לקראת חנוכה התחלתי לקרוא קצת על קרבות החשמונאים.
שיטת הלחימה של יהודה המכבי, הייתה שבירה מוראלית של האויב ע"י חיסול המנהיג.
בחלק מהקרבות זה אפילו עבד, אבל בקרב האחרון היוונים כבר למדו את השיטה והגנו על המנהיג. והרגו את יהודה.
יש פה מישהו שמכיר את הנושא ויכול לפרט יותר על הקרבות מבחינה צבאית?
ד"א זה מאד אקטואלי ולי זה היה חידוש לראות שה"יוונים" שמולם נלחמו המכבים היו בעצם סורים.

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

לאורך הדרך של קרבות יהודה מהרי גופנה (167 לפנה"ס) ועד אלעשה (161 לפנה"ס), הוא אמנם
ניסה לפגוע במפקד האוייב (הוא הרג בהרי גופנה את אפולוניוס, הוא הרג בבית חורון את סירון, והוא
הרג את ניקנור בחדשה) - אבל ברוב קרבותיו אופיינו דווקא במהלך של מעבר הדרגתי ללוחמה
סדירה. לפי מחקר שקראתי פעם (אחפש אותו), הגיע כוחו הצבאי של יהודה בשיאו, ל20,000 רגלים
כבדים (הופליטים) שאורגנו עפ"י המסורת הסלווקית בפלנקס (מבנה מעין פלוגתי, שבמסגרתו היו
16 חיילים בשורה בעומק של 16 שורות, כאשר כל חייל משורה אחורית תופס את מקומו של זה
שלפניו, אם הוא נופל).
הבעייה שלו הייתה שכוחו הסדיר הורכב מאיכרים שנטו להתפזר אחרי כל קרב, וכאשר התמודד עם
מפקד סלווקי ברמה גבוהה (בקחידס) שנערך במהירות לקרב, בדיוק כאשר חייליו של יהודה
התפזרו (אחרי הנצחון על ניקנור בחדשה), נתפס יהודה לא מוכן, ומצא עצמו נלחם בנחיתות
משמעותית, בטריטוריה שאותה בחר האוייב.


גדולתו של יהודה הייתה יכולתו לשנות טקטיקות בהתאם למצב - ולמעט שני קרבות (בית זכריה,
שם עמד מול כוח בלתי נתפס, מבחינתו, שכלל פילים - ואלעשה, שבו לחם כשלרשותו עומדים רק
מאות ספורות של לוחמים), הוא הצליח לנצל בכל פעם את תוואי השטח, את שגיאות יריביו, ואת
היתרונות של חייליו, כדי לנצח. בקרבותיו הראשונים הוא פעל בעיקר בשיטות של לוחמת גרילה,
בקרב המזהיר ביותר שלו, לדעתי, באמאוס, הוא שילב תכונות של צבא סדיר עם כוח קומנדו (ביצע פשיטה של כמה אלפי לוחמים על מחנה, כאשר במחנהו שלו הושארו מדורות בוערות, במטרה
לגרום לאוייב, בפיקוד גורגיאס, לטעות ולהניח שיהודה עדיין שם) ובקרבותיו מול העמים השכנים
הוא פעל כצבא סדיר.
בקרב האחרון שלו נאלץ יהודה לחזור לטקטיקות של גרילה, בגלל יחסי כוחות בלתי אפשריים,
אבל הפעם לא הצליח.

של שימוש בפלנקס כבד, דהיינו חמוש בסאריסה - רומח אדיר מימדים, הגדול בהיסטוריה, עד 7 מ' אורך, הרי שטקטיקה זו היתה בעוכריהם כל עוד נגררו ל"שטח הביתי" של החשמונאים שהיה רובו ככולו, הררי. השימוש בסאריסה מוגבל לשטח מישורי רחב ולמחיצת כוחות צבאיים סדירים בהתנגשות חזיתית. פלנקס כבד שנקלע למארב בטופוגרפיה נחותה היה טרף קל ללוחמים חמושים בקשתות ובחניתות הטלה.

עניין מוזר משהו אבל ראוי לציון הוא תיאור פרשיית הרג המתייוון בידי מתתיהו החשמונאי, כפי שמופיע בספר חשמונאים. בתרגום העברי מופיע שמתתיהו ביצע את המעשה באמצעות קופיץ, כלי שבמשמעותו המודרנית הוא כלי עבודה של קצב - גרזן לקיצוץ בשר. במקור היווני מופיעה המילה קופיס שמציינת חרב הלניסטית ייחודית ממוצא קלטו-איברי, שבמאה השניה לפנה"ס כבר היתה ככל הנראה מיושנת ולא שמשה את הצבא ההלניסטי. המתרגם העברי הכיר כנראה את המילה ובחר להשאירה בתעתיק לעברית, שהשתבש עם הזמן.

בתמונה: רפליקה של קופיס (ידוע גם כ פלקאטה)

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.fabriziocaldarelli.net/machaira-kopis.jpg]