בית המשפט העליון בנשיאותה של דורית בינייש מצוי החל מיום ו' 20.7, באותו מצב בו מצויה כבר אוכלוסייתה של מדינת ישראל מאז תחילת 2005, כאשר אריאל שרון, אהוד אולמרט, ציפי ליבני, שמעון פרס, משה קראדי, ודן חלוץ, הפעילו את מכונת 'ההתנתקות'. עכשיו כבר ברור, כי 'ההתנתקות' הייתה לא רק הכישלון והטעות האסטרטגית המדינית-צבאית הגדולה ביותר שמדינת ישראל ביצעה מאז הסכמי אוסלו ב-1993, אלא היא הייתה גם המהלך שהביא להידרדרות החמורה ביותר בדמוקרטיה הישראלית.

ההיסטוריה היא דבר מאוד מדויק, והתאריך בו המהלך לחיסול הדמוקרטיה במדינת ישראל קבל תאוצה וגושפנקא רשמית, היה בשני אירועים: לפני שנתיים ב- 18.7.2005,

ו- 6 חודשים לאחר מכן ב-4.1.2006.

כאשר בית המשפט העליון בהרכב של 5 שופטים, ביניהם נשיא בית המשפט לשעבר אהרון ברק, ומשנהו לשעבר מישאל חשין, דחו את העתירה שהוגשה נגד פעולת המשטרה לעצור בכבישי הארץ את האוטובוסים שהסיעו מפגינים למרכזי פעולות המחאה, נגד ההתנתקות, בדרום הארץ.

הנשיא ברק קבע אז כי 'דמוקרטיה היא אכן מקום שבו אתה יכול לזעוק בכיכר העיר, אך דמוקרטיה איננה מקום, שכשכיכר העיר מלאה אתה יכול לזעוק 'אש'''.

שלושה ימים לאחר מכן, ב-21.7.05, קבע בית המשפט העליון סופית, לאחר שקבל את עמדת המדינה, כי האוטובוסים שנעצרו אמורים היו להוביל נוסעים לפעילות לא חוקית, 'כי לאחר שהמשטרה התחייבה לאפשר את תנועת האוטובוסים לאור ההתפתחות במצב', השופטים מורים למחוק את העתירה.

בהתחשב כי פיקוד הצבא והמשטרה שתפו פעולה בצורה עיוורת עם הממשלה, למרות שהוטלו עליהם משימות הנוגדות את החוק, (לדוגמא: שום צבא בעולם, איננו עוסק בפינוי בכוח של אזרחי מדינתו מבתיהם.) זו הייתה החלטה צינית מאין כמוה, שהפקירה את המפגינים לציפורני השלטון, מבלי לאפשר להם אפילו לממש את זכותם האזרחית האלמנטארית להגיע אל מקום ההפגנה כדי להפגין. את טענת המדינה כי מפגינים אלה עמדו לנקוט באלימות, היה בית המשפט צריך לדחות ולומר, כי זו היא נקודה שאיננה קשורה לעצם הזכות של ההפגנה וחופש הדיבור. אולם נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, הרחיק לכת וקבע אז גם, לא רק שאסור להגיע למקום ההפגנה, אלא מה מותר ומה אסור לצעוק בה, וכדי להוסיף נופך חוקי להחלטה טען כי העותרים לא הגישו את המסמכים הנכונים לגבי האוטובוסים. זה היה מה שנקרא לעשות לשים ללעג ולקלס את האזרח הישראלי, החסר הגנה מפני ציפורני השלטון.

בהתרחשות השנייה שהתרחשה ב-4.1.2006, עם שקיעתו הסופית והמוחלטת של אריאל שרון לתוך התרדמת שלו בה הוא נתון עד היום, החליטו שני פקידים ממשלתיים, היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, ומזכיר הממשלה ישראל מימון, תוך 15 דקות מי י היה ראש הממשלה אחריו במדינת ישראל. לא הנשיא המדינה, לא המערכת הפוליטית, לא הכנסת שזה תפקידם בחוק, קבלו החלטה זו. אלא שני פקידים שאיש, גם לא החוק במדינת ישראל, הטיל עליהם את התפקיד הזה. על ישראל מימון אין מה להתפלא, מאחר ועצם פעולתו כמזכיר הממשלה הייתה לשמר את שלטונם של שרון ואולמרט. הנקודה אם הדבר היה חוקי או לא עניינה אותו במיוחד, מה עוד שהוא קבל את הגיבוי של היועץ המשפטי.

היום, ביולי 2007, לאחר פרשת העסקה המוזרה עם משה קצב, אנו מכירים טוב יותר את מערכת שיקוליו של מני מזוז כלפי אנשי שררה העומדים בקצה של הפירמידה השלטונית. מי שמכון לוותר על האשמות אונס, בין השאר מתוך שיקולים של כבוד מוסד הנשיאות, מוכן היה בעבר לעשות צעדים רבים אשר ימנעו את הטלת משרת ראש הממשלה לזעזועים וטלטולים מיותרים, מבלי לשאול את דעת הכנסת והעם.

בדיוק בשבוע שמלאו שנתיים להחלטה האומללה והאנטי דמוקרטית של בית המשפט העליון בנושא המפגינים והאוטובוסים, ביום שישי האחרון, חזרה החלטה זו כמו בומרנג אל בית המשפט העליון, הפעם בנשיאותה של דורית בינייש.

ראש הממשלה אהוד אולמרט, אשר כלפי חוץ אומר, שהוא יגן על בתי המשפט העליון, בשעה שהוא, שר המשפטים דניאל פרידמן, והמשנה לראש הממשלה חיים רמון, מנהלים מלחמת חורמה נגד בית המשפט, כאשר המטרה המרכזית המסומנת בלוח המטרה שלהם היא הנשיאה דורית בינייש, קבע את הדברים הבאים:

'לא בכל דבר בית המשפט צריך להתערב'. אולמרט הביע את התנגדותו להחלטת בג''ץ לחייב את הממשלה למגן את כל מוסדות החינוך בשדרות עד תחילת שנת הלימודים הקרובה. 'לא בית המשפט יחליט היכן למגן ומתי למגן', אמר ראש הממשלה. 'מדינת ישראל לא תמגן את עצמה לדעת'. ולבסוף קינח ראש הממשלה במשפט המפוצץ: 'אם הממשלה טועה, שיחליפו אותה'.

בכמה משפטים קצרים שלח/קבע ראש הממשלה לפחות 4 מסרים.

1. 'לא בכל דבר בית המשפט צריך להתערב'. כלומר, לא רק שהכול לא שפיט, אלא שבנושאים בהם הוא ימצא לנחוץ, ראש הממשלה הוא שיחליט במה מותר לבית המשפט העליון לדון, ובמה הוא אינו צריך לדון.

2. בית המשפט העליון, לא יתערב בסוגיות ביטחוניות ולא יקבע לוחות זמנים לממשלה ולמערכת הביטחון. עמדה זו יוצאת גם נגד החלטותיו של בית המשפט העליון בנושאים הקשורים להקמת גדר ההפרדה.

3. ב-7 המילים 'מדינת ישראל לא תמגן את עצמה לעצמה', ישנם 3 מסרים שונים לקהלים שונים.

א. לנשיאת בית המשפט העליון דורית בינייש, אשר קבעה כי יש למגן את בתי הספר בעוטף עזה עד תחילת שנת הלימודים, מעביר אולמרט את המסר הבא: לא אני, ולא הממשלה נתאבד אישית ופוליטית בגלל החלטות שלך. אנחנו פשוט לא נבצע אותן. כלומר מעתה ואילך, החלטות של בית המשפט העליון שלא נראות לנו מעשיות, או יקרות מידי מבחינה תקציבית לא תתבצענה. כלומר, מעתה קיים עימות ישרי בין הממשלה ובין בית המשפט העליון.

ב. לכל אלה המדברים, כותבים, ומשדרים, כי צריך למגן את העורף לקראת האירועים הביטחוניים המתקרבים, מודיע ראש הממשלה: תפסיקו לבלבל את הראש. מיגון כזה לא יבוצע.

ג. לא בית המשפט העליון, לא מבקר המדינה, לא דעת הקהל בארץ יצליחו להפיל ממשלה זו. אדרבא שינסו להפילה, הם לא יצליחו בכך, משום שאני בשום מצב לא אתפטר.

בדברים אלה, הפך ראש הממשלה אהוד אולמרט את מאבקו בבית המשפט העליון לחלק אינטגראלי ממאבק ההישרדות שלו. כך נוהגים רק שליטים יחידים, בקיצור דיקטטוריים.

4. את אותן השיטה שאהוד אולמרט הפעיל נגד, היועץ המשפטי, פרקליט המדינה, מבקר המדינה, ועדת וינוגרד, שיטה האומרת כי כל מי שקובע שאני לא בסדר, הוא לא בסדר, (במקרה של מבקר המדינה אף הרחיק לכת ברמזו כי המדובר בבעיות נפשיות.) עתה מפעיל אולמרט נגד בית המשפט העליון ונשיאתו.

''מקורביה של דורית בינייש', מושג שהתפרסם ביום א' 22.7, דבר המראה על מצבה הקשה, אמרו, כי ראש הממשלה אהוד אולמרט מבקש להרוס את המערכת המשפטית ואת בית המשפט העליון מאחר והוא מבקש להטיל פחד ולהרוס את המערכת אשר עומדת לשפוט אותו על העבירות בהן הוא נחקר. זו היא האשמה מרחיקה לכת אשר מאשימה את ראש הממשלה בהתנהגות רודנית, ובהפיכה משפטית במדינת ישראל, שהיא לא פחות חמורה מתפיסת השלטון בכוח. והמדובר רק בתחילתו של הקרב אולמרט-בינייש.

מי שמנע מהאוטובוסים של מפגיני ההתנקות ב-2005 להגיע למקום ההפגנה, ומי שמינה על דעת עצמו, בניגוד לחוק, ב-2006, ראשי ממשלות, הוא זה שנטע בראשו של אהוד אולמרט, את הדעה כי בסופו של דבר הוא יכול כראש ממשלה לעשות ככל העולה על רוחו, גם אם המדובר בבית המשפט העליון, וביועץ משפטי, שבטעות טרגית העניקו לו את הכוח הזה. ככל ששלטונו של אולמרט נמשך, בניגוד לכל התחזיות, הכישלונות, והחקירות, כך דעה זו מתחזקת אצלו.

http://www.debka.co.il/article.php?aid=1535

שבגללו ילדי לא ישלחו למות לשווא למען פרוייקט מטורף.

חוץ מזה 'למות מבושה' זה גם סוג של פרוייקט מטורף שכדאי שתשמור על ילדיך מפניו.

מומלץ בחום - הספר 'אבא עושה בושות' מאת מאיר שלו [הוכחה לכך שאפילו לאלילי שמאל יוצאים לפעמים דברים טובים]

קובי, אתה בחור טוב [אחרת לא היית כותב בפרש כמובן] - רק מה, קצת מבולבל.

שכן לחטוף קסאמים ללא כל תגובה מצידנו - זו שיא השפיות... טוב לדעת כי יש פסיכיאטרים מדופלמים בקירבנו שישמרו על כולנו שפויים, לאחר שקבעו מיהו מטורף.

הוא מדינת ישראל - 6 מליון יהודים בקרב חצי מיליארד ערבים, אכן, התגלמות הטירוף.
אולי נחסוך דמים נוספים ונתפנה מפה, בנחישות וברגישות, ונחזור לאירופה...?

"אין טעם שהכבשים יקבלו החלטה בזכות הצמחונות, כל עוד הזאבים אינם שותפים להשקפה זו."
ויליאם ראלף אינג'