גילי סופר מספר ל Ynet על הניסיון שלו להראות לזוגתו את אחד המקומות היפים בארץ:

מכיוון שכבר הוזמנו ללון באחד ממושבי הערבה, ומכיוון שלא בא לנו לתפור ככה סתם נסיעה ארוכה בלי תחנות בדרך, מצאנו את עצמנו לפנות ערב בעין ירקעם, אי שם מתחת למכתש הגדול. אם כבר טיול, חשבתי לעצמי, יש לי הזדמנות מצוינת לקחת את אהובה למקום שיוציא ממנה "א-י-ז-ה יופי", מבלי שתיאלץ לשמוע ממני שוב את צמד המילים "נעלי הליכה". מעלה עקרבים, חשבתי לעצמי, זו אחלה דרך לגרום למישהי לשמוח שאתה הוא זה שיושב כאן מול ההגה לידה. הרבה יותר חזק מאשר "נעלי הליכה", הוא צמד המילים "מעלה עקרבים”. רק למשמע השם עולות תחושות של ארץ קדמונית, לצד פלאשבקים מהפלמ"ח וזכרונות עמומים של ארץ לא זרועה. לא בכדי, זוהי אחת מדרכי הנוף היפות. היפה בארץ אם תשאלו אותי, והחשובה מכולן.

ההפסד כולו שלנו

מי שלא מכיר את הדרך מפספס כמה דברים: קודם כל הנוף. אולי יש יפים ממנו, אבל יפים כמותו אין. להביט כך על הר צין אי אפשר בלי 4x4, וגם את חווית הנסיעה ההיסטורית, המנדטורית, בכביש הצר והמתפתל. מפסידים התבוננות במלאכת מחשבת של בנייה ושל פריצת דרכים (מי היה מאמין שיצא לי משפט כזה אי פעם), ופרק בהיסטוריה הציונית. בכל זאת, זה היה הכביש לאילת במשך כמה שנים טובות.

שמעון (סיימון) תמיר, תיאר אותו אך לא מזמן: "המעלה המפותל יורד בתלילות, ומקור שמו כנראה במילה הערבית עקארב (פיתולים).הוא נסלל על-ידי הבריטים ב-1927 לאורך המעלה הרומי העתיק.

"בעשור הראשון לחיי המדינה הייתה זו הדרך הראשית לאילת, והמעלה הפך לאימת נהגי המשאיות. ב-1954 נרצחו כאן 11 נוסעי אגד בידי מסתננים ערבים. זה היה אירוע אכזרי וטראומטי, שהשפיע רבות על התודעה הלאומית והביטחונית."

"בראש המעלה אנדרטה לזכר לוחמי מבצע לוט שהשתלטו על אזור ים המלח במלחמת העצמאות, ולידה לוח זיכרון לנרצחים. בהמשך, ליד נקודת התצפית, הוקם אובליסק קטן של חיל הנדסה. הנוף מהמם: בקעת נחל צין במלוא הדרה.

ממול בולטים מפעלי הפוספט והעשן המזהם את השמיים הכחולים, ומצפון מתפתל הנחל הירוק, פנינת טבע. מדריך ישראל מציין כי בעצם, זהו מעיין מלאכותי מזוהם, שרק נראה טוב. מרחוק הרי אדום והערבה. בירידה נסו לאתר את סלע הצפרדע המפורסם (בעקומה החמישית).

רכבת הרים

על המפות מופיע הכביש הישן לאילת ככביש מספר 227. בדיוק בפיצול ימינה, במקום בו מפנה השלט החום לעבר תצפית המכתש הקטן, אני רואה שלט "דרך ללא מוצא". אני גם נזכר בהודעה לעיתונות ששלחה לפני כשנתיים החברה להגנת הטבע תחת הכותרת ”מע”צ סגרה את כביש 227, המחבר בין מישור ימין ומעלה עקרבים". הייתה גם ידיעה שהעניין טופל.

מיד עוברים לנסוע על דרך מסוג שכבר לא רואים פה יותר: כביש צר, בקושי רב מכיל לרוחבו שתי מכוניות, שעולה ויורד על פני השטח ללא עבודות עפר ופילוס. רכבת הרים. הדרך המובילה לעבר מצפה מכתש לא קצרה מדי. ויפה. כל כך יפה שאני אפילו לא מתפנה לצלם. קרני שמש אחרונות צובעות בסגול את מדרונות הצור שנמתחים לאורך נסיעה איטית ביותר של דרך נוף. אוטוטו ממגיעים לקצה המצוק, אל הנוף. כל כך ריק פה שאי אפשר להימנע מאסוציאציה של מקום הנמצא תחת קרינה בטחונית.

אנחנו מגיעים לראש מעלה עקרבים. ובפיצול בין הכביש לדרך העפר מחכה הפתעה. שמאלה - אפשר להמשיך על דרך עפר למצפה המכתש, ימינה, עם הכביש - אין כניסה.

נתקעתי. גררתי את אהובה עד פה על מנת לשוב על עקבותיי? לצאת אידיוט? רק זה חסר לי. וגם מחכים לנו למטה, והערב יורד, ומדובר בסיבוב ארוך מאוד. 66 קילומטר, במקום משהו כמו 17. וכבר מאוחר.

בעיהשלכם

הפרסומים שאמרו שהכביש פתוח, מתברר, לא היו מדוייקים. מנהל בית ספר שדה הר הנגב, אפי פרי, מסביר כי מה שעשו הוא שכן אפשרו כניסה לשני קצוות הכביש - אבל בקטע המרכזי שלו, מעלה עקרבים עצמו, הותירו את האיסור על כנו. בעייתם של המטיילים בכל מקרה, נותרה בעינה.

מלבד היותו דרך נוף ומורשת, ממעלה עקרבים מתחילים מסלולי טיולים רבים, למשל נחל גוב, מסלול מאוד פופולרי לקבוצות של מיטבי לכת, וקבוצות תלמידים ותנועות נוער. האפשרות שעומדת בפני מפעילי הטיולים היא אחת: "צריך ללכת לתחילת המסלול, כשלושה ק"מ, ברגל על הכביש", אומר פרי, "וזה כביש שיש רכבים שנוסעים בו למרות האיסור. גם משאיות". מה שקורה הוא שמוותרים על המסלול הזה. "בחנוכה", מזכיר פרי, "מגיעים אלפי מבני תנועות הנוער לטייל בנגב, וזה נורא פוגע".

"מע"צ הסירה את ידיה והסירה את הכביש מרשימת הכבישים שלה", אומר מנהל התיירות והפיתוח במועצה האזורית הערבה התיכונה, גיל סלוין. אחרי שהוא מוסר את גרסתו המעניינת להיסטוריה של הכביש (שווה לראות את הקירות שבנו הדרוזים שהעסיקו האנגלים - ללא טיח), הוא מספר גם על ההיסטוריה הפחות רחוקה. זה לא היה לפני שנתיים שהסירו את האחריות מהכביש אלא ממש מזמן, ומאז לא תחזקו אותו.

לפני משהו כמו 10 שנים התחילו המועצה וקק"ל לסלול קטעים מן הכביש. מאוחר יותר, נפתח חלון הזדמנויות: שר התיירות היה גם שר התחבורה, וניתן תקציב משותף משני המשרדים. מע"צ סללה את הכביש שוב, אבל לא לקחה אחריות. לפני שנתיים, כשהתעורר שוב עניין הכביש, מספר סלוין, הוריד משרד התחבורה חברת ייעוץ שבחנה את הכביש, ואחר כך החליט לסגור את הקטע של הסרפנטינות.

"הבעיה היא שאף אחד לא לוקח אחריות על הכביש”, אומר סלוין: "עמדת המועצה שזה ציר מאוד חשוב מבחינה תיירותית, וגם בעל חשיבות תחבורתית גבוהה במקרה של חסימות בכבישים האחרים. כתוצאה משטפונות למשל. אנחנו חושבים שמע"צ חייב לקחת עליו אחריות, ולעשות את הדברים המינימליים על מנת שאפשר יהיה לאשר נסיעה בו. אין אף גורם אחר שיכול לקחת את זה, מלבד מע”צ”. הכוונה היא כמובן לחברה הלאומית לדרכים. מע"צ המופרטת.

תנו לנסוע

לפתוח מיד. זה מה שיש לנו לומר. הכביש אולי לא עומד בסטנדרטים של כביש בין עירוני, אבל כל מה שצריך זה להגדיר אותו אחרת. נוצר מצב פרדוכסלי, שבכל דרך עפר שאיש לא בחן מעולם מותר לנו לנסוע, מבלי שהציריות שלנו לא מעניינות אף אחד, ופה, אפילו באופניים אסור לרכב.

מצד שני, צריך גם לדאוג שלא יעשו מהכביש אוטוסטרדה: להרחיב, לבנות, להקים מעקות מודרניים מכוערים. צריך לשמר אותו כדרך נוף, ראויה למעבר כלירכב. מבחינתנו: שישימו שלט: הנך נכנס לדרך לא דרך, שנפרצה לכלי רכב עתיקים. הנסיעה על אחריותך, והחילוץ על חשבונך". רק חלאס עם כיסויי הישבן הללו, שסתם פוגעים בנהגים שומרי חוק, ובחוק עצמו.

תגובות

ממע"צ (החברה הלאומית לדרכים) נמסר כי כביש מעלה העקרבים אינו באחריותה מאז שנת 1967. כביש זה מוגדר כ"כביש ללא אבא", מכיוון שאף אחד מהגורמים לארצה לקחת עליו אחריות. למיטב ידיעת החברה, מי שהפעיל את כביש 227 בשנות השמונים, היה משרד התיירות ורשות הגנים הלאומיים. החברה הלאומית לדרכים חסמה את הכניסה לכביש באמצעות שילוט האוסר על הכניסה, בהוראה של מפקח התעבורה.

ממשרד התחבורה נמסר: "המפקח על התעבורה במשרד התחבורה החליט על סגירת הכביש בעקבות ליקויי בטיחות חמורים שהתגלו בו, אשר מהווים סכנה ממדרגה ראשונה לנוסעים בו.

בעקבות השטפונות שאירעו באזור בשנים האחרונות, נשטפו המדרונות הסמוכים לכביש, וחלקו נותר באוויר - דבר שאינו מאפשר נסיעה בטוחה. מדובר בכביש צר, לא תקני ועם פיתולים רבים, המחייב תיקון לכל אורכו.

הכביש מוגדר כ"כביש ללא אבא", ונופל בתחום אחריותם של שלושה גופים: המועצה האזורית הערבה התיכונה, עיריית דימונה ומע"צ".


לקוח מכאן,

גילי סופר ל Ynet

11.10.07