12-10-2007, 16:55
|
|
|
|
חבר מתאריך: 27.01.02
הודעות: 11,262
|
|
על מיינמאר ועל צביעות
בעיתוני סוף השבוע האחרון (12.10.07) תוקפים שני העיתונים הגדולים, מעריב וידיעות, את הישראלים העושים עסקים עם מיינמאר ("בורמה זה עסק", שרה ליבוביץ-דר, סופשבוע מעריב; "דם, יזע ובלי דמעות", יפעת גליק ועופר פטרסבורג, המוסף לשבת, ידיעות אחרונות).
שני המאמרים הגדולים מתרכזים במס' אנשי עסקים (חלקם לא סוחרי נשק, תתפלאו) העושים עסקים טובים עם מיינמאר ועם השלטון הצבאי שם. שני המאמרים רצופים בסיסמאות וניסוחי השמאל, על המערב הקולוניאליסטי, על הציונות המרושעת (ש"הפרת זכויות אדם" לא ממש מזיזה לה...) ועל אנשי העסקים המרושעים העושים עסקים טובים עם השטן.
מיותר לציין שמיטב המסורת ה"עיתונאית", שני המאמרים הם חד-צדדיים להחריד. יש בהם רע מוחלט (ה"חונטה"), טוב מוחלט (המפגינים) ומי שככל הנראה מכר את נשמתו לשטן בעבור חופן דולרים.
הסיפור בבורמה אינו פשטני כפי שהתקשורת מציגה אותו (ואת זה הראה לנו אורי באשכול הזה). מעניין שמוזר היום לצפות מכלי תקשורת מרכזיים להראות איזשהו עומק, איזשהו רוחב אופקים.
אבל מעבר לכך, הצביעות נוטפת מכל מילה בשני המאמרים הללו.
במה שונה מיינמאר של החונטה ממצרים, שעמה יש לנו יחסי מסחר כבר כ-3 עשורים? או מירדן, שאתה אנו סוחרים ומטיילים ומנגבים חומוס בדאון-טאון עקבה?
או מהרש"פ, שאינה בדיוק דמוקרטיה מערבית פלורליסטית?
או מסוריה, שיש הדוחפים נמרצות לשלום של נסיגה עמה (למשל האדונים הנכבדים הללו)?
כל המדינות הללו דיקטטוריות לא פחות מבורמה. המשטר בכל אחת מהן עשה מעשים שלמולן מעשיה של ה"חונטה" המיינמארית הם שיא ההומאניות.
ובכל זאת, לכל אותם מתנגדים לקשרים עם מיינמאר, לכל אותם הקוראים להטיל חרם על ה"חונטה" עד שתפנה את השלטון, אין שום בעיה לסחור עם ירדן (ולשכוח את ספטמבר השחור); לרדת לסיני (ולשכוח ממצב זכויות האדם במצרים); לעלות לרגל לאבו מאזן (ולשכוח, למשל, את מלחמת הטרור שפרצה רק לפני 7 שנים); ולקרוא לשלום עם סוריה (ולשכוח את אל חמה).
ועוד לא אמרתי מילה על סין או על מרוקו...
אז מה ההבדל? מה עשתה מיינמאר שמייחד אותה מכל האחרות, שמקנה מקום של "כבוד" בראש רשימת "אויבי זכויות האדם"?
_____________________________________
"אין טעם שהכבשים יקבלו החלטה בזכות הצמחונות, כל עוד הזאבים אינם שותפים להשקפה זו."
ויליאם ראלף אינג'
|