פרק שלישי: הצמ"פ
כעבור שבוע חכינו נרגשים בתחנה מרכזית בטבריה להסעה שתיקח אותנו אל הצמ"פ. מאותו הרגע הפכנו לחיילים מבצעיים. זה התבטא גם במשכורות שלנו שהפכו לרמת שרות אלף פלוס וגדלו ממאתיים ואחד שקלים למאתיים ושלושה (רק בסוף השרות שלי עלו המשכורות ללוחמים). התאכזבנו לגלות שהמ"מ שלנו, צחי בן חמו, מהמקצועות ממשיך איתנו גם לצמ"פ (ליווי) לעומת זאת שמחנו לגלות שני מט"קים שמתלווים אלינו (יואל ואייל שלייפר).
באיחור פעוט של כמה שעות עלינו רעבים להסעה ונסענו לרמה מחלקה הדרומי. באחד התילים עצרנו לתצפית. שם גם פגשנו לראשונה את המ"פ החדש של פלוגת הצמ"פ- ח"מ. סיפרו לנו שהוא מינוי חרום כי המ"פ האורגינאלי נפצע. הוא היה מ"מ בצמ"פ וכיוון שלא היה מישהו אחר מינו אותו, השמועות אמרו שאבא שלו הוא לוחם עבר מפורסם מהחטיבה.
הוא היה נחוש להוכיח שהוא הכי טוב, אנחנו הרגשנו שהוא מלא ברגשי נחיתות ובגללם הוא אוכף את סמכותו בכל הזדמנות. הוא עשה את זה על חשבון חיילים ומפקדים, לאחר עוד צמ"פ שהעביר הוא איבד את דרגת הקצונה והודח מתפקידו. למרבה הפלא גיליתי שהוא משרת איתי באותו גדוד מילואים, כמ"מ חי"ר בפלוגת החרמ"ש. מנפלאות צה"ל.
את הגיבעה עליה עמדנו הכרתי היטב. דחיתי את השירות הצבאי בשנתיים וקצת וניצלתי כל שניה פנויה לטיול, בעיקר ברמת הגולן. דירת השירות הלאומי בקצרין והישיבה בחיספין הפכו להיות לי סוג של בית שאליו הייתי חוזר כדי להתקלח ולאכול בין נחל אחד לתל אחר. ברגילה האחרונה קפצתי לבקר חבר ששירת בגדוד תותחנים ברמה ועשינו ביחד 'על האש' בדיוק על הגיבעה הזאת. המ"פ עמד ודיבר כשרגליו כמעט נוגעות בשאריות המדורה שלנו.
המ"פ סקר את רמת הגולן באופן כללי והתחיל לנקוב בשמות הישובים אותם אנחנו רואים מסביב. הוא טעה שוב ושוב, החליף את חספין בנוב, את יונתן באבני איתן וכו'. חשבתי שמטרת התצפית היא שנשכיל ונכיר את הגיזרה לכן תיקנתי אותו. המ"פ עמד ושמע את דברי כשרגליו בועטות במבוכה בערימת הפחמים, הוא סרב לקבל את התיקונים שלי והמשיך לקרוא לישוב אחד בשמו של האחר.
המשכנו בנסיעה והגעו למחנה הצמ"פ, קובת קרע, כיפת הנשרים. בליטה בקו המצוק של רמת הגולן, ממערב למושב יונתן. בקובת היו המגורים הקבועים שלנו, שני צוותים בחדר, מגורי סגל,משרד מ"פ, מקלחות משותפות וחדרי אוכל ותדריכים. במהלך הצמ"פ לא יצא לנו לראות את החדרים הללו הרבה.
^ עם הצוות שלי. כל אחד "בתאו": מימין ארקדי הטען, משמאל אבי התותחן ולמטה אני.
בשבוע הראשון לצמ"פ הייתה לי היתקלות נוספת עם המ"פ כשהוא העביר שיעור מ"פ בתוד"א (תודעת אוייב, היכרות עם האוייב וכלי הנשק שלו) נ"ט. הוא הראה שקופיות והסביר עליהן מפתקים שהיו לו ביד.
באחת התמונות הוא הראה דרגון (יש לירדנים) ואמר "זה לאו" .
הצבעתי וקיבלתי רשות דיבור בתנאי שאומר את שמי ואת תפקידי ובאיזה צוות: "יוסיפון , נהג ,3א. המ"פ אני חושב שיש טעות זה לא לאו זה דרגון."
הוא התעצבן " זה לאו"
גם אני התעצבנתי "זה דרגון"
הוא כבר רתח "שב! רבים מתבלבלים בין הלאו 80 לדרגון..."
"אבל המ"פ," אמרתי "בתחתית התמונה כתוב דרגון".
"טוס החוצה ! וולטוך, אתה המט"ק שלו צא לתזז אותו".
עדי וולטוך, המט"ק התותח שלי, יצא אחרי מתפוצץ מצחוק ואמר לי שאולי אני צודק, אבל עכשיו שרפתי את הגשרים עם המ"פ הזה והוא ישנא ויחפש אותי עד סוף הצמ"פ.
מסתבר שהוא צדק.
^ על טנק 3 בשטח. מכיוון שלא היה לנו טנק משלנו ביצענו את התירגולים על טנקים של צוותים אחרים. אני בתא הנהג, לידי עומד גיא, תותחן 3, על הצריח אבי, התותחן שלי. השילוטים של 3 הוסרו מהטנק כדי שנוכל לתלות את השילוטים שלנו.
כמה ימים אחרי שיעור התוד"א, עבדנו על הטנקים במשטח הפלוגתי בקובת. חלק מהטנקים הוסעו קדימה, אל האדמה שלפני משטח הבטון. בצורה כזו, כשהטנקים במדורג, ניתן לצודד את התותחים בלי שטנק אחד יפגע בזה שלידו.
נשלחנו לארוחת הערב. הייתי בין האחרונים לרדת מהמשטח בחזרה לפלוגה. המט"ק תורן, פרץ בן-חביב, קרא לי כדי לנהוג את כל הטנקים בחזרה למשטח. עליתי על הטנקים שמחוץ לפלוגה, בראשון צודדתי את הצריח לשעה 1. נכנסתי לתא נהג ונסעתי לאחור כשפרץ מכוון מאחור ומט"ק אחר, אריאל גרייזס מלפנים.
גרייזס למד עם חברים שלי בתיכון, אני למדתי עם חברים שלו מהשבט בבני עקיבא. הייתה לי הרגשה שהוא מזהה אותי איתם ומתנקם בי על חוויות לא טובות שעברו עליו בתיכון
עברתי לטנק אחר שהיה מחוץ למשטח, צודדתי לשעה 1 ונכנסתי לתא נהג, זכרתי שהנהג של הטנק סיפר לי שיש לו בעיה עם הבלמים. ראוי לציין שהבלמים בטנקים, לפחות המרכבות 2ב, קשים מאד. כדי לתפוס בלם יש ללחוץ עליו בכל הכח עם שתי הרגליים (ולייצר לחץ של מעל ל1700 PSI). בפעם הראשונה שנדרשתי ללחוץ על הבלם הופתעתי, אח"כ זה היה קשה, אבל, עם הזמן, כמעט תמיד, לא הייתה לי בעיה להגיע ללחץ הדרוש.
כשניסיתי ללחוץ על הבלם בטנק הזה הוא פשוט הלך עד הסוף בצורה חלקה וללא התנגדות, לא היה בלם בכלל. הוצאתי את הראש ממדף נהג וניסתי להסביר שיש בעיה עם הבלם. פרץ, שכנראה היה רעב מאד, התעצבן וצעק עלי ש"תפסיק להיות כוסית, תיכנס כבר לטנק ותלחץ על הבלם כמו שצריך. אתה לא יודע ללחוץ עליו", שוב נכנסתי, לחצתי, שוב לא היה בלם. שוב יצאתי ושוב ספגתי צעקות, הפעם משני המט"קים. לא עזרו לי גם הניסיונות להסביר שזה לא קשה ללחוץ על הבלם, להפך.
בפעם השלישית שיצאתי צעק עלי פרץ "תיסע כבר, האחריות עלי".
נכנסתי לתא הנהג ונהגתי לאחור. לפני המשטח יש תעלה "אמבטיה" שכדי לטפס ממנה החוצה צריך לתת הרבה גז, אחרי שהטנק מתיישר לעזוב את הגז, ולפעמים ללחוץ על הבלם כדי שהטנק לא "יטוס" לאחור.
הטנק טיפס החוצה מהאמבטיה והמשיך בנסיעה מהירה לאחור. לפני הטנק נפנף גרייזס בידיו בניסיון לסמן לי לעצור. אני לחצתי שוב ושוב על דוושת ה"אין בלם". עד שהטנק נבלם על ה"סטופר" גוש בטון גדול, בקצה המשטח, שנבנה בדיוק למטרה זו.
על הסטופר נשענו שתי "ווספות" כלים לניקוי המשטח מבוץ שעשויים מבזנ"ט שאליו ריתכו בצד אחד שלט אלומיניום ובצד השני ידית. הווספות נקרעו לגזרים. חצי ווספה התעופף ונחת ליד המשרד מ"פ.
על הארוע הזה עברתי תחקיר בטיחות אצל המ"פ והסמג"ד. אמרו לי שגם המח"ט ידבר איתי (אך זה לא קרה) ושאשפט על הנהיגה הפרועה שלי. בכל יום חמישי נערכו משפטים. אחד אחד חיכו הנשפטים "שחור על שחור" (כומתה שחורה על הראש ונעליים שחורות מצוחצחות) בכניסה למשרד המ"פ למשפטם. כשהגיע תורם הפקידו את הנשק אצל הרס"פ וניכנסו להישפט. אח"כ יצאו עם פרצוף הנכאים מי בגלל הריתוק לבסיס ומי בגלל שהיה צריך לעלות לסונומה של הרס"פ בדרך לכלא 6.
בכל יום חמישי חיכיתי להקראת שמי ברשימת הנשפטים, אבל המשפט על ה'נהיגה הפרועה' התמהמה. וולטוך, המט"ק שלי, הבטיח לי שהמשפט ייתקיים, רק ש"עוד צריכים לסגור את התחקיר של המח"ט על התנהגות המט"קים במקרה הזה".
המפגש עם הטנקים בפלוגת הצמ"פ היה עבורי (ואני יכול לשער שגם לאחרים) הלם גדול. בניגוד לטנקים שהיו לנו בקורס המקצועות, בטנקים בצמ"פ היה חסר המון ציוד. התרגלנו שבכל טנק יש כמה כלים ועל כל טנק עובדים לפחות שישה אנש"צ. פתאום היו חסרים המון כלי עבודה. כולל הביסיסיים ביותר, כמו פטיש 5 ק"ג. לשני צוותים היה חסר טנק. לצוות 2ג (שלא היה אמור להיות לו טנק) ולצוות 3א, הצוות שלי. הבטיחו לנו שאנחנו אמורים לקבל טנק תוך כמה ימים. הכמה ימים האלו נמשכו כמעט חודש. היו לנו שילוטים שצבענו מחדש אבל לא היה לנו טנק. בנתיים תירגלנו על טנקים של צוותים אחרים ובטפ"ש התפזרנו וסייענו לצוותים האחרים בעבודות שלהם.
^ על הטנק בשטח. אני בתא הטען וגיא בתא תותחן
ממש בתחילת הצמ"פ חל ליל הסדר (בשבת), זו הייתה יכולה להיות היציאה הראשונה בצמ"פ, רק שהפלוגה הייתה אמורה להישאר בחג בבסיס ולצאת בשבת, שביעי של פסח. ממש ביום הראשון או השני של הצמ"פ המט"ק תורן התחיל לחפש מתנדבים: נהג, טען ותותחן שיצאו לחג הביתה. נשמע כמו פרס גדול: לעשות את ליל הסדר בבית ולא בבסיס, אבל בדבש הזה יש גם עוקץ: מי שיוצא כשהפלוגה נשארת, נשאר שכהפלוגה יוצאת.
משימות שמירה יש תמיד, אבל כשכל החיילים נמצאים השמירה מתחלקת על יותר חיילים ויש הרבה פחות לשמור: משהו כמו שעה ביום וחצי שעה בלילה. כשכל הפלוגה יצאה צריך לשמור הרבה יותר (בד"כ שומרים במצב כזה 2/4 שעתיים שמירה וארבע מנוחה). גם מבחינה חברתית לא נעים להישאר לבד בבסיס.
רוב החיילים ניסו להתחמק מהצ'ופר ולהישאר בליל הסדר בבסיס. משום מה החלטתי להתנדב.
יצאתי הביתה לליל הסדר בזמן שכולם אכלו את האוכל הצבאי אני חגגתי עם האוכל של אמא (והדודה והדודה והדודה...). לפני שחזרתי לבסיס קפצתי לבקר אצל ההורים של אבינועם ערק חברי עוד מהתיכון שעושה איתי את הצמ"פ. כתימנים אמתיים ויצרני ערק הם נתנו לי כוס מלאה בחרוסת תימנית ספוגת אלכוהול. את החרוסת הברחתי לבסיס: אסור להכניס לצבא מוצרי מזון מבחוץ בכל חג הפסח, מה גם שעם הריכוז הזה של האלכוהול נראה לי שהיו בועטים אותי דרך הש.ג.
לשבת שלי לא הייתי צריך לדאוג. בתקופת תחילת הצמ"פ יש הרבה מאד חיילים שנשארים 'שבת שב'. עד יום חמישי בצהריים כבר היו תותחן וטען שקיבלו שבת, רק נהג עוד לא היה. ואז, יואב יוסיפוב שכח את הנשק שלו בשטח כשהלך לאכול צהרים, קיבל שבת וזיכה אותי בשתי יציאות רצופות הביתה.
הלקח היה לי ברור - צא הביתה בכל הזדמנות.
(אגב, בין היציאות חל חול המועד וחברים ומשפחה שטיילו ברמה הגיעו לבקר אותי בקובת)
רוב הצמ"פ התבצע בשטח: לינה בטנקים, אוכל מגיע מהמטבח המרוחק או מנות קרב, וללא תאורה או נוחות אחרת,, בטח שלא מקלחת.
עד עכשיו, לא היינו ממש טנקיסטים: בטירונות עבדנו כחי"רניקים (ברמה פחותה).במקצועות, למדנו לעבוד כל אחד בנפרד, לעשות את המקצוע שלו ולא להתעניין מה האחרים עושים.
פתאום צריך להתחיל להתרגל לחשיבה שאתה חלק מצוות. זה קורה מהר מאד והצוות הופך לגוף אחד (הקשר בין אדם לאדם ואדם לפלדה).
השבוע הראשון, וחלק מהשני, של הצמ"פ נקרא "שבוע תירגולות". בזמן הזה לומדים את תירגולות הצוות הבסיסיות. תירגולת זה אומר מקסימום פעולות במינימום מחשבה. הרעיון הוא שבארוע אמת, כשנדרשת פעולה דחופה כל אש"ץ (איש צוות) יבצע את תפקידו במהירות ובדייקנות כך שהתקלה תיפטר במהירות.
יש תירגולות למצבים שונים: אש"ץ פצוע (כל אחד מהם: מפקד, טען, תותחן ונהג), פינוי פצוע מהטנק, לחימה כחי"רניקים כשהטנק מושבת, הסוואה ושריפות במקומות שונים ועוד.
כדי להגיע לפעולה מכנית וללא מחשבה חוזרים על התירגולות שוב ושוב ושוב.
בתירגולת חובה לעבוד כגוף אחד, הנהג לא יכול לצאת מתאו לפני שהתותחן כיבה את מנגנון הצידוד, שלא יצטודד במעבר בין התובה לצריח. אף אחד לא יכול לזוז לפני שהטען ווידא "פרוק כלים" - שהתותח וכל המקלעים פרוקים. מאד לא נעים אם יפלט פתאום פגז בזמן העבודה. בתירגולת הסוואה הטען לא יוכל לעבוד בלי האת חפירה שיזרוק לו התותחן. בכיבוי אש בתא המנוע התותחן יכול להגיע אם מטף, אך הוא חייב שהטען יפתח לו את דלת הטיפולים הלוהטת באמצעות כפפה מיוחדת וכו'.
זכורה לי במיוחד הדגמה שעשינו לכל הפלוגה של תירגולת פריסת זחל: פותחים את הזחל בנקודה מסויימת, מורידים את הזחל מהטנק, מעילים אותו חזרה וסוגרים מחדש. כנהג הייתי חייב לשבת בתאי כל התירגולת. אבל התותחן והטען שלי התקשו בדפיקות הפטיש על הזחל. למזלנו וולטוך היה מפורסם כאחד מהטובים שבין מתפעלי הפטיש חמש קילו.
בד"כ בעבודות על הזחל עדי ואני היינו עושים הכל, אבל בתירגולת הנהג צריך להישאר בתאו ולא יכול להשתתף. כך יצא שעדי היה פותח את הזחל לבד, מכוון את הטנק, נותן לשניהם למשוך את הזחל בחזרה וסוגר אותו בעצמו.
לי זה היה מאד משעמם. שכחתי שבתירגולת, בניגוד לנהיגה מבצעית, אני עם ראש בחוץ. כשמשעמם בתא נהג, ולרוב זה כך, אז נהגים עושים כל מיני דברים משונים, אני הייתי שר. אז וולטוך דופק, הטען והתותחן מסתכלים עליו, גם כל הפלוגה מסתכלת, ואני... יושב בתא הנהג, עם הג'נטקס על הראש, לא שומע את הסביבה ושר.
ראיתם את אדי מרפי שר רוקסן בסרט 24 שעות? אז ככה בערך נשמעתי
רק גושי הבוץ שעדי זרק עלי הזכירו לי שאני בחוץ וכולם שומעים.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://www.fresh.co.il/uploaded/3ce10e9f20cfe9bb.jpg]
וולטוך דופק על הזחל. הטען והתותחן צופים מהצד. אני שר בתא הנהג .
לילה אחד, לקראת סיום שבוע התירגולות, הייתי חניך תורן והמ"מ שלח אותי לקרוא למסדר השכבה.
מיהרתי להזעיק את כולם, הייתי לחוץ להיות החנת"ר הכי מוצלח. כל החיילים כבר עמדו למסדר אבל מצריח אחד הטנקים נשמעו קולות הקשר ונראה אור. כלומר, לא סגרו בו את מתג ה24 (חשמל 24V) רצתי, טיפסתי על התובה, כיביתי את ה24 וקפצתי מהטנק. בגלל שמיהרתי לעמוד בזמן למסדר קפצתי בניגוד להוראות הבטיחות ולא שמתי יד על התובה, בשל החושך לא ראיתי את הבור שנפלתי לתוכו, בור לא עמוק במיוחד, אבל מספיק עמוק כדי לקרוע לי רצועות בקרסול.
נלקחתי למרפאה בגדוד שלא כ"כ רצו להתייחס אלי ומשם לבי"ח זיו בצפת. הרופא בבי"ח צילם את הרגל, שם לי תחבושת אלסטית צמודה מחוזקת בדבק, הוא אמר שזה פיתוח חדש במקום גבס, נתן לי שבוע גימלים והזהיר אותי לא להתאמץ, להזיע או להרטיב את הרגל.
עוד באותו לילה חזרתי לפלוגה והלכתי לישון (אגב, מלוכלך).
בבוקר יצאה הפלוגה על מובילים למטווח תותחים גדודי בשטח אש אחמדיה שליד קצרין. היו חסרים נהגים להעמסת הטנקים על המובילים (כולם היו בשטח) וכך יצא שבאותו יום העמסתי כמעט את כל הפלוגה למרות הגימלים, כולל הקפיצות שכרוכות בעליה ובירידה מהטנק ובירידה שלי מהמוביל. הרגל כאבה מאד והתנפחה אבל אני כנראה חשבתי שאני בגיבוש למשהו והמשכתי להתעלם ממנה.
המובילים שלקחו אותנו מהקובת לאחמדיה פרקו בקובת את גדוד 77 שהלכו להתאמן מעבר לכביש, במשתא הפוך. כך פגשתי את חברי הטוב כפיר שעף מהקמ"ט ועכשיו הוא בפלוגה ח'.
הרס"פ בא והודיע לי שאני יורד לשטח. התווכחתי ואמרתי שיש לי גימלים שבוע שהם בכלל בבית ואסור להם לעשות לי את זה. הוא אמר שאין לו מה לעשות איתי בבסיס כי אני לא יכול לשמור ולא להיות תורן מטבח ושזו הוראה של המ"פ.
נסעתי לשטח. המט"ק שלי שלח אותי להתחבא בטנק כדי לא לתזז עם השאר, אבל בשיעורים השתתפתי כמו כולם ,וגם בתיזוזים שאחריהם ולא עזרו טענותי.
למזלי כל מטווח "כבדה" (כלומר מטווח תותחים) חייב "כיסוי רפואי של רופא + תאג"ד בשטח. וכך הגיע למקום ד"ר משיח שהכרתי מהאזרחות ושלמד רפואה עם בן דוד שלי (בנו של גניקולוג ידוע ושנוי במחלוקת, היום בכיר בחיל רפואה).
לא אמרתי לו כלום אבל לא הייתי צריך לומר, בנעל אחת השרוך היה מהודק מאד ובשניה הרגל הייתה כ"כ נפוחה שהשרוך לא הספיק כדי לסגור את הנעל.
הרופא בדק את הרגל ודרש מהמ"פ להוציא אותי מהשטח.
המ"פ לא יכל לסרב לרופא, ואכן פינה אותי לבסיס שם הוא שם אותי במקום השומר שבש"ג לשמור ואמר ש"תכף" הוא מביא מישהוא להחליף אותי.
הרגל הציקה לי מאד. שמרתי בעמידה. אחרי כשעה התיישבתי. אחרי עוד כמה שעות החלטתי לנטוש את העמדה וללכת לישון על המיטה בחדר.
החדר היה נעול, אז ישנתי על הריצפה ליד הכניסה אליו.
בלילה חזרתי לש"ג אף אחד לא היה שם ושמרתי בישיבה. קיוויתי שהמ"פ יבוא ויגיד לי משהוא או שיבוא מישהוא בכיר ממנו, כדי שאוכל לתקוע אותו בקבילה על התעללות.
הוא לא בא.
הקשבתי בקשר למטווח התותחים כדי לא להרדם ולמדתי את פקודות הצוות, מחלקה ופלוגה.
בבוקר הגיע הרס"פ לקחת ארוחת בוקר ודאג לי להחלפה בשמירה.
לא יכולתי לסבול את הליכלוך והסירחון קשרתי שקית סביב הרגל והתקלחתי והלכתי לישון.
בלילה הבא כבר חזרתי לשטח והתאמנתי עם כולם.
כמו אידיוט אני סובל עד היום מהרגל (נוקע אותה כל עליה במדרגות) אבל אף פעם לא התלוננתי או תבעתי.
על הפציעה שלי מולא דו"ח בטיחות. המ"מ מאורי אורנסקי, נענש כי כשקפצתי עוד לא הדליקו גוזניקים בשטח (פחיות בוערות לתאורה ולסימון) למרות החושך הכבד. אני נשפטתי וקיבלתי שבוע מאסר על תנאי בגלל שקפצתי בניגוד להוראות הבטיחות.
אם חשבתי שעכשיו מסכת התלאות בצמ"פ תסתיים טעיתי. הרגל חזרה לתפקוד כמעט מלא עם הזמן, אבל לכל אורך הצמ"פ הייתי שעיר לעזאזל.
דוגמאות לא חסר: מאחמדיה הובלו הטנקים שלנו לנפחים,שטח אש ליד מחננה נָפַח, שם ביצענו את בוחן התירגולות. בשבת נשארתי עם ה'צוות שמירה' (שלושה חיילים ומט"ק) על כל הטנקים של הפלוגה, כל שאר החיילים חזרו למחנה הצמ"פ. כמובן שהייתי אחד החיילים השומרים. לא הביאו לנו אוכל אז הלכנו לבסיס סינדיאנה (צמ"פ של חט' ברק) לאכול ולהתקלח ביום שישי. (ביום שישי בערב) בערב שבת הלכנו לאכול ארוחת שבת בגדוד עז.
עוד לפני הגיוס התחלתי לגדל זקן שמידי פעם סידרתי וסיפרתי אותו, הזקן הקל עלי במהלך המסלול וחסך חמש דקות יקרות בהכנת מסדר הבוקר. במהלך הצמ"פ סגרנו 21 יום בין יציאה ליציאה ומכיוון שקיבלתי הרבה עונשים הייתי מבלה בצבא 28 יום ולעיתים יותר. לכן לא יצא לי לסדר את הזקן שגדל מאד, באיזשהו שלב התאהבתי ברעיון והמשכתי לגדל. הזקן היה כזה ארוך שקראו לי "טוב טוב הגמד" ו"הרצל".
כשניכנסתי לחד"א של עׁז עם מדים נקיים, כיפה גדולה וכזה זקן נראיתי לפחות כמו סגן הרב הראשי לצה"ל, כמובן שנתנו לי לקדש.
בגדוד עז פגשתי חברים, גם חברים מהישיבה וכפיר בינהם. חברים דתיים ביקשו ממני לבוא להשלים מניין בבוקר.
ביקשתי מהמט"ק שפיקד על הצוות שמירה, עידן ד', אישור לעשות זאת והוא הסכים בתנאי שהחברים שלי יסכימו שאני לא צריך לשמור בזמן הזה. לשני החיילים האחרים לא הייתה בעיה להסכים להצעתי: אני אשמור רצוף כל הלילה ובצהרים והם ישמרו בבוקר מ 6:00 עד 12:30.
בסוף כל שמירה צריך לפרוק את הנשק. בבוקר הערתי את עידן כדי שיפרוק לי את הנשק, והסברתי לו שכמו שסיכמנו אני הולך להתפלל בגדוד עז וחוזר בצהרים. הוא השיב שאין בעיה וחזר לישון.
אחרי תפילת שחרית נדהמתי לראות מה צריך כדי לעשות קידוש בשבת בבוקר: החברה יצאו מבית הכנסת והלכו לחדר האוכל, שכצפוי היה נעול. הם הלכו לטבח, שכצפוי ישן בחדרו.
אחרי שביקשו ממנו יפה לפתוח את חדר האוכל והמטבח ואם הוא לא יפתח אז הם יפרצו פנימה וירביצו גם לו, אז הוא נתן את המפתחות.
בחדר האוכל החבר'ה נכנסו למטבח והוציאו דברים שלא ידעתי שקיימים במטבחים צה"ליים : עוגות, עוגיות וגם את השיגרתי: חלות, יין פטישים ("ניצחון"), שוקולד למריחה, גבינה לבנה, זיתים וכו'. מהחדרים החלו להשלף הצ'ופרים שכל אחד הביא מהבית ושמר לכבוד שבת: במבה, ביסלי, ביגלה (ב-ב-ב), ופלים וקולה.
עשינו קידוש שרנו שירי שבת וגם שירי מסייעת ואכלנו, מישהו אפילו אמר דבר תורה. ב11:50 חזרתי לשטח.
כבר מרחוק יכלתי לראות את עידן ואת המ"פ מחכים לי. כשהגעתי המ"פ קפץ לג'יפ שלו והתחפף. עידן נזף בי: "לאן נעלמת?"
לא עזר לי כלום, גם כשהסברתי שתאמנו את זה מראש ושהוא הרשה לי , הוא האשים אותי בניפקדות (!) אחרי כמה ימים הודיעו לי שהמ"פ החליט שלא לשפוט אותי אבל, על ניפקדות במשך שעה (!) אני נענש לא לצאת הביתה ביום העצמאות.
ואכן ביום העצמאות נשארנו בצוות שמירה באותו המקום. התותחן והטען התחלפו, אבל המט"ק היה שוב, עידן ד', אולי גם הוא נענש?
חמש שנים מאוחר יותר עידן ד' (המט"ק) היה אחד הלקוחות הקבועים בחנות שניהלתי בירושלים. בכל פעם שראה אותי הוא השפיל את המבט. יום אחד שאלתי אותו אם הוא זוכר את המקרה, הוא הכחיש (למרות ששמו היה כתוב על כרטיס האשראי). מאותו היום הוא עבר לקנות אצל המתחרים.
ביום שני, הראשון באפריל, וולטוך הודיע לנו שהטנק שלנו הגיע לקובת. היינו בטוחים שזו מתיחה של האחד באפריל. ממש לא האמנו. כבר שלושה וחצי שבועות שאנחנו בצמ"פ, בלי טנק, מתאמנים ועובדים על טנקים של צוותים אחרים. ומה קרה פתאום שקיבלנו טנק?
נסענו בסונומה של הרס"פ לקובת ונדהמנו לראות שם טנק. אמיתי, אך מטונף. הטנק היה שייך קודם לחטיבת מילואים שהתאמנה עליו עד כלות. הוא היה מלא בתקלות ובחול. הרכבנו עליו את השילוטים שלנו: 3א שחיכו לו הרבה זמן והתחלנו לנקות ולתקן. קיבלנו את הייסורים שבניקיונות באהבה, סוף כל סוף אנחנו מנקים את "הטנק שלנו" ולא בשביל צוות אחר.
העמסנו על הטנק ציוד וזיווד שאיכשהו נשאר לנו. כאב לי במיוחד שלא נשאר לנו כיסוי לסל-צריח. את הכיסוי הזה צריך למתוח לפני כל מסדר. בלעדיו הצריח תמיד יראה מבולגן. החלטתי לייצר כיסוי כזה לטנק שלי בהקדם האפשרי.
הטנק נשאר במשטח בקובת וחיכה להובלה להצטרף לשאר הפלוגה בנפחים. בלילה עזבנו אותו בלב כבד לנפשו.
^ עובדים (בשטח) על הטנק המג'וייף שלנו
מסתבר שלא רק אני לא יצאתי הביתה ביום העצמאות. גם רוב סגל הצמ"פ שלנו נשאר בבסיס וערך הדגמות לילדי בתי הספר של רמת הגולן. הטנק החדש שלנו שימיש להדגמות הללו יחד עם טנק נוסף שהגיע מהגדוד. סגל הצמ"פ שימש כאנשי הצוות של הטנקים הללו.
באחת ההדגמות היה גרייזס נהג ופרץ מפקד הטנק. פרץ החליט לעשות דאווין על הילדים. הוא ניסה לבצע תימרון 8 תוך כדי נסיעה לאחור . התמרון היה נהדר עד הקטע שבו הם התנגשו בטנק אחר. הטנק שלי, שעליו היה פרץ מפקד, נפגע בסל הצריח שלו ובחלק מתאי הזיווד שעל התובה שהתעקמו ללא תקנה. הטנק השני נפגע קשה יותר ונזקק לטיפול 'פחחות' במש"א (מרכז שיקום ואחזקה).
כמה עצוב היה לראות את הטנק שחיכינו לו כל-כך הרבה כשהוא עקום ופצוע. כעבור כמה ימים קיבלנו את הטנק, שחלקיו עדיין מעוקמים לשטח בנפח והתחלנו להתאמן עליו.
^אני שומר במשטח על טנק 3א עם סל הצריח ותא 4 המעוקמים. הטנק עדיין עם הסימול הטקטי של החטיבה הקודמת שהשתמשה בו וללא רוב הזיווד. שילוט 3א כבר קיים ומתוח בצורה הטובה ביותר על הסל"ץ העקום.
למזלי, זו הייתה התאונה השנייה של הצמד חמד, גרייזס ובן-חביב. פרץ הלך לכלא ואח"כ לא פיקד יותר על טנקים, גם גרייזס הוריד פרופיל. יותר אף אחד לא איים עלי שאשפט על "נהיגה פרועה".
אחרי בוחן התירגולות התחלנו לעבוד על מסלולי צוות - טנק אחד שנלחם לבדו. בדומה למסלול פרט בחי"ר (שאחריו בא מסלול חוליה, בטנקים יבוא מסלול מחלקה). הטנק עולה לעמדה, יורה על מטרות רחוקות, יוצא להתקפה, נתקל בדרך בכמה התקלות, מגיע ליעד וכובש אותו. את המסלול הזה עושים ה-מ-ו-ן פעמים, יבש, רטוב. יבש לילה, רטוב לילה. יבש יום עם התקלות (רינגו), רינגו יום רטוב. רינגו לילה יבש ורינגו לילה רטוב. הרבה מהמסלולים עושים גם פעמיים.
לפני שיוצאים למסלול לומדים אותו היטב. בהתחלה בשיעור מ"פ לכל הפלוגה, אח"כ תטל"ג - תרגיל טקטי ללא גייסות. זה אומר שעושים את התרגיל, אבל בלי הטנקים, ברגל! המפקדים מבצעים גם תצפית מפקדים ותטל"ג משלהם. עוד שיעור על המסלול עם המ"מ למחלקה. ואז תדריך של הצוות עם המט"ק. במסגרת התדריך עוברים על כל מה שחשוב (ולא חשוב) לדעת על המסלול והסביבה ומבצעים את המסלול על שו"ח (שולחן חול). אחרי התדריך בא התחקיר, עם המ"מ או המ"פ. ורק אז אפשר לצאת למסלול היבש, כלומר אם כבר הגיע תורך לעשות אותו.
התעייפתם? וזה רק מלקרוא. אנחנו גם תיזזנו את כל זה ובין לבין!
בזמן אימוני הצוות, רוב הצמ"פ ישנים מעט מאד. היו לילות שקיבלנו שלוש שעות, ברוטו, לשינה (לא כולל התארגנות ושמירה. מקלחת ממילא אין). ועם העייפות באות התאונות...
את אחד ממסלולי הצוות הראשונים ביצע צוות 2ג, צוות ללא טנק, על טנק מ"מ 3, המ"מ שלי, מאורי אורנסקי. יואל המט"ק פקד על יואב הנהג לפנות ימינה. יואב טוען שהוא לא שמע, גם כשיואל צעק. ככה הם נסעו ישר לתוך בור. הנפילה הרסה בית מתלה אחד, על כל הכרוך בו, חלק ניכר מחוליות הזחל ועוד כמה חלקי מזקו"ם. צוות 2ג יחד עם כל המחלקה שלנו נרתמנו לתיקון הטנק הפגוע בשטח. חן, נהג מ"מ 3 לא הפסיק לקלל את יואב.
לקח די הרבה זמן עד שהטנק הזה תוקן. גם כשעברנו בחזרה לאחמדיה (לקראת הבוחן צוות) הטנק נשאר לא כשיר (כל הטנקים נסעו על זחלים מנפח לאחמדיה, טנק 3 הגיע על מוביל), המשכנו לעבוד עליו בכל שעה פנויה בין המסלולים. כך קרה שבאימוני הצוות היו לנו שני צוותים ללא טנק, צוות 2ג וצוות 3. עשינו מאמץ גדול להכשיר את טנק 3 בחזרה עד לבוחן צוות (והצלחנו!).
ככה זה נמשך, למזלי חלק מהמפקדים היו אנושיים (עכשיו אני יודע) והתחשבו בקרסול הנקוע ולא הריצו אותי יחד עם כולם, אלא מצאו תיזוזים אחרים.
שוב היינו באחמדיה לבוחן צוות. בוחן הצוות הוא החלק שמסכם את פרק הצוות בצמ"פ. אחריו עוברים לעסוק בפרק המחלקה והפלוגה.
היחס אל בוחן הצוות הוא כאל אירוע מקודש. הרבה קצינים מגיעים לצפות בבוחן ולדרג את הצוותים והמפקדים. על בסיס הבוחן מוחלט, לפעמים, על קידומו של מט"ק או קצין. ביום הבוחן שטח האש צריך להיות נקי (אז עושים סריקה) ומסודר (אז "מקימים שטח" - תוקעים פינות דגל, את סמלי הגדוד, גבולות גיזרה, אוהלים מתוחים, פינת ח"ח מסומנת היטב וכו').
גם בבוחן הצוותים משתדלים להציג עבודה טובה. לפגוע היטב במטרות ולייצר מה שיותר אש.
לצורך ייצור האש מגרדים תחמושת מכל מקום אפשרי. בכל תרגיל נשארת תחמושת שלא נורתה. את התחמושת הזאת יש להחזיר לרס"פ ולבונקר. תחמושת זה לא חולצה או פנס סְפֵּר, שאפשר לשמור מתחת למיטה, זה מתפוצץ!
בכל זאת וולטוך התעקש לא להחזיר תחמושת לרס"פ. פעם אחת העברנו פגז שלא נורה לצוות מ"מ. אבל בד"כ צברנו את התחמושת במיגוון תאים בטנק. על הטנק נמצאת גם תחמושת הכונות של הטנק, לפני כל תרגיל מוציאים חלק מתחמושת הכוננות ומכניסים תחמושת אימונים במקומה. זה אומר שאין תאי תחמושת פנויים בטנק והתחמושת ספר נשמרת בתאים שאינם מיועדים לתחמושת... ברררר...
גם בצוותים אחרים אגרו תחמושת. אני כבר חשבתי שהמט"קים שלנו מתכננים איזו הפיכה צבאית. לפני הבוחן צוות התברר מה מטרת איסוף התחמושת - ייצור אש רבה במהלך התרגיל. הרבה יותר מההקצאות שקיבלנו.
לתרגיל עצמו קיבלנו משהו כמו ארבעה פגזים, רימון פקפק (או חי, תסלחו לי אני לא זוכר), עשרים כדורי 0.5 ושלושה ארגזי מא"ג.
בפועל למק"כ שורשרו קצת יותר ממאה כדורים. שרשירי מא"ג היו הרבה יותר: יצאנו עם תא אלפיים מלא, שלושה ארגזי מא"ג למקלע מפקד ושניים למקלע טען. ההורעות שהטען קיבל הן לירות בצרורורת ארוכים בשלב של "על היעד" (בסוף התרגיל) את כל התחמושת שלו ומהמק"כ בבת אחת. עדי עוד הספיק לירות בגלילון!
תחמושת ספר השגנו לא רק משאריות מתרגילים אלא, מסתבר שתחמושת נגנבה גם מיחידות שחנינו לידן.
לא רק תחמושת נגנבה. כשחנינו ליד מחנה נפח חדר הסגל שלנו למשטחי הטנקים שם וגנב מכל הבא ליד. יום אחד הגיע וולטוך לטנק העקום שלנו עם תא 4 חדש וכיסוי סל"ץ. מיהרתי להחליף את תא 4 בלי לשאול מהיכן התא החדש הגיע, לא התייחסתי בכלל לכך שהתא מסומן בשילוט טקטי של גדוד 77 שאנחנו צמודים אליו.
את הכיסוי סל"ץ ניסנו לחבר על הסורגים העקומים והשבורים של סל הצריח שלנו. הכיסוי היה חדש ויפה, אבל על הטנק שלנו הוא נראה נורא.
תחמושת, כיסויי ברזנט ותא 4, היו חלק ממה שנגנב. אבל מעל הכל היה הפלא הגדול: דובי גריז.
אחת העבודות היותר נוראיות על הטנק היא הגרוז. הגריז, משחת הסיכה השמנונית והמגעילה נדבק ומלכלך כל מה שנוגע בו. את הגריז ממלאים ב"מגרזת" מזרק גדול בעל ידית יצירת לחץ, בוכנה פנימית שדוחפת את הגריז ופיה דרכה הגריז זורם (יש גם פיית כניסת אוויר, אבל מי סופר.
את פיית המגרזת מצמידים ל"פיטמות הגרוז" בטנק. נוטתנים כמה לחיצות על הידית והגריז זורם מהמגרזת לתוך פיית הגרוז ולמפרק/מחבר אותו יש לסוך.
יש פטמות שמאד קשה לגשת אליהם. בייחוד במרכבות 1 ו-2 בהן, כך לפחות אומרות השמועות, מטעמי חיסכון יצקו את כל הזרועות במזקו"ם בשבלונה אחידה. חלק מפטמות הגרוז בולטות החוצה והגישה אליהן פשוטה יחסית, חלק אחר נמצאות בדיוק בצד השני "הפוכות" ואליהן קשה מאד לגשת.
לצורך גירוז הפטמות הבעיתיות הומצאה הפיה הגמישה למגרזת. גם איתה מאד קשה לגרז אותן.
בעיה נוספת בגרוז היא שתכולת המגרזת הסטנדרטית אינה גדולה (קצת פחות מליטר) בעיקרון עם הכמות הזאת אפשר לגרז כמעט את כל הטנק, אבל כמות הגריז שמתבזבז בשל הצמדה לא נכונה של הפיה לפטמות היא עצומה. גם בועות אוויר שנוצרות בתהליך המילוי תוקעות את המגרזת. בנוסף המגרזות ישנות/מקולקלות/נסתמות. כך יוצא שבכל טפ"ש הנהג ממלא את המגרזת שוב ושוב לפחות שלוש פעמים (ככל שהוא מקצועי פחות הוא ממלא אותה יותר).
לשם כך הומצא ה"כלב גריז" חבית קטנה, או קופסא גדולה (תלוי איך מסתכלים על זה) של כארבעה ליטר. בתוכה ממלאים גריז ועליה מתלבש "כובע" עם ידית של מגרזת (ליצירת לחץ אוויר) ופיית גרוז גמישה וארוכה. הכלב גריז הוא מוצר מצויין (שכמו הרבה דברים בצה"ל מגיע מארצות הברית). חסרונו הגדול הוא במילוי שלו. יש להעביר את הגריז מהחביות הגדולות לתוכו. אם הגריז מתלכלך בדרך בעפר, או שנוצרות בועות אוויר גם הכלב "ייתקע" (בועות אוויר מתפעלים ע"י דפיקת הכלב באדמה. עפר בצינורית דורש הרבה יותר עבודה של שטיפת הצינורית וחלקיה הפנימיים בסולר). זה מלכלך.
בפלוגה ו', וולקן אימפריה, של גדוד 77 שירת באותה תקופה קצין צעיר ומבטיח בעל מוח מיוחד שידע לפתח מוצרי נוחות להקלת הטפ"ש (ועוד, אני אספר עליו גם בהכנות שלנו לקראת אליפיות שונות) בשם יואב סובול, מקיבוץ רמת הכובש (נהגה בפלוגה כרמת הכֵבֶש). סובול פיתח את ה"דובי גריז", ראש של כלב גריז שרותך למככסה של חבית גדולה של גריז (20 ליטר?) את המכסה חיבורו לחביית בברגי פרפרית ונוצר "תת לחץ" שאיפשר לגריז לזרום. את הצינורית 1.5-2 מ' של הכלב החליף יואב בצינורית ארוכה יותר. הדובי גריז עבד והיה לפלא. חסל סדר מילוי גריז בכלב או במגרזת. חסל סדר תקיעות בגלל ליכלוך. חסל סדר מדים מטונפים בגריז וסולר.
בפשיטת הסחיבות של הסגל על גדוד 77 נגנב גם הדובי גריז ושימש אותנו כשבועיים.
^ אני זוחל מתחת לטנק לגרז את ההפוכות. אפשר בקלות להבחין בשם יואב סובול על הדובי גריז.
החבר הכי טוב של סובול היה עמיחי יודנפרויד. מ"מ גדול ומפחיד, ביחד הם עשו את המסלול. ביחד יצאו לקמ"ט וביחד סורבו לקצונה. מ"פ וולקן התעקש להוציא אותם לקק"ש וכשחזרו הם נקלטו אצלו. כנראה שזה היה משתלם. שניהם הגיעו להיות מפקדי פלוגות. עמיחי המשיך להתקדם והיום הוא קצין האג"ם של חטיבה 7 ועתיד להיות מג"ד.
יפתח, אחיו של עמיחי, היה איתי בצמ"פ. הוא זיהה בקלות את שמו של סובול, החבר של אחיו, על הדובי גריז. הדיווח הגיע מהר מאד לעמיחי.
באחת השבתות בצהרים הגיעו עמיחי וסובול על ג'יפ למשטח של הפלוגה שלנו בקובת קרע. הטנקים חנו במשטח ורוב החיילים ישנו בחדרים או צפו בסרט במועדון. במשטח שמר אייל שימעוני ז"ל. סובול ועמיחי, משוכנעים שדרגות הקצונה שלהם יספיקו כדי להשתיק את הצמ"פניק הצעיר, ניגשו ישר לפינת השמנים שם מצאו את הדובי גריז נוצץ אחרי שהוברק בסולר. הם העמיסו את הדובי על הג'יפ והתחילו לאסוף עוד ציוד מכל הבא ליד.
אייל ניסה לעצור בהם. לא היה לו ממש סיכוי. סובול ועמיחי היכו אותו, אולי אפילו קשרו אותו. עד שהוא הצליח להזעיק את שאר החיילים והסגל הג'יפ שלהם כבר היה רחוק.
אני לא חושב שאי פעם מישהו ניסה לבקש מפלוגה ו' את הציוד בחזרה.
אחרי הפשיטה שלהם נשארנו ללא דובי גריז ואפילו ללא הכלב גריז החצי מקולקל שהיה לנו קודם.
בשבת אחרת נשארנו בשטח מחלקה מיידית - מחלקת טנקים עם אנשיה שלא יורדת מכוננות לשניה - ישנים צמוד לטנקים (אם לא בתוך הטנק) כשהציוד בפנים, עם מדים ונעליים 24 שעות.
בצהרים הגיע המ"פ על אביר כשכל האביר עמוס בפגזים. "תפרקו הכל לשני מערומים לפי סוג פגז מה שיותר מהר. אין זמן , צריך להביא עוד נאגלה."
שבת , יום מנוחה לעם היהודי וגם מוגדר בצבא ככזה. עפ"י ההלכה אסור לבצע בשבת 49 מלאכות וניגזרותיהן , עפ"י פקודות מטכ"ל מכניסת השבת ועד צאתה אסור לבצע כל מלאכה ותזוזת רכב בכלל זה אלא לצורך מבצעי בלבד.
החלטתי לשתוק (לא מתאים לי) ולהסתכל מהצד מה יקרה. ניב חייל מקיבוץ יזרעאל ניגש אלי בתלונה שהוא לא מתכוון לעבוד בשבת בטח לא כשהוא כבר זרוק בשטח, ומבחינתו אני זה שצריך לדבר.
הסברתי לו שאני ממילא מסובך אז אני שותק.
ניגשתי למ"מ וביקשתי לדבר איתו בצד. הסברתי לו בשקט שאני לא מבצע שום עבודה בשבת אם היא לא מבצעית ושיש גם תסיסה אצל שאר החבר'ה. המ"מ אמר שהוא מבין אותי , אבל מה שהמ"פ רוצה נצטרך לבצע: "אתה יכול להתחלף עם השומר כדי לא להשתתף בעבודה" (הוא כנראה הבין שאני מנסה להתחמק מעבודה).
המ"מ ניגש למ"פ והסביר לו את המצב. המ"פ התחיל לצעוד אלי בצעדי ענק , כשהגיע הוא התחיל לצעוק : "אתה אולי לא מבין שכאן זה צבא וחיילים ממלאים פקודות!"
ביקשתי ממנו בשקט ובכבוד הראוי שנזוז מריכוז החיילים ואני אוכל להסביר לו את טענותיי, הוא לא רצה לשמוע והמשיך לצעוק , עד שנ' התערב ואמר שאף אחד מהחיילים לא מוכן לפרוק בשבת.
המ"פ היה קצת בהלם ומילמל משהו, הוא קרא למ"מ לשני המט"קים ולנהג האביר והם פרקו את הפגזים.
המ"פ עלה חזרה על האביר ונעלם.
בשיחת פלוגה עם המ"פ מאוחר יותר שאל נ' איך הוא נותן פקודה בלתי חוקית? המ"פ אמר שהוא הכריז ביום חמישי לפני אותה שבת שהתחיל שבוע מסלולי צוות ושאין לנו הרבה זמן לבצע את המסלולים לכן השבוע יהיה מלחמה נגד הזמן. ובמלחמה מותר לחלל שבת.
בתקופה הזו ישנו מעט מאד. מי שלא עשה מסלול עשה הכנות למסלול או תחקיר איך היה במסלול שהרגע נגמר. מסלולי צוות בצמ"פ הם קודש , הכל צריך להיות מושלם , הטנק צריך להיות נקי מסודר יש כאלו שאפילו צובעים אותו מחדש לכבוד המסלולים. כל תנועה של הטנק , כל כדור שיוצא ממא"ג , כל לחיצה על הגז וכל פגז צריכים לתת תוצאה מושלמת. אין סוף הכנות מבוצעות כדי להשיג זאת.
יצא שבכל לילה ישנו כשלוש שעות שחלק מהן התבזבז על שמירה, אל תצפו לשעת ת"ש או מקלחות, היינו בשטח ואין! אין קולה ואין ופלים למי שלא הביא לפני שלושה שבועות מהבית. קיבלתי חבילה מלאה שוקולדים, אבל היא כולה נמסה. לא נורא - גם מרק כיף-כף זה סוג של צ'ופר, היינו יושבים על הטנק ומוצצים את השוקולד הנמס מתוך האריזה.
לילה אחד יצאו המפקדים לפיצה בקצרין. באותו לילה קיבלתי את השמירה הדפוקה ביותר: משמרת שניה - אחרי שכבר הלכת לישון מעירים אותך לשמור.
כששומרים בשטח אש תמיד יש שני שומרים: אחד מפטרל לשמירה מפני אוייב וגנבים והשני מאזין לשני תדרים: לקשר הפלוגתי לשמוע אם משהוא קורה, ולתדר ניהול האש הגיזרתי למקרה שכוח אחר שיורה לתוך שטח האש בו אתה נמצא, יורה עליך. המפטרל אחראי גם להשכמות של המשמרת הבאה והשכמת הבוקר.
כעשרים דקות לפני השמירה שלי הגיע המפטרל, גיא ק', להעיר אותי. השמירה כולה חצי שעה, נבלה. באותו הלילה ישנתי בשק"ש על התובה כי ויתרתי לטען שלי שהיה חולה על המיטה הנוחה שבתא נהג.
מאחר שכבר העירו אותי ,אז לבשתי מדים מלאים ואפוד, נעלתי נעליים ואמרתי למפטרל שיעיר אותי בסוף השמירה שלו ואני אחליף אותו כמפטרל , לא רציתי להיות מאזין כי חששתי להרדם. אחרי כארבעים דקות הגיעו המפקדים ולא מצאו שומר הם העירו את החניך שמירות שמצא שעל פי הרשימה, אני צריך להיות שומר. הוא העיר אותי וביחד הערנו את כל הפלוגה שתיזזה כל הלילה.
כמובן שנישפטתי על שבירת שמירה. לפני המשפט היו לי ויכוחים עם החייל שפיטרל לפני שהוא צריך להודות בזה שהוא הלך לישון בלי לודא שהחליפו אותו , הוא סרב להודות (סיים את השרות כמ"מ בפלוגה המיבצעית בה שרתתי).
במשפט הודתי באשמה אבל לא בעובדות הסברתי את מה שקרה רק שאת המ"פ זה לא עיניין שוב קיבלתי שבת = ריתוק 28 יום.
------------------------------
פרק רביעי: פלוגה מבצעית
הבנתי שאסור לי להמשיך בגדוד רומח. אם אני ממשיך בגדוד הזה אני הולך לפגוש את המ"פ הזה עוד הרבה (אולי אפילו כמ"פ שלי במבצעית) ואת המפקדים מהצמ"פ והחיילים האחרים שמכירים אותי כחייל גרוע.
מאחר שהבנתי שאף אחד לא הולך להמליץ עלי לקורס מפקדי טנקים (קמ"ט). החלטתי לעבור לגדוד אחר ויהי מה. הסתבר שזה לא יהיה כ"כ קשה, גדוד עז עמד לעלות לקו בלבנון מיד עם סיום הצמ"פ. כל גדוד לפני עליה לקו מקבל אנשי צוות נוספים להשלים את חוסריו וכדי שיהיה לו צוותים "ספר" לשיפור היציאות ולהחלפות של הרוגים ופצועים.
ביקשתי לעבור לעז.
אמרו לי שאין שום סיכוי, אבל כמובן שנענתי, ממילא סימנו אותי כחייל גרוע שכדאי להיפטר ממנו.
כשבועיים לפני סוף הצמ"פ היינו בשטח קרוב לבסיס, פתאום הופיעה סונומה וממנה יצא סמל ראשון (סמ"ר) שקרא את השם שלי יחד עם שני שמות נוספים "טוסו לארגז"(של הסונומה).
יותר מאוחר גיליתי שזה איתי, הרס"פ של פלגת וולקן, הפלוגה החדשה שלי! ושהוא לא מדבר אלינו ככה כי אנחנו צמ"פניקים אלא כי ככה הוא מדבר תמיד.
מסתבר שהצלחתי שלפו אותי עם שני החלכאים של הפלוגה מהשטח, מההכנות לקראת תרגילי מחלקה, ישר עם הב' המלוכלך לשלישות המצוחצחת של מחנה נפאח. שם חיכינו כמה שעות עד ששיבצו אותנו. מאד רציתי לשרת עם כפיר בפלוגה ח' אבל חן ואני נשלחנו, לצערי, לפלוגה ו' (היום אני שמח על כך).
לפני שעזבנו את השלישות בדרך לפלוגה נתן לנו מש"ק השלישות טיפ אחרון: "לא משנה מתי יצאתם הביתה בפעם האחרונה, תגידו שכבר נשארתם שתי שבתות רצוף בבסיס. אף אחד לא יבדוק מה האאמת ואתם תרוויחו יציאה הביתה".
התלבטתי קצת מה היה קורה אם הייתי צריך לשקר לפי עצתו? ממילא לא היה לי על מה לשקר. הייתי בריתוק וכבר סגרתי 21 יום בבסיס.
סחבנו את עצמנו ואת הקידבג ונכנסנו למגורי החיילים של פלוגת וולקן אימפריה. ישר התנפלו עלינו הוותיקים שרצו לדעת מה המקצוע שלנו בטנק. ככל שיש יותר אנשים בפלוגה במקצוע שלך גדול יותר הסיכוי שלך לא להיות מצוות על טנק ולכן לצאת יותר שבתות. אנחה של צער נישמעה מפיהם של 22 טענים ותותחנים: "שני נהגים!" מה שהעציב את התותחנים והטענים דווקא שימח מאד את אחד עשר החיילים האחרים שבפלוגה שהיו נהגים כמונו.
הוכנסנו לחדר אחד עם עוד תשעה חבר'ה "צעירים" כמונו מאותו מחזור גיוס שאותם הכרנו מהטירונות ומהמקצועות השמחה על הפגישה המחודשת אחרי כמעט ארבעה חודשי צמ"פ חיפתה על זה שהחדר שלנו מיועד רק לשמונה ואנחנו אחד-עשר, נסתדר.
לא נתנו לנו יותר מידי זמן להתארגנות, שוחחנו עם המט"קים שלנו ועם המ"מ ונכנסנו לשיעור מ"פ על מארב ארטישוק בחד"ת הגדודי.
אל"ת
נפלנו על הגדוד באמצע האל"ת (אימון לקראת תעסוקה) השיעורים וההכנות בשיאם. יואב טילן, המ"פ, עצבני. הוא בכלל לא מכיר חצי מהאנשים שיושבים מולו, כל החיילים החדשים בפלוגה, צעירים שבקושי גמרו מסלול, שניים אפילו עוד בלי צפרגול (אנחנו). לא הפלוגה המאומנת, הלוחמת והמשומנת שהוא רגיל לראות. הוא פותח את דבריו כועס "עוד שבוע וחצי שלושת הטנקים הראשונים כבר עולים לדלעת, ואנחנו עוד לא בחצי העבודה", מבטו מתמקד בפנים של חלק מהפזמניקים, "ודווקא חיילים שאני מצפה מהם, מתעפצים לי בחדרים ומפריעים בשיעורים".
הוותיקים גיחכו.
"שפי, יש לך בעיות?" תימור שפי, קיבוצניק מגשר, שזה לו קו לבנון שני והוא עתיד להשתחרר בסופו, בעוד כארבעה חודשים, עונה משהו על כך שהם כבר יודעים לעשות ח"תים ולשתות קפה ויואב מעיף אותו להחליף את הצעיר ששומר במשטח כדי שגם הוא ידע ומוסיף איום מרומז לגבי השבת שלו, מכאן והלאה כמעט ואין הפרעות.
יואב מסביר על שיטת הסריקה בארטישוק, מציירים את צורת האות חי"ת פעם רגיל ופעם הפוך מימין לשמאל ומשמאל לימין לכל אורך גזרת הסריקה ולהתמקד בנקודות חשודות ובנקודות שמסכנות אותנו, את המוצב או כוחות אחרים.
יואב מסביר ואני שותה את דבריו בצמא. כל פרט שאלמד עכשיו יוכל, בעוד שבועיים, להציל את חיי.
הוא מלמד על תפקידו של כל איש צוות: הנהג שמחליף משמרות עם הטען והתותחן עם המפקד. כיצד מתבצעת ההחלפה, המעבר של הנהג והטען בין תובה לצריח, על הנוהל שמשמרת היא תמיד מפקד - נהג או תותחן-טען כך שתמיד יש איש צוות אחד בתאו המקורי. על כך שרק מפקד ותותחן סורקים בארטישוק, מצב מכשירי הקשר במארב, כניסה לעמדה, התחלת מארב, הצפנה ואיפוס האזימוט בטנק עם קצין חי"ר, עם המט"ק שיורד מהטנק ובזמן חירום. על הנהג והטען שבמשמרת סורקים לקרוב, פוקחים אוזניים ועיניים, מחפים במא"ג ובעיקר מכינים קפה וסנדוויצים ושומרים על ערנות הסורק בארטישוק ובמשמרת השינה שלהם מורידים את משענת הנהג וישנים עם ג'נטקס על הראש. איך מתקפלים בבוקר לעמדה אחורית כדי לא להישאר חשופים בעמדה, על כוננות עם שחר שאנשי הצוות ערים בתאיהם ומחכים לתקיפת המוצב כי השחר זאת השעה שאהובה על המחבלים, על הטא"ת בבוקר ועוד המון פרטים על המארב.
השיעור התמשך, ואני חשבתי, מה לי ולזה הבוקר עוד קמתי בארבע לתרמ"חים בצמ"פ אני לוחם אמיתי, תנו לי כבר להיכנס ללבנון ולהרוג מחבלים. אבל בינתיים אני עייף, מסריח מזיעה,אבק, שמן, סולר וגריז של שבוע צמ"פ תנו לי להתקלח ולישון.
"או.קיי. מפקדים להישאר כאן. חיילים להכין מסדר על הפלוגה." סיים יואב את דבריו ופנה לחייל עם לחיים נפוחות, "בוסו, תמסור לשפי שאני רוצה מסדר כוננות תוך רבע שעה כמו שהוא יודע לארגן. אחרי מסדר כוננות יוצאים לשטח לתרגל מארבים."
חצי ממה שהוא אמר לא הבנתי אבל לפי האכזבה שהביעו שאר החיילים הבנתי שהלילה עוד צעיר שאלתי את עצמי אם כך דמיינתי את הזולה במבצעית.
הסתבר שאנחנו, הצעירים, משני המחזורים האחרונים שהגיעו לפלוגה צריכים לנקות את השירותים והמקלחות לקראת הלילה לאחר כל יום פעילות, זה כולל את אלו של הצעירים ושל הפז"מניקים, ולרוקן את הפחים.
אפשר בהחלט לומר שהתמרמרנו, מילא שיש להם שירותים ומקלחות משלהם אבל שינקו אותם בעצמם. ההתמרמרות לא ממש עזרה.
"מסדר כוננות עוד חמש דקות!" חשבתי שעם סיום הצמ"פ = מסלול גמרתי עם מיסדרי הכוננות והזמנים אבל מתברר שגם בפלוגה מבצעית זה הנוהל לפני שהולכים לישון.
לבשנו אפודים, וידאנו שהמימיות והמחסניות מלאות, שיש תחבושת אישית וקסדה מאחור וניגשנו לרחבה הפלוגתית.
הרגשנו חריגים, הצעירים, עם אפודי חש"ן 'חזיה' שלנו כשלידינו כולם עם אפודי חי"ר, הנדסה , חובש, מא"ג, מטול או קצין. מסתבר שאחד מסמלי הסטטוס במיבצעית זה האפוד שהצלחת לדגם לעצמך.
עמיחי יודנפרויד, מ"מ 1, שנראה לי מוכר נורא (לא פלא הוא אח של יפתח, חבר שלי מהצמ"פ) פתח: "קודם כל ציוותים" והקריא את רשימת הטנקים ואנשי הצוות שיאיישו אותם אם תפרוץ מלחמה הלילה. רבים מהחיילים הותיקם היו מאושרים לשמוע שהם לא ברשימה " על 1א מט"ק- ינאי טען -בוסו תותחן- קפלן והנהג יוספון." ניסיתי לזהות במי מדובר ולפי הפרצופים לזהות עם מי הכי אוכל להתחבר, אנחנו הולכים לבלות הרבה ביחד "ממחר אנחנו יורדים מכוננות רמת הגולן וגומרים עם הציוותים. שפי תגיד את הדרך לרמפות".
בכל לילה מקריאים במסדר הכוננות, ההשכבה, את הדרך שבה נוסעים לעמדות שמיועדות לפלוגה, לרמפות, אם תפרוץ מלחמה. רוב החיילים מכירם את הדרך בעל-פה ומסוגלים להראות אותה על המפה. מידי פעם יש גם תרגילים שבהם נוסעים את הדרך הזאת. שפי היה אומן בלהציג את הדרך לרמפות, כשבכל לילה הוא חוזר על אותן הבדיחות.
צעירות
סיפרתי קודם שהיינו אחד עשר בחדר שבו שמונה מיטות. אבל אף פעם, בתקופה שנותרה עד לעליה לקו, לא היה חוסר במיטות. בכל לילה היו לפחות שלושה מאיתנו בשמירה בסיסית (על הבסיס) מחוץ לפלוגה.
בשמירה הבסיסית שומרים במשמרות 2/4 שעתיים שמירה וארבע שעות שינה (בלילה) או שעות שבהן מצטרפים לפעילות הפלוגה (ביום ובערב). שומרי הבסיסית ישנים בחדר נפרד, ליד מחלקת המבצעים בגדוד, והם משמשים ככיתת כוננות גדודית לכל צרה שלא תבוא: החל מכיבוי שריפות, דרך חדירת מחבלים לבסיס ועד לביצוע חסימות על הצירים.
השמירה הארוכה והמשעממת מתבצעת בעמידה למעט בעשר הדקות האחרונות בכל שעה, אז מותר לשבת. בשמירה אסור לעשות כלום חוץ מלשמור: אסור לאכול, לשתות, לעשן, לקרוא, להאזין לרדיו, לכתוב על קירות העמדה וכו'.
יש שלוש עמדות: ש.ג., נשקיה ובונקר. הש.ג צריך לראות כל מי שנכנס לגדוד, לכן, לרוב, לא משעמם לו. אבל, גם כל מי שנכנס רואה אותו. לכן, קשה מאד, לשבור שמירה בעמדה הזאת. ושמירות הרי נועדו שישברו אותן...
השומר בנשקיה נמצא במרכז הגדוד אך הוא מוסתר מעט. יתרון העמדה הזאת הוא שהיא דינמית, לא שומרים במקום אחד, וקירבתה למגורים. אבל בנשקיה מבקר הקצין התורן...
שומר הבונקר נמצא רחוק מהעין ומהלב של כל הגדוד. לרוב הוא בכלל ישן. הבונקר גדול ומלא בסוללות עפר וארגזים שניתן להיסתתר בינהם. קשה יהיה לגלות את השומר אם בכלל מישהו יגיע לחפש אותו. המרחק לבונקר הוא הדבר היחיד שמרתיע מלבקש את השמירה הזאת.
אהבתי במיוחד לשמור בבונקר ודווקא במשמרת הלילה האחרונה מ4:00 עד 6:00. כששמרתי במשמרת הזאת יכלתי לישון ארבע שעות רצופות בלילה. בשמירה עצמה הייתי מתפלל עם הנץ החמה. אחרי השמירה עוד הייתי מנסה להתחמק ולגנוב לעצמי עוד דקות או שעת שינה לפני שבפלוגה ידרשו אותי.
במהלך הלילה, כשלא שמרנו בסיסית, שמר כל אחד מאיתנו לפחות חצי שעה במשטח, משטח הטנקים הפלוגתי.
שומר המשטח אחראי גם להשכמת השומר שמחליף אותו ובבוקר משכים את כל הפלוגה. בלילות שנרדמנו ולא שמרנו הייתה בעייה עם ההשכמה הפלוגתית עד שלמדנו לכוון שעון מעורר כדי שנקום בזמן להעיר את הפלוגה.
הבקרים התחילו בין 5:00 ל6:00, תלוי בשעה שבה שוחררנו לישון. מיד לאחר ההשכמה כולם היו אמורים לרוץ ריצת בוקר. לאחר הריצה הוקדשה כשעה להכנת הפלוגה למסדר בוקר פלוגתי = ריקון הפחים, ניקיון השרותים והמקלחות, שטיפת מסדרון המגורים וסריקה לנקיון מלכלוך בשטח הפלוגה. למסדר על החדר = שטיפת החדר, ולמסדר אישי= על כל הציוד האישי, ניקיונו וסידורו וסידור המיטה.
על הניקיונות של המסדר הפלוגתי הופקדו המחזורים הצעירים יותר שהגיעו לפלוגה. ככל שהמחזור היה ותיק יותר כך המשימה שלו הייתה קלה יותר: נקיון המקלחות והשרותים למחזור הכי צעיר, שטיפת המסדרון למחזור הבא אחריו, ריקון פחים למחזור היותר ותיק וסריקה סביב המגורים למחזור הרביעי. המחזור הבא הוא כבר מחזור של סמלים, להם אין משימות פלוגתיות.
במשך היום היה חייל אחד, משני המחזורים הכי צעירים, מחוייב בתורנות מטבח. התורנות כללה סידור, עריכת ופינוי השולחנות בחדר האוכל. עזרה מינימאלית בהכנת המזון ושטיפת כלים. השיטות להתחמק מתורנות מטבח מגוונות וכללות בעיקר פגישות עם החובש והוצאת פטור בשל שילשולים או פצעים בכפות הידיים. אולם, מי שלא שוטף כלים... שומר יותר.
כאמור, כצעירים, מאד לא אהבנו את העובדה שעלינו מוטלות עיקר המשימות.
כשמגיע חייל צעיר לפלוגה מבצעית זה אומר שהוא סיים צמ"פ אך לא יצאה לקורס מט"קים (קמ"ט). תיקוותו של הצעיר לא נגוזה: הוא יוכל לצאת לזימון הבא של הקמ"ט לכן הוא מתאמץ יותר בשאיפה שימליצו עליו לפיקוד. ארבעת החודשים עד לזימון הבא הם גם הזמן שבו מוטלות עליו כל המשימות הקשות יותר בפלוגה (אנחנו זכינו ועליו לקו בלבנון לכל התקופה הזאת ובקו, אין, או לפחות לא אמורה להיות, צעירות).
כעבור ארבעה חודשים החייל הצעיר מבין שהוא לא יוצא לקמ"ט בזימון השני, יש לו עדיין סיכוי לצאת בזימון שלישי, בודדים מצליחים, אפשרות אחרת היא לצאת, בתום שנה לשרותו, לקורס קצינים בסיסי ולהיות קצין תחזוקה, שליש או קמ"ן (קצין מודיעין).
עכשיו מבין החייל שתיקוותו לצאת לקורס פיקודי ולהיגאל מהפלוגה המבצעית נעלמה. הוא מנסה לברוח מהפלוגה בכל דרך אפשרית, אם זה אומר להיזכר שהוא בכלל ממשפחה שכולה, שיש לו בעיות ת"ש, שהוא משתין במיטה, או בעיות בריאות שונות ומשונות.
נשבע לכם שכל הנ"ל היה אצלי בפלוגה. אפילו היה מקרה של בחור שלא הצליח לצאת לקמ"ט, אז הוא 'גילה' את רגישותו לאבק. לאחר סידרת בדיקות הוחלט להוריד לו פרופיל ולפסול אותו מיח"ש (יחידות שדה) מה לעשות שבנתיים הוא כבר יצא לקמ"ט???
בנתיים חלפה כבר יותר משנה מאז שהחייל הגיע לפלוגה, הוא כבר לא צעיר, הוא יוצא טוב יותר הביתה, כבר כמעט שאינו שומר וכמעט שאין לו משימות פלוגתיות. גם החבר'ה התגבשו. החייל מתחיל להתרגל לרעיון שהוא חייל בפלוגה הזאת ומשתדל להנות מכך.
את כל זה קשה מאד להבין כחייל צעיר, כשכל המשימות נופלות עליך ואתה מקלל את היום שבו הגעת לפלוגה.
לאחר מסדר הבוקר עברנו שיעורים לקראת הקו, שיעורים על המוצב עצמו וסביבתו ושיעורים כללים על העבודה בקו.
המשך היום כלל ארוחת צהרים. שוב שיעורים, אימונים ועבודות חימוש להכנת הטנקים לקראת הפעילות בקו. ארוחת ערב, שיעורים ותירגולים. מסדר השכבה ושינה רצופת שמירות.
הגיע יום חמישי. שפי , אחראי הצעירים בא אלי ואל חן והודיע "למסדר השכבה תגיעו על (מדי) א' שחור על שחור. התחלנו לחשוב מה כבר עשינו שמגיע לנו להישפט? ניסינו לנחש, אולי תפסו את חן בשקר וגילו שהוא יצא בשבת האחורנה ואני שלא סיפרתי שיש לי ריתוק ולשנינו לא מגיע לצאת את השבת הקרובה? היינו עדיין במנטליות של צמ"פ, עוד לא הבנו שאנחנו בפלוגה מבצעית.
לטילן, המ"פ, לא נראה שנהיה לוחמים בפלוגה שלו בלי צפרגול. עברנו טקס הענקת צפרגולים שרק פלוגה מבצעית יכולה לארגן. עמיחי, המ"מ שלי, תפס אותי בזרוע בזמן שינאי, המט"ק נועץ את הצפרגול. אח"כ קיבלנו טפיחות על השכם מרוב חיילי הפלוגה. את הטפיחות הללו אני חושב שאני יכול להרגיש עד היום.
גם חיילי מחזור מרץ 3(9) , ובינהם בוסו, זכו בדרגת סמל באותו המסדר. הם כבר קיבלו מקלחת קרה.