים וקישורם לכלל תאוריה (הסיפור על קשר בין קשת משנת 1200 בארץ ואחרת מהמאה ה-19 באירופה) רק על סמך בידודם מסביבתם המקורית, אינה תהליך שאפילו קרוב להיות מדעי. הוספתי גם משהו על אי נכונות (חשובה לצורך המקרה ההוא) תארוך אתר (שחוקר, שחזר בו בינתיים, תארך מזמן רק על סמך מראה עיניים ותפיסה שפעם הייתה נפוצה לפיה "כל מה שמבצר, הוא צלבני") שעליו הסתמכת, ותגובתך הייתה, כמו עכשיו - עלבון. אין לי מושג מה המקורות לכך, אבל אולי במקום לטעון מולי ש"מילה שלי מול מילה שלך" תנסה לבדוק את הבסיס לטענתך. בפעם ההיא שלחתי אותך להוכחה (מדעית) שאתה טועה. איזו סיבה יש הפעם (אחווה צרפתית-גרמנית) שאתאמץ למצוא לך מקור שאינו של הדיוט חובבן כמוני, אם ממילא בשורה התחתונה תבחר רק את הממצא הפוליטיקלי קורקט שמתאים לטענותך? בסופו של יום אתה נופל באותו פח בדיוק: נצמד לאירוע זה או אחר ולא לומד על התהליך הכללי, הצד השני (גם הוא מקדש ימים) וכו' וכו,. ולעצם הענין - מה הרבותא בעוד יום זכרון, שנועד להנציח את השנאה, הכעס, העלבון? אין ספק שלא ברור לך מה העניין בכך. לרוב האנשים יש עניין

.

למעשה הייתה זו אחת משרשרת פעולות שנעו כמקובל במזה"ת מן הפלילי אל הלאומני - החל מתגרה בשדות נגבה ב1/47 דרך גן הוואי וגמור בנסיון דריסה ברחביה. אותה כנופיה שפגעה באוטובוסים הייתה מעורבת עפ"י הש"י ב35 ארועי תקיפה נוספים.



תאור המתקפה מתוך ספרו של מילשטיין: בשעה 8.12, בעיקול הכביש שאחרי צומת כפר סירקין, בדרך ללוד, ראה הנהג אריה מלך, ערבי לבוש מעיל אירופי, מנופף בידו. מלך לא עצר את האוטובוס והערבי שלף תת-מקלע וירה בו. ערבים אחרים ירו מהמארב בנוסעים וברחו. חמישה אנשים נהרגו. ליגיונרים עבר-ירדנים, בפיקוד קצין בריטי, ניגשו אל האוטובוס וסירבו לעזור לנפגעים.

יהודי בעל משאית הסיע אותם לבית-החולים "בילינסון" בפתח-תקווה. חמשת ההרוגים הראשונים במלחמת-העצמאות היו הירש שטארק, בן שבעים, איש-עסקים מנהריה; חיה ישראלי, בת עשרים וארבע, בת ירקן מנהריה; אסתר וייס מירושלים, עובדת האוניברסיטה העברית; שלום ולד, שנסע לירושלים להביא את אשתו מבית-החולים "הדסה", ושושנה מזרחי, שעמדה להינשא לבחיר-ליבה. אחרי עשרים וחמש דקות תקפה אותה כנופיה אוטובוס יהודי אחר, שנסע מחדרה לירושלים, והרגה שני נוסעים.

כי לפעמים הזכרון הוא ההפך מהפתרון. כמו שכל אחד מאתנו יודע, כששני שכנים רבים, או שני נהגים, או זוג נשוי - הדבר הראשון שהמפשר ינסה לעשות זה: בואו נעזוב את מה שקרה, ונתמקד בפתרון. ננסה לראות איך מתקדמים.
כנ"ל לגבי הסכסוך. אני חושב שיוזמות שתפקידן הוא להוסיף עוד ועוד נבירה בפצעים, גם אם הן משולבות בארון קודש ומבנה טמפלרי, אינן ראויות. הן לא מקדמות אותנו לפתרון. להפך - הן מרחיקות אותנו משם.
אז גלש מנסה לייסר אותי באי-הכרת ההסטוריה, בעוד שאני מנסה לדבר בגנות מיתוסיזציה של אותם חלקים מההיסטוריה שלהערכתי הם מעכבי-פתרון. בגנות הפיכת ההיסטוריה למעון-תפילות-נידחות. בגנות פתיחת חזית חדשה בסכסוך המזה"תי - של מי ההסטוריה.
לגבי האחרון - מצאנו רמז לכך בדבריו של גלש עצמו, בהתייחסו לגוגל ארת'. שם הוא פוסל יוזמה פלסטינית לזכור ישובים, וכאן הוא מעודד יוזמה יהודית לזכור קרבנות.
גלש מכובדי - אכתוב כאן משהו שעלול לזעזע אותך: לא נכונות ההיסטוריה היא מה שחשוב בעיני (ואכן, תפשת אותי באי דיוקים בעבר) אלא השימוש שאנחנו עושים בה. ממש לא מעניין אותי אם דוד באמת הציץ לבת שבע - הרבה יותר חשוב לי מוסר ההשכל. וכך גם לגבי ארועים בעברנו הקרוב יותר. אם זה קרה - זה קרה. נשאלת השאלה מה עושים עם זה. האם ראוי שהאומה, שטופת דמע וקסם, תעצור נשמתה מידי שני וחמישי, לזכר כל אחד מעשרות אלפי הקרבנות היהודים (או אולי לא? אולי נזכור גם את האחרים?) של הסכסוך היהודי ערבי? או שמא ראוי יותר לזכור אותם באופן מכובד, ממלכתי, פעם בשנה (או פעמיים-שלוש) בלבד, ובשאר ימות השנה לחפש דרך לפתור את הסכסוך הקטלני הזה?
וישראלה בכלל לא מבין מה אני רוצה.
אסיים בזאת.

הרי היסטוריה היא סוג של זיכרון?

לו היינו לאחר הקרבות ובשוך העשן.
העשן מעל האירועים שצוינו עוד לא נמוג. שדות הקרב נמצאים בכל מקום חלקם בוערים וחלקם עוד יבערו. את מה אתה מבקש לשכוח? את הקרבות שהיו או את אלו שיבואו?
והם יבואו.. אתה יודע את זה בדיוק כמו כל אחד אחר בפורום ובארץ.
כיום - האזכרות הללו הן פעמוני האזעקה שמבהירים שלא נגמרו הקרבות ולא חלפה הסכנה. הקסאמים ממשיכים לצנוח עלינו, טילי גראד כבר נכנסו לשימוש וארסנאל ענק של תחמושת, נשק ואמל"ח אחר נכנס ממצרים לעזה ללא מפריע - כולו מכוון אלינו.
הדוגמאות של גרמניה-צרפת ושל דרום אפריקה אינן מתאימות לכאן לחלוטין. איש לא דיבר על לשכוח בצרפת הכבושה.
כל אלו שמבקשים לשכוח ולסלוח... ימתינו בבקשה לשוך הקרבות. לאחר שיעלם העשן ותשקוט הארץ 40 שנה. אולי אז אפשר יהיה לתת למתים לנוח לנצח ולהסתפק בטכס אחד, אזכרה אחת.

בעיתון "במחנה" איפשהו בשנות ה-60-70.
אימה של הכלה היתה גם על האוטובוס, היא מעולם לא התאוששה מהאסון.

הניתוח שלך בכללו הוא נכון, שההיסטוריה תמיד משמש כלי ביד הפוליטיקאים. דיברנו פה גם על ההקפדה של שלטון מפא"י להמעיט בתרומת המחתרות ע"י טשטוש סיפורן. ולאחר שעלה הליכוד לשלטון, נעשה כמובן מאמץ הפוך, ולפתע התגלו בארץ אלפים של עולים שהגיעו על אלטלנה...

אבל צריך לעשות הפרדה בין לימוד העובדות ובין השימוש בהן. ההיסטוריוגרפיה מתיימרת לתעד ולרשום את ה-כ-ל. מתיימרת, כי זה כמובן לא ניתן. העובדה שפיגוע באוטובוס ליד נחלים אינו אירוע קרדינלי בתולדות המאבק היהודי ערבי אינה סיבה להתעלם ממנו. אבל אני בהחלט יכול להעלות תמיהה האם יש מקום ששים שנה מאוחר יותר לערוך "אזכרה" או טקס מיוחדים - אלא מסיבות פוליטיות.

וכאן אני מגיע לחלק השני של הערתי בכותרת. אנחנו כאן בפורום עוסקים בהיסטוריה, כי אנחנו נמנים על המיעוט האיזוטרי דאוהב את זה. אנחנו לא מתיימרים להתמודד עם השאלות המרכזיות בהיסטיוגרפיה היהודית והארצישראלית. אולי בדיוק ההיפך. היופי והתענוג של הפורום הזה, הוא הפסיפס המדהים של סיפורים "לא חשובים", שאולי מעולם לא היינו נחשפים אליהם ללא עזרת החברים פה, ומומחיותם הספציפית בכל מיני תחומים "נידחים".

אין לי כוונה להשתתף בטקס בנחלים. אבל אני מודה לג'יש שהביא לנו עוד אבן קטנה בפסיפס.

הגעתי לפורום הזה במקרה, ואני באמת חובב נלהב של ידיעת הארץ. יחד עם זה - היתה לי תחושה שמלבדי, כל שאר חובבי הארץ הם חובבי הארץ "שלנו". הם אוהבים אותה בתנאי שהיא שלנו, והם יאהבו אותה פחות אם היא תחולק.
חשבתי שאוכל לחיות עם זה. מה עוד שהבטיחו לי שזה יהיה בלי פוליטיקה. אהבה נטו, בלי הקנאה.
מהר הבנתי שזה לא עובד. שפוליטיקה זה כל מה שקשור לשמאל, וכל מה שקשור לשוליים הסהרוריים. מאידך - מרכזיות מבית מורשתם של ז'אבו ומנחם, איננה פוליטיקה.
היום, אל מול הבוטות של הצעת גלש, ובמיוחד אל מול המלצתו החמה של ישראלה להמנע מפוליטיקה בכל הקשור לשלום עם מצריים, זה הכה בי. נשברתי. החלטתי שאני כבר לא יכול ממש לחיות עם זה.הגבתי.
עכשיו אני מבין, לפתע, שאני לא לבד. או שכן.
להלן הצעתי: בואו באמת נחדל מפוליטיקה, לרבות מה שמנהל הפורום מחשיב כ"קונצנזוס". זה כולל גם מיזמים לימי זכרון וטקסי אשכבה, הפגנות, עצות למגיבים לאתרים טורקיים ועוד.
בואו נעסוק רק במה שהיה, ללא טקטיקות ובלי מסקנות.
ועוד הצעה: בואו נכבד גם את האחרים. גם את ה"טיפוס" שמעלה את שמות הכפרים הפלסטינים בגוגל ארת', ואפילו אותי.
ולסיום: אני לא נעלב. לא נעלבתי. לא אעלב. גם אם מישהו יחליט שלא בא לו להיות תרבותי. זה מעיד רק עליו.

סיפורי הגירוש של הפלסטינים לפני קום המדינה, מפרנסים תזות רבות ומחקרים רבים. בפועל, מסמך
סתמי למדי, ולא ממש סודי, שפרסמו הארכיונים הירדניים, מתאר פניות נואשות של כפרים בארץ
למלך עבדאללה, לבוא להושיעם, אחרת יאלצו לברוח. במסמך מאותם ימים בדיוק, מציין קירקברייד
(לכאורה שגריר בריטניה בעבר-הירדן, ובפועל אחד מהשלישייה שניהלה את הממלכה, יחד עם גלאב
ועבדאללה) שיש להודיע לכפריים שהלגיון לא יכול להתפרס על כ"כ כפרים כדי להגן עליהם. הודעה כזו
הועברה מטעם הלגיון - והנה יש אמינות לטענה הציונית שהפלסטינים קיבלו המלצה ערבית לצאת
מכפריהם באופן זמני.

התפיסה הנקיה של ההיסטוריה גורסת "איסוף נתונים לשם הבנת העבר". התברר שעצם התעניינותו של אדם בנושא מסויים היא תוצאה של העדפה מסויימת. לכן, גם תוצאות . בסופו של תיאור אירוע נדרש ההיסטוריון לפרש ולהסביר, במלים אחרות: להציג מסקנות. אלו נגועות בגורמים שונים שחלקן נטייתו הפוליטית. לכן, טוב יעשה הקורא אם יברר מה נטייתו הפוליטית של מציג המסקנות כדי שיוכל לנטרל חלק מהפירוש. במקרים "קשים", אפשר גם בחלק מהעובדות, לא בכך שהחוקר שיקר, אלה במה שנקרא: שקר ההשמטה. החוקר העדיף לא להציג עובדות שסותרות את הטענה שלו.
בכל מקרה, קשה לכתוב היסטוריה בלא תפיסה פוליטית. זה פשוט יצא חסר לחלוחית וטעם.
באשר להצעתך בדבר השכחה מאורגנת. גם זה רעיון פוליטי. יתכן אפילו והוא רעיון טוב. צריך לבדוק אם עבד ואיך עבד. ההיסטוריה מלאה סיפורים של אויבים שהתחברו: צרפת אנגליה, אנגליה ספרד, ארה"ב אנגליה, גרמניה אוסטריה, ועוד ועוד. האם מנגנון ההשכחה היה זה שאתה מציע?
אני חולק על התפיסה שלך שהדרך לשלום עוברת דרך השכחה מאורגנת ואירגוני ידידות. לטענתי, וגם היא מן הסתם מעוגנת בשרשים פוליטיים, הדרך הטובה ביותר לקרב אויבים היא ע"י יצירת אינטרסים משותפים. אויב משותף או שיתוף מסחרי. ברגע שאלו מתגברים על רגשות ההוה יש מקום לפיוס.
היה נסיון מתמשך לבנות אינטרס כלכלי משותף, אפילו הנשיא פרס לפני שבוע חתם על עוד אחד. אך מתברר כי זה לא מספיק בעניין שלנו.
בינתיים, צריך להחליט מה עושים. האם להחליש את "האש הבוערת" אצלנו ע"י השכחה, וכך לתת לאויב את היתרון. או לשמור על "להבה של זכרון", וכך לעודד נוער וחיילים להלחם למען המדינה.
לדעתי, וגם היא פוליטית, כל עוד איננו רואים תזוזה משמעותית אצל האויבים, אל לנו לנטוש כלי נשק יעיל.