|
15-09-2009, 20:23
|
|
ארל'ה בלומברג ז"ל, מנהל פורום הסטוריה וידיעת א"י
|
|
חבר מתאריך: 14.06.07
הודעות: 1,115
|
|
משהו שחשבתי שתרצו לקרוא
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי .ישראלה היפהפיה שמתחילה ב "בגלל המלחמה ההיא... נקודת ראות אישית על השואה ולקחיה."
נקמתו של מייטרמן
רגש הנקמה בגרמנים לא התמעט עם התמעטותם של הניצולים.
לפעמים, גם שנאה יכולה להיות קדושה
שנים רבות עבד יהודה מייטרמן בסנדלרייה. יהודי פשוט ושתקן גדול, שיקצר המצע לתאר את תלאותיו וייסוריו בשנות השואה. גם בשנות זקנתו ניכר במבנה גופו ובזרועותיו העבות שהיה בעל גוף בצעירותו. שתיקתו הנצחית הוסיפה ממד מאיים משהו לחזותו המפחידה ממילא. בעצם הוא לא לגמרי שתק. היה לו מין המהום זעוף שנשמע כמין נהמה כבושה. אבל אולי זה בגלל שתמיד היו לו מסמרים בפה או ניטים לאבזמים.
בצריף הסנדלרייה בקיבוץ היה מכונס בשרפרף רצענים, לבוש סינור מרופט עם שאריות דבק ומשחת נעליים, שקוע בעבודתו, מסמן בתנועת יד קצרת רוח לעבר מדף המנעלים. מצד אחד היה ברור שמקורו בשטייטל היידישיסטי בפולניה או גליציה, אבל במראהו הכמעט אלים הוא ממש לא התאים לפרופיל של יהודי העיירה. רק משהתוודעתי כעבור שנים לבריונים היהודים ביצירותיהם של י"ל פרץ ויעקב כהן הבנתי שכבר פגשתי את בן דמותם החסון והשרירי בסנדלרייה במשק.
ברכבות, ברכבות
ביום השואה, כשהייתי בן ארבע-עשרה, רצתי בהפסקת הבוקר להכניס סנדל קרוע לסנדלרייה. התרגולת הזאת היתה עניין של שניות ספורות בלבד. מייטרמן היה מהמהם ומצביע על המדף, הייתי שם את הסנדל, ושלום על ישראל. מכיוון שהלכתי רוב הזמן יחף, לא כל כך היה אכפת לי מתי הסנדל יתוקן; אלא שבאותו יום שואה משהו בהמהום שלו היה קצת שונה. בהתחלה חשבתי שאולי השמיעה מטעה אותי, אבל גם בהבעת פניו ראיתי שהוא מתכוון למשהו. אתה יודע, הוא התחיל להגיד, ונדמה לי שזאת הפעם הראשונה ששמעתי אותו מדבר. אתה יודע, הוא ככה סימן עם המרצע בידו. ואני ישר ידעתי, אפילו שמעולם לא ידעתי כלום. ברכבות, הוא אמר, ברכבות.
עמדתי מולו ומול מדפי הסנדלים והנעליים ורק הקשבתי. לאחר המלחמה הוא התגייס ליחידה בצבא האמריקני שנשארה בגרמניה ועסקה באבטחת הרכבות ובמאבק בשוק השחור. השירות ברכבות הליליות אִפשר לו להתרוצץ במחנות העקורים ברחבי גרמניה בחיפושיו אחר בנו הפעוט. תפקידו היה לרדוף אחר הספסרים, הסרסורים, הסוחטים והמבריחים, כנופיות הפשע של העולם התחתון, עריקי הוורמאכט, הס"ס והגסטפו. אנשים רעבו ללחם והאלימות השתוללה. "ברכבות האקספרס במינכן, פרנקפורט והמבורג הייתי מחסל אותם", אמר. לפי המראה החיצוני, גינוני הציווי השחצניים ושפת הגוף הוא למד לזהות את מי שהגיעו משורות גזע האדונים. במבט אחד הוא קלט אותם, וחיכה לשעות הלילה הקטנות, לשעת חיסול החשבונות. הוא היה לופת את בני האלים האריים המבועתים בפלצות, ובאחיזה מפוקקת עצמות רוצץ את גולגולתם על מסילות הקרח הדוהרות. כך הוא סיפר בקור רוח מקפיא ואף שריר בפניו לא זז; ואני לא הבנתי למה הוא מספר לי.
עברו שנים. מייטרמן הלך מזמן לעולמו.
לאחרונה עסקתי בפרשת ההתנקשות בנאצי גוטהילף וגנר, ראש הקהילה הטמפלרית, שחוסל על ידי 'ההגנה' ב-1946 בתל-אביב. בין כה וכה התחילו להירמז חצאי-זמירות על ה"טרור היהודי" כלפי הגרמנים בארץ, ונדרשתי להרחבת היריעה בדבר החשבון המר שהיה ליישוב העברי עם מושבות הגרמנים. פתאום נזכרתי בסיפור של מייטרמן ותפסתי את הראש. תפסתי את הראש לא בגלל שהוא היה ארגון נקמה של איש אחד, ולא בגלל אומץ לבו להסתכן בגפו ברכבות הליליות ובסכינאות בסמטאות האפלות של השחיטה השחורה. תפסתי את הראש מפני שלפתע הבנתי שהוא סיפר לי את סיפורו כדי שבבוא היום הסיפור יסופר.
חוליה בשרשרת צוררים
בוודאי שאין הדברים באים להצדיק בדל הרהור עכשווי על לקיחת החוק לידיים ונקמות פרטיות באויבינו. ההיפך הגמור ובריש גלי; וכדי שיהיו הדברים מפורשים עד תום ייאמר ויודגש שוב ושוב האיסור המוחלט בפעולות תגמול פרטיות באויבינו.
סיפורו של מייטרמן נעוץ בהקשר הכולל ובנסיבות ההיסטוריות. כשחרש מייטרמן את גרמניה לאורכה ולרוחבה במרוצו המוטרף אחר בנו בערה בו אש הנקמה. משפסה רוחן של בעלות הברית לשפוט שפטים בצורר, משקצרה ידם של שליחי היישוב שהתגייסו קודם כל להצלת שארית הפליטה, קמו מתי מעט מייטרמנים לפרוע ולנקום בארור ובשפל באויבי העם היהודי לדורותיו - בעם הגרמני השטני. ארגון הנוקמים מהבריגדה היהודית פעל באירופה, יחידות פרטיזנים יהודים נקמו בשם קהילותיהם החרבות, ולוחמים יהודים במדים ושלא במדים נקמו בטומאה הגרמנית.
כינון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה הצית לימים תבערה רבתי במדינה. במשפט אייכמן כיוון בן-גוריון לשים סוף פסוק פוליטי להתחשבנות עם גרמניה הנאצית. אז גם הועלתה טענת "גרמניה האחרת", המבדילה לכאורה בין גרמניה ההיטלראית לגרמניה של הגרמנים הנאורים, התרבותיים, החרוצים כל כך, שהולכים לקונצרטים ולאופרה. מכונת התעמולה גויסה לקו לפיו הנקמה האמיתית בגרמניה מתממשת בהקמת מדינת ישראל העצמאית, בהעמדת דורות חדשים, בהנחלת המורשת, בתרבות הזיכרון שהיא-היא נשקו האלמותי של העם היהודי, בלימוד תולדות העבר ובהנצחת קהילות בית ישראל שהוכרעו לטבח. כל אלה נכונים. גם טענת תקפותם של השיקולים המדיניים והאסטרטגיים יש לה על מה להסתמך. אבל במעמקי הנפש מפעפעת השנאה לגרמניה. השנאה ותאוות הנקם. נקם פיזי, מוחשי; לא תיאוריות מופשטות על ניצחון מוסרי. ציפייה לצדק פרימיטיבי, של עין תחת עין. למיגור התועבה הגרמנית מעל פני האדמה.
מה לא נאמר ונטחן עד דק בסוגיות אלו? שהאיסור להתמכר ליצרי הנקמה הקמאיים נועד להגן על עצמנו מפני האלימות שבתוכנו; שייעודה של התרבות האנושית לרסן את הרצחנות המקננת באדם ובהתלהמות האספסוף; שהציביליזציה המשפטית התקדמה מאז ציוויי השמד והכרת מתקופת החקיקה המקראית וגאולת הדם המדברית; שהדמוניזציה מקעקעת את הבסיס לניתוח לוגי ומסיטה את הדיון למחוזות דמגוגיים; ועוד ועוד. ועדיין, כל מה שהשכל תופס אינו מרצה את האמוציות הטבעיות.
היו שניתבו את רגשי ההאשמה למסלולי הלקאה עצמית בדבר אוזלת היד של היישוב והסוכנות היהודית למען יהודי אירופה, כמו גם ההאשמות מבית על מנגנוני הקאפו שכנראה לעולם לא ימוצו. אבל אלה הם חשבונות נפש פנימיים לליבון הכרחי שלנו עם עצמנו ואינם ממין עניין הנקמה בצורר הגרמני. אותה גרמניה, חלאת המין האנושי, החוליה המודרנית בשרשרת שראשיתה בפרעה, עמלק, נבוכדנצר, המן, אנטיוכוס, טיטוס ויורשיהם.
"ייִדֶן נְקוֹמֶה"
מאז שעמדתי על דעתי אני שונא שנאה יוקדת את הרומאים מחריבי בית המקדש ואת הגרמנים שהתאוו בלהיטות רצחנית לכלותנו. את הרומאים ואת הגרמנים אני שונא ואשנא בלי שום כוונת סליחה ומחילה. איש גם לא הסמיך אותי לסלוח או למחול. אדרבה, פקודת צוואתם של הנרצחים, הטבוחים, הטבועים, החנוקים בתאי הגזים, השרופים באש הכבשנים, הירויים בגאיות הצלמוות, הדקורים, הדרוסים והרמוסים היתה אחת וברורה - נקמה! הפרטיזנים היהודים שרו את ההמנון שחיבר הירש גליק (בתרגום שלונסקי):
"אַל-נָא תֹּאמַר: 'הִנֵּה דַרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה, /
אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְמֵי הָעֲנָנָה'. /
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא /
וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנו פֹּה! [...]".
הפרטיזנים בפיקודו של אבא קובנר הבינו כפשוטה את הפרשנות המעשית של מטפורת המצעד המרעים; גם אם בסופו של דבר נמנעו מהרעלת בארות המים בערי גרמניה. במסכת הזיכרון לשואה ולגבורה נקרא מדי שנה בשנה שירו של אברהם שלונסקי 'נֵדֶר':
עַל דַּעַת עֵינַי שֶרָאוּ אֶת הַשכוֹל / וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשחוֹחַ /
עַל דַּעַת רַחְמַי שהוֹרוּנִי לִמְחֹל / עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאָיְמוּ מִלִּסְלֹחַ /
נָדַרְתִּי הַנֵּדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל / לִזְכֹּר - וְדָבָר לֹא לשכֹּחַ. //
דָּבָר לֹא לִשכֹּחַ - עַד דּוֹר עֲשירִי / עַד שֹךְ עֶלְבּוֹנַי עַד כֻּלָּם וְעַד כֻּלָּהַם /
עֲדֵי יְכֻלוּ כָּל שִבְטֵי מוּסָרִי. / קוֹנָם אִם לָרִיק יַעֲבֹר לֵיל הַזָּעַם /
קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי / וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפָּעַם.
במישור האישי אני שונא את הגרמנים ואת גרמניה ואינני רוצה קשר איתם. נדמה לי שהארגומנטציה המלומדת על המעצמה האירופית שתומכת בנו בנאמנות וכולי וכולי מוכרת לי על בוריה. גם הביקורת בדבר מסוכּנוּת ההתבוססות הקנאית באובססיית השנאה ידועה משכבר, לרבות היבטיה הפסיכולוגיסטיים. אמת, גם ללא "פרויד למתחילים", המפתח לשאלת יחסי לגרמניה אכן טמון ברגש הפרטי והלאומי. בתחושת ההשפלה והעלבון שלא היה בכוחו של העם היהודי לשבר את מפרקתה של גרמניה המקוללת. היסוד הנפשי אכן טמון בשימור רגש השנאה. אף לא אחד מהתינוקות והילדים, מהסבתות והדודות, מהנערים והגברים מבני המשפחה שנרצחו במחנות ההשמדה העביר לי בהתגלות חלום מסר פיוס ומחילה בשמו.
ברובד הלאומי, גרמניה מייצגת את ההתגלמות האידיאולוגית, המדעית והתעשייתית של הרשע, האכזריות והצמא לדם יהודי. גרמניה הנאצית הובסה, אך רוחה לא נוצחה. האנטישמיות ושנאת ישראל עוד חיות ובועטות ומייחלות למחות את קיומנו. מובנת הנטייה האופטימית להדגיש שתפארתנו תהיה על דרך התקומה הציונית ועל דרך הנצחת זכרן של קהילות העם היהודי, ולא על התחשבנות העבר ונטירת השנאה לצורר. אך מצוות זכור את אשר עשה לך עמלק כרוכה גם בשימור השנאה ההיסטורית כלפיו.
בעולם הפוסט-מודרני, ההבחנה הסטרילית בין טוב לרע ובין אנושי למפלצתי עלולה להפוך לחלולה וחסרת משמעות. השנאה האמוציונלית לגרמנים ולעוזריהם, היא הטוענת במטען רגשי אותנטי את הוקעתם הרציונלית בראש חוצות. השנאה ותאוות הנקם העיוורת הן שיקדו יותר מכל באמא היהודייה שתינוקה נרצח מול עיניה בברוטליות טבטונית. על קירות הבלוקים במחנות ההשמדה נכתבה צוואת מקדשי השם "ייִדֶן נְקוֹמֶה". השנאה הקדושה הזאת מעורה בתשתית הנפש היהודית ובשורשי הזיכרון הלאומי. אינני חש שמץ מורכבות בשנאתי התהומית לגרמניה ולגרמנים. שנאה לשמה, ללא שלל מילים מרככות במעטה פוליטקלי קורקט מכובס. איש לא חינך אותי או הטיף לי שצריך לשנוא את הגרמנים; אני פשוט לא יכול שלא לשנוא אותם. שנים רבות, מייטרמן, שמורה לך הצדעת כבוד והוקרה נאצלת. יהודי פשוט שנקם את נקמת משפחתו ועמו וידע להפיח רוח לאומית גאה במילים רצוצות בצריף הסנדלרייה הישן.
|
|