 |
16-10-2007, 10:43
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 07.08.05
הודעות: 5,850
|
|
|
הנה יצירתי- שיבה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי persephone שמתחילה ב "שבת שלום לכולם! פתיחה חדשה בסימן ניגוד אופטימי..."
שיבה
ההודעה הגיעה.
כשראיתי אותה לא יכולתי להאמין. בתוך מעטפה כל כך קטנה כל עתידי היה מקופל. הוא חוזר אלי!
חזרתי בריצה אל הבית. הקירות העגמומיים קיבלו אותי בברכה. החדר הריק והחשוך מאתמול שינה את פניו לארמון של זהב שצריך להוציא אל האור. אספתי את שערי וסידרתי את שמלתי והתחלתי בעבודה.
כל הבית הקטן קורצף, נצבע מחדש, והפעם הוא לא נענה ברוע, בגסות אלא בשמחה ובשיתוף. הרצפה הבריקה, מקבלת אליה את אורה המבורך של השמש. הקירות הצבועים כחול השמיעו את המיית הים. הוילונות החדשים לחשו אלי... הוא חוזר...הוא חוזר...
הוא חוזר.
נשכבתי על המיטה, מתנשמת, בוהה בתקרה. איך זה יהיה, כשהוא יחזור? האם קירות הבית לא יסגרו עלי יותר? האם פניהם של האנשים ברחוב לא יהיו כפניהם של אבלים? האם הפרחים יקבלו בחזרה את ברק הצבע שלהם? האם חיי יאירו את מרחביו של העולם?
עצמתי את עיני ונשכתי את שפתי. אני מעדיפה שלא לדעת. שיחזור, זה מה שחשוב.
רק עוד שלושה ימים.
עוד יום עבר.
שיפצתי את הבית היום. בשונה מאתמול, היום היה מאמץ, כאילו בניין הבית מחדש מסמל את בניין חיינו המשותפים מחדש. שתי המשימות לא תהינה קלות. אני מנערת את ראשי ומנסה לחשוב על משהו אחר. תמיד שאני חושב על שעתיד להיות מחט קרח דקה דוקרת בליבי: ומה אם לא?
אני מקדישה את כל כולי לעבודה, שלא יהיה לי זמן לחשוב, שלא תהיה אפשרות לספק לשוב.
חברותי מנסות לעצור אותי במהלך היום, לדבר אלי. אני לא רואה אותן כלל. האם הן לא מבינות את מצבי? האם הן לא חוו זאת מעולם? אני מת שחוזר לחיים, אני החצי שעתיד להפוך לשלם. למה הן לא מבינות?
כל היום לא דברתי, בקושי חייתי. אבל זה היה בסדר. הפעם לא הייתי ריקה, חשוכה ובודדה. הייתי חיה. חוה.
לבסוף ראו עיני התשושות את השמש שוקעת. זחלתי לאיטי אל עבר מיטתי הסתורה. מתי כבר ישוב?
הלילה בא.
יום נוסף בא, וההמתנה צורבת.
היא רוחשת בבטני, שורפת, לוחשת את לחישתה הרעה אלי. כל הבית החדש מתחיל להחניק. השעון דוקר אותי בתקתוקיו. כבר התייאשתי מהזמן, הוא נשאר סגור כאן איתי, לא נע אל עבר העתיד. מתי כבר ישוב?
האם ישוב?
"לא! תשתקי! אסור לך!" אני נוזפת בעצמי, "הוא יבוא. הוא יבוא..." דמעות קטנות זולגות מעיני.
קטנות מאוד, אהובי, אני לא אבכה כשתשוב. אבל רק תשוב...
אני עוצרת את דמעותיי, אבל אני כבר בוכה בליבי.
אני קמה ממיטתי ונעה בבית כלביאה בסוגר. הדחף הישן להרוס את הכלוב שלי שב ומתעורר. אני מונעת ממנו לבצע את זממו בקושי. הבית הזה הוא אחר, הוא לא כלוב, הוא קן. כשישוב אהובי, כשגבירת הים תניח לו לשוב אל חיקי, כאן נבנה את עתידנו, עוד נזכה לשמוע את צחוקם של ילדינו. עלי לאהוב את הבית. הוא יהיה חלק ממני, ממנו, ממשפחתנו. כל כך הרבה זמן עבר. האם אני עוד מסוגלת לאהוב?
אני נאנחת.
אני מחכה לו, אבל מדוע הוא מחכה? האם הוא לא רואה ייסורי? שיחזור, אני חשה שאני מאבדת אותו.
אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי.
בהחלטה של רגע אני יוצאת אל הרחוב. אולי הרעש והמהומה יסוו את הריקנות המאכלת, אולי הם יעלימו את הייאוש והבדידות. אני עוצמת את עיני ונסחפת בעיר, בגסות, בלכלוך. נותנת להם לעטוף אותי.
העיר מובילה אותי אל המזח. אני פוקחת את עיני ומביטה בים בשנאה. היא, שלקחה אותו ממני בלחישתה הכוזבת, במלמוליה המפתים. אני מרימה אבן קטנה ורוגמת איתה את הים.
רק אבן קטנה, אהובי, אני לא אשנא כשתשוב.
המביטים בי באותה שעה ודאי חשבו כי השתבשה עלי דעתי. הלכתי הלוך ושוב על המזח, צועקת ומקללת, בוכה ומתחננת. אולי באמת השתבשה דעתי. שטה הרחק ממני על גליו של הים.
לבסוף נרדמתי על המזח, לא מסוגלת לשוב אל הבית, שם כל פינה וכל אבן תזכיר לי את בדידותי ואת המתנתי. העדפתי לישון בחברתה של אויבתי, מפני ששתינו טעמנו את טעם האהבה והבדידות.
השמש זרחה עלי, וגרשה ממני את כל שדי האופל. נשמתי אל תוכי את אויר הים. היום הוא חוזר!
חיוך מאושר מתך את שפתותי. הבטתי אל הים שהמייתו כבר לא איימה, כבר לא מתחרה. היא שרה על שיבה, על אהבה בוקעת ועולה, מאירה את העולם כולו, שורפת את הייאוש והספק. מולידה ומגדלת.
אוהבת.
רצתי אל הבית שלנו, חייבת להתכונן לקראתו. פרצתי דרך הדלת, ואצתי לכיוון המקלחת. שטפתי את כולי, נטבלת במים, נולדת מחדש. שוטפת מעלי את כל רפש העצבות, מותירה רק את קמטי הציפייה.
מותירה מקום רב ככל האפשר לחיוך, לשמחה, לאור שישטוף את כל כולי.
מהמקלחת הלכתי אל ארון הבגדים. איזה בגד יטיב לתאר את שיבתו אלי? שובו של מלאכי? של נסיכי?
לבסוף לבשתי את שמלתי התחולה, ועליה שמתי צעיף צהוב. הייתי כבוקרו של יום חדש.
יצאתי מהבית. הבטתי אל הטבע המתעורר. יכולתי לראות את צעיפי השחור נסים, את הירוק הצעיר מתעורר מתנומתו. הרמתי את מבטי אל השמש. חייכתי אליה חיוך רחב, מסנוורת אותה באש שמחתי.
רצתי אל המזח.
קהל קטן כבר חיכה שם. ילדים מצפים, הורים ממתינים. נשים אוהבות. ועל גלימתה של גבירת הים לא נראה דבר. הים היה חלק וכחול, צופן סוד. צופן את אהובי.
אבל לבסוף, כתם נראה באופק. כשעברו הדקות לאיטן הדבר זוהה. זו הספינה. הספינה שלו.
חשתי את התרגשותי גוברת. בתוכי צמחה לה ציפור אש, של אהבה ותקווה, וגופי רעד כולו משירתה.
הוא שב אלי! אהובי! אהובי!
אני מתנשמת בקושי, רואה מבעד לדמעות אושרי את הספינה מתקרבת. ראשי סחרחר. המציאות נמוגה, ולא ספינת מטען היא שקרבה, ולא אנשים עומדים על סיפונה. הספינה היא ספנית בדולח וזהב, עטורה בגשרי כסף ובמשוטי ארד. מלחיה הם מלאכים, שליחים, המביאים אלי בכבוד ובהדר את אהובי.
הספינה עוגנת.
ואני לא מסוגלת לנוע. ההוד נורא מידי. אני משותקת אל מולו.
אנשי הספינה יורדים אל המזח, מתאחדים עם אהוביהם, משלימים את עצמם.
אבל איפה הוא?
ואז אני רואה, והזמן שלי עוצר מלכת.
הוא מחפש אותי ולבסוף רואה אותי. הוא עומד במקומו.
הזמן שלנו עוצר מלכת.
ולאט מאוד, כמו לידה, הזמן שב אל ריקודו. מנגינתו של העולם שבה אל אוזנינו, ואנחנו לא עומדים במקומנו. אנו רצים אחד אל השנייה, מבקשים את שאבד, מוצאים את שחסר.
דמעותיי זולגות בחופשיות, אני מאוכלת כולי משמחה ואושר. הוא כאן!
ואנחנו מתחבקים, נושמים בכבדות, נוגעים, מבקשים לעולם לא להיפרד.
המיית הים משתתקת, ואני שומעת מרחוק את חצוצרות גן העדן מריעות.
הוא שב.
הנה שתי יצירות שהעלתי בעבר המנוגדות מאוד ליצירה הזאת:
חיפוש/אובדן- הפוך מבחינת האדישות: http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=346596
דמעות הירח- למעשה, הוא הדבר הכי הפוך היכול להיות ל"שיבה". דמעות הירח מתאר את סבלה של אהובה ננטשת: http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=338584
למה "שיבה" היא ההפך?
כי הכתיבה שלי לרוב עצובה ומדוכאת, והיא גם באה ממקום מדוכא.
אני גם לא כותב על אהבה בדרך כלל, ואם אני כותב זה בוודאי לא על הצד החיובי שלה.
מה גם שאני לרוב כותב על רגשות שאני מסוגל להכיר, ובמקרה הזה ממש לא.
וזהו 
_____________________________________
And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time
נערך לאחרונה ע"י yishain11 בתאריך 16-10-2007 בשעה 10:57.
|
|
ראשי
צ'אט
).
מצב כלאיים
