|
28-10-2010, 09:52
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
עשרים שנה למגלן\ מאת יוסי יהושע ונאוה צוריאל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי רועי AZ שמתחילה ב "ציידי הרקטות - הכתבה ממעריב על יח' מגלן ומבצע נערי החוף"
עשרים שנה למגלן\ מאת יוסי יהושע ונאוה צוריאל
http://www.gvura.org/a5311-%D7%95%D...%99%D7%99%D7%9D
איש לא הכין את לוחמי מגלן, שבוע אחרי פרוץ מלחמת לבנון השנייה, למה שציפה להם ליד מרון א ראס. אבל דווקא שם, בקרב הדמים מול החיזבאללה, הוביל אותם הקצין עמית זאבי לניצחון בולט. בולט במיוחד על רקע כישלונות צה”ל במלחמה. עכשיו, רגע לפני הצל”ש היחידתי ורגע אחרי חגיגות ה 20 להקמה, חושפים ציידי הרקטות של המלחמה האחרונה את סיפור הקרב בלבנון ואת הסיפור הגדול יותר: יחידה שידעה שנים קשות של תאונות ותקריות, יחידה שחיפשה תהילה גם בימים של שגרה. ”סופסוף רואים עכשיו את מה שאנחנו מוכנים לתת בשביל המדינה."
"זה לקח 24 שעות. יממה אחת בדיוק חלפה בין הרגע שבו נחטפו אלדד רגב ואהוד גולדווסר, לבין הרגע שבו החליטו בצה”ללהקפיץ את לוחמי מגלן לגבול הצפון. בדיוק בשביל רגעים כאלה, ידעו בצמרת הצבא, קיימות יחידות מובחרות מהסוג הזה. בזמן שהמלחמה שבדרך התבשלה, התייצב מפקד היחידה, סא”ל אליעזר, בפני מפקד עוצבת הגליל דאז, תא"ל גל הירש, והודיע לו שהוא והלוחמים שלו כאן - והם יותר ממוכנים להיות הראשונים להיכנס אל תוך לבנון. ביום רביעי ה־ 19 ביולי 2006 , שבוע אחרי החטיפה, הם גם עשו את זה. צוות לוחמים מהיחידה נשלח למשימה בתוך שטח לבנון, בסבך שלמרגלות מרון א־ראס. בין החיילים היה גם מילואימניק אחד - רס”ן (מיל׳ עמית זאבי, שקנה את שמו כאחד הלוחמים הנועזים שגדלו ביחידה והוזעק מיד בתחילת הקרבות להצטרף אל הלוחמים הצעירים בשטח. כולם היו אז חדורי מוטיבציה, רצו להיות חוד החנית של המלחמה כולה. אלא שלתמונה שחיכתה להם בשדה הקרב, איש לא הכין אותם: שם, ממש בעמדת התצפית בה התמקמו, ציפתה להם מה שמכנים בצה”ל ”שמורת טבע” - מערכת בונקרים ומנהרות של החיזבאללה. "לא ממש ידענו לקראת מה אנחנו הולכים", מודה גורם ביחידה. "היה ברור שהחיזבאללה הקים ׳שמורות טבע׳, אבל אף אחד לא תיאר לעצמו שככה היא נראית. נכנסנו לתוך חורשה מיוערת של עצי אלון סבוכים, וגילינו את הבונקרים. פוצצנו את הבונקר הראשון, ובפיצוץ השני המחבלים זיהינו אותנו”. הכניסה לעומק השטח הפכה במהרה לקרב קטלני שהשפיע על הדרך שבה פעל צה"ל ב"שמורות הטבע" במהלך המלחמה כולה. קרב שבו איבדה היחידה שניים מלוחמיה, סמ”ר יונתן הדסי וסמ”ר יותם גלבוע; קרב שבו הפגין קצין המילואים זאבי גבורה נדירה. הקרב הזה, על תוצאותיו הקשות, היה נקודת מפנה עבור מגלן. הרבה תהפוכות עברה היחידה הזו מאז הוקמה לפני 21 שנה, הרבה עליות ומורדות -אבל אף אחת מהן לא הצליחה ליצוק בלוחמיה גאווה ומורשת כפי שעשתה המלחמה הזו. היחידה שהקים צה”ל כחלק מלקחיה המאוחרים של מלחמת יום־הכיפורים כדי לנצל יכולות טכנולוגיות מתוחכמות בשדה קרב מלחמתי קלאסי, מצאה את עצמה מתרחקת והולכת לאורך השנים מייעודה המקורי, ובמקביל מסתבכת בשורה של תאונות ותקלות מבצעיות כואבות. נדמה שדווקא המלחמה האחרונה - שממש לא כללה מאפיינים של מלחמה כוללת מהסוג שאליו מותאמות היכולות המיוחדות של היחידה - הצליחה לשקם את הגאווה הפצועה של מגלן.חגיגות ה־ 20 ליחידה שנחגגו אתמול בערב באיחור של שנה - בגלל המלחמה - נפלו בקרבה מפתיעה להכרזה על הענקת צל”ש לשלושה מלוחמיה: שני ההרוגים, הדסי וגלבוע, ורס"ן עמית זאבי. היחידה כולה זכתה אף היא לצל"ש על פעילותה לאורך כל ימי הלחימה. המעגל נסגר - אחרי שנים שבה נאבקה על מקומה בהיררכיה הצבאית לצד יחידות ותיקות וזוהרות ממנה, הבת החורגת של צה”ל זכתה סופסוף לכבוד המיוחל.”עד היום", אומר לוחם שהשתתף בקרב, "שמעו רק על הכישלונות שלנו. לא שמעו על העבודה הסיזיפית היומיומית של היחידה, זאת שיש בה דברים שאי־אפשר לספר. המלחמה האחרונה חשפה סופסוף את היכולת האמיתית של הלוחמים שלנו - את העמידה, את ההקרבה, את מה שהאנשים האלה מוכנים לתת בשביל המדינה".
דמות לסמוך עליה
בקרב הגורלי ההוא, הלוחמים עוד לא יכלו אפילו לחשוב על ההשפעות בהמשך. באותם רגעים הם יכלו רק לנסות להגן על עצמם בתנאים הבלתי אפשריים. "הסבך לא איפשר לראות מטר קדימה”, מספר אחד מהם. ”לא יכולנו בכלל לזהות מאיפה נפתחה לעברנו האש". "התפתח שם קרב קשה”, מוסיף קצין שהשתתף באירוע. ”עמדנו מול המחבלים פנים אל פנים, ב׳בית׳ שלהם, כשהם מבוצרים עם המון רימונים”. המצב היה קשה. המחבלים פתחו באש, ואף אחד מהלוחמים לא יכול היה לזהות מאיפה בדיוק היא מגיעה. בשלב מסוים החל יונתן הדסי לנוע בתוך שטח הקרב, ונורה למוות. ”יונתן חטף כדור בראש, ויותם החובש הבין שהוא חייב לעזור לו”, משחזר לוחם ”הוא החליט לרוץ ישר אל תוך האש, ואז גם הוא חטף כדור ונהרג. אני הגעתי אליו, אבל כבר לא היה לי מה לעשות. ואז זאבי לקח את העניינים לידיים”. כן, ברגעים האלה, כשכל התוכניות השתבשו אל מול הדם והאש, היה זה איש המילואים זאבי שהתעשת ראשון. בנו של האלוף (מיל׳ אהרון זאבי פרקש, בניגוד ללוחמים הצעירים, צבר הרבה ניסיון בלחימה בשטח הלבנוני הסבוך בתקופת שירותו הסדיר, בימים בהם היה בן טיפוחיו של תא"ל ארז גרשטיין ז"ל. את כל מה שלמד אז, הוא יישם בזמן אמת ב”שמורת הטבע” למרגלות מרון א־ראס. ”חיפשנו איזו דמות לסמוך עליה, וזאבי היה בדיוק האיש הזה”, אומר אחד הלוחמים. ”למרות שלא היה לו תפקיד פיקודי, הוא התחיל לחלק פקודות, אמר לנו מה לעשות, לאן לירות ומתי להסתער. זאת הייתה היתקלות מעשרה מטרים, לא יותר. אחרי כמה דקות הוא לקח את הנגביסט והמ"מ ושלושתם יצאו להסתערות לבד. זאת הייתה ההסתערות שניצחה את הקרב. כל הניסיון שהוא צבר בלבנון בא לידי ביטוי בקרב הזה. הוא הציל את הקרב ואותנו”. חמישה אנשי חיזבאללה נהרגו בסופו של הקרב הזה. מאוחר יותר שבו אנשי היחידה אל מקום ההיתקלות וחיסלו את מערכת המנהרות. ”עברנו פתח־פתח ופוצצנו את ׳שמורת הטבע׳”, מספר הקצין. ”שלא יישאר שריד". המידע שהביאה היחידה מההיתקלות הראשונה היה רב ערך: הוא חשף את שיטת ההתבססות של חיזבאללה לאורך קו המגע, ומאותו הרגע שינה הצבא את שיטות ההתקפה על ”שמורות הטבע” ונזהר שלא לשלוח אליהן לוחמים לפני שתקף מהאוויר ובארטילריה. למרות המכה הקשה, במגלן לא עצרו. מפקד היחידה סא"ל אליעזר המשיך ללחוץ על הדרגים הגבוהים לשלוח את לוחמיו אל עומק לבנון ולנצל את היכולות המיוחדות שלהם. "לדרג הפיקוד הבכיר לקח זמן עד שהם הפנימו את העובדה שהם עושים טעות בזה שהם לא משתמשים בנו, אבל בסוף הם השתכנעו", אומר גורם ביחידה. האסימון נפל, לדברי אותו גורם, רק אחרי שהבינו בצמרת צה"ל שחיל האוויר לא מצליח להתמודד עם משגרי הרקטות קצרות הטווח, ודרוש פתרון אחר לטיפול בהם. צוותי היחידה בסדיר ובמילואים קיבלו על עצמם את המשימה, על אף שבשנים האחרונות, עם ההישאבות ללחימה היומיומית בשטחים, הזניחה היחידה את האימונים במתאר הלבנוני. צוותי מגלן נטמעו לאורך כל הגזרה המערבית בעמדות הסוואה בסבך הלבנוני. במשך ימים ארוכים הם המתינו עם אמצעי האש המיוחדים למשגרי הרקטות, ובזה אחר זה הצליחו לפגוע בחוליות. באחד המקרים הצליח כוח של היחידה לפגוע במשאית תופת של חיזבאללה שעשתה את דרכה לכיוון גדר המערכת. סמוך מאוד לצור ביצעו כמה לוחמים בודדים פעילות מסוכנת במיוחד, כשהמתינו בלי כוחות מעטפת למשגרים. "דפקנו כמעט כל חוליה שיצאה מהמרחב לירות קטיושות", מתגאה גורם ביחידה. בפיקוד הבכיר של צה"ל היו מרוצים. סוף־סוף מישהו מספק את הסחורה. כדי להבין את הגאווה הגדולה שהציפה את הלוחמים והמפקדים של מגלן אחרי המלחמה, צריך לחזור אחורה. במשך שנים היא חסתה בצילן של האחיות הגדולות - סיירת מטכ”ל, שלדג, השייטת. בזמן שהן נהנו מתהילה ומקרדיט בלתי נגמרים בצמרת הצבא, מגלן נחשבה תמיד לזו שהכללים והחוקים בה רופפים במיוחד, זו שמאפשרת לחייליה חופש פעולה מוגזם, זו שמסתבכת שוב ושוב בתאונות ותקלות.
את היחידה האדומה הזו הקים בכלל גולנצ׳יק: סא"ל דני הרמן, קיבוצניק מגבעת חיים, לוחם בסיירת גולני שהספיק להשתחרר מהשירות, לחזור ולפקד על פלוגת העורב בחטיבה החומה, ושוב להשתחרר מצה"ל. בינואר 1986 פנה אליו ראש חטיבת תורה ופיתוח דאז, תא"ל דורון רובין, וביקש ממנו לחזור לצבא כדי להקים יחידה חדשה. יחידת שלדג כבר השלימה את המעבר שלה מזרוע היבשה לחיל־האוויר, ובצה"ל הבשילו הטכנולוגיות החדשות לפגיעה בטנקים ובמטרות נוספות בדרכים מתוחכמות. ”כשהוא בדק את העניין”, מספר אחד מוותיקי היחידה, ”הוא העלה למפקדת חילות השדה שתי אפשרויות: האחת לצרף אותה לחיל התותחנים, והשנייה להקים יחידה מיוחדת חדשה. מהרגע שקיבלו את ההצעה להקים יחידה מיוחדת, הוא הסכים לחזור לצבא". בסיס היחידה הוקם בדרום הארץ. את הלוחמים הראשונים קיבץ הרמן מחטיבת גבעתי, מהנח"ל, ממערך המילואים ומיחידות נוספות, תחת מעטה כבד של חשאיות. "נתוני הפתיחה היו קשים. התחלנו מאפס", מספר אחד הקצינים. "לא היו תשתיות, לא מסלול הכשרה מסודר, לא תיקי ניווט – פשוט כלום". אחד ממפקדי הצוותים הראשונים ביחידה היה חבר הכנסת לשעבר ממרצ מוסי רז, קצין צעיר שסיים בה"ד 1 ונבחר להיות בצוות ההקמה. "באותם ימים לא היו לנו מ"פים ולא קציני מטה”, משחזר רס”ן (מיל׳ רז. ”הכל נפל עלינו, הקצינים הצעירים, וביצענו אלתורים מכל מיני סוגים. כל האמצעים המיוחדים היו סוד כמוס. רמת הסודיות הייתה בלתי רגילה. עברנו תחקירים ביטחוניים, ומי שיצא לחו"ל נמנע מלבקר במקומות רגישים. אני זוכר שלפני אימונים בדרום קיבלנו לוח שעות ובו ידענו מתי עובר מעלינו הלוויין הרוסי, ואז היינו ממהרים לכסות את האמצעים ביריעות ברזנט". מגלן של ימי ההקמה הייתה יחידה כמעט חוץ צה”לית: חיילים הסתובבו על אזרחי, עם נעלי ספורט, ואף אחד לא ממש הקדיש תשומת לב מיוחדת לתקנות הצה”ליות הרשמיות. הרוח, מספרים ותיקי היחידה, הייתה כמעט פלמ”חניקית. "לא היו מ"פים ולא רס"ר”, מספר רז. ”הכל היה תלוי במפקדי הצוותים, שלא תמיד הקפידו על ההופעה. גם דני, המג"ד, התמקד בהקמת היחידה ולא בחולצה במכנסיים". הרמן, מספר אל”ם (מיל׳ מוטי יוגב, מי שהחליף אותו בתפקיד מפקד היחידה, נחשב בצבא ל”משיגנע חיובי”. "כשאורי שגיא מינה אותי לתפקיד הוא אמר ׳הרמן הוציא את היחידה ממצרים, ואני מבקש שאתה תכניס אותה לארץ". הוא מספר. "במובנים מסוימים, בגלל שהמגבלות של הצבא לא הלמו את רוחו, הרמן גרם לכך שגורמים מסוימים יראו בלוחמים ׳משוגעים׳, מעין צה"ל של פעם, ללא גבולות. זה גרם קצת לאנטגוניזם בצבא". בשנת 89 ׳, ההתנהגות הזו גם עלתה לחיילים ביוקר: למסיבת הפרידה של אחד ממפקדי הצוותים שהשתחרר מצה"ל, הביאו החיילים בשר חזיר. בדרך שאינה ברורה עד היום דלף המידע והגיע עד ללשכתו של הרב הצבאי הראשי של צה"ל, שהנחה לסגור באופן מיידי את המטבח. העונש: סגירת המטבח היחידתי למשך שנה שלמה. יוגב, שהגיע מסיירת מטכ”ל, ניסה לשנות את התמונה וליישם במגלן נורמות מיחידת האם שלו. הוא ביקש למסד בה מסלול הכשרה מסודר שהיה מקובל על הקצונה הבכירה. המפקד הצליח לרכוש את אמונם של בכירים בצבא, ואלה החלו לשלוח את היחידה לפעולות מסוכנות בעומק לבנון וברצועת עזה. "כשבוע לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ב־ 87 ׳, נכנסנו למחנה פליטים גדול וצפוף, היינו אחראים למגר את כל ניסיונות הטרור בצפון הרצועה”, נזכר יוגב. ”בצפון היחידה הייתה שותפה למארבי גדר ולמארבים בתוך שטח לבנון. כל זה תרם המון לניסיון המבצעי”. את יוגב החליף נועם בן־צבי, ששירת כמפקד היחידה במשך שנתיים.
בתחילת שנות ה־ 90 הגיע לפיקוד על היחידה טל רוסו, היום ראש אגף המבצעים. "לאחר תקלות משמעתיות ומבצעיות הוחלט להקים את היחידה במתכונת אחרת", מספר דוד זונשיין, ששימש כמפקד צוות ביחידה. "רוסו הצליח לשקם את היחידה ולהפוך אותה למה שהיא היום, ועד היום הצלחתה מיוחסת לו". גם נפתלי בנט, מפקד פלוגת לוחמים במגלן בעבר וראש הלשכה של בנימין נתניהו כיום, זוכר לטובה את ימי רוסו. ”הוא הצליח לעשות שינוי גדול”, הוא מספר. ”היו לנו הצלחות אדירות בלבנון. חיסלנו עשרות מחבלים בשיטות חדשות ומפתיעות שהחיזבאללה לא ידע להתמודד איתן”. הפיקוד על היחידה הפך למינוי נחשק במיוחד, שהיה ברוב המקרים קרש קפיצה לתפקידים בכירים הצה”ליות. "המפקדים שלנו תמיד היו תאבי הצלחה", מסביר זונשיין. "הם ניחנו ברצון בלתי נלאה להשיג הצלחה בלחימה. המפקדים כאן מעולם לא היו מפקדים אפורים". בין מפקדי היחידה לאורך השנים אפשר למנות את אל”מ דרור ויינברג, מח"ט חברון שנהרג בהתקלות עם מחבלים בציר המתפללים, את מוטי ברוך, לימים מח"ט חברון, ואת תא”ל יוסי בכר, מפקד אוגדת הגליל. אבות ובנים לאחר מלחמת המפרץ הראשונה הוסב חלקית הייעוד של היחידה, לטובת משימות בעורף האויב. בתקופה הזו החל השם של מגלן לתפוס תאוצה גם בקרב המתגייסים הצעירים. היחידה אמנם לא הצליחה להגיע אל הזוהר והתהילה של הסיירת והשייטת, אבל לאט ובעקביות היא בנתה את עצמה כיחידה נחשבת ומבוקשת במיוחד. "זו יחידה שהחיילים בה מאוד חכמים, מאוד מקצועיים”, קובע זונשיין. ”בדומה למטכ"ל, יש בה שילוב של יכולות לחימה גבוהות, לצד יכולות חשיבה גבוהות. כמות המבצעים לאורך כל השנים הייתה עצומה. זו יחידה שתמיד לקחה על עצמה המון עומס. ממצב שבו אנשים שואלים ׳מה ייצא ממנה׳, נוצרה יחידה עם איכות של חיילים ומפקדים”. אולי הסימן הטוב ביותר לשם שקנתה לעצמה היחידה, הוא העובדה שבשנים האחרונות מתגייסים אליה יותר ויותר ”בנים של”. מעבר לעמית זאבי, בנו של ראש אמ”ן לשעבר, אפשר היה למצוא בשורות הלוחמים במהלך השנים גם את שני בניו של האלוף (מיל׳ יפתח רון־טל, עידו ועמרי, שהיו מפקדי צוות ביחידה; את בנו של האלוף אלעזר שטרן, אילן, שיקבל בקרוב מינוי של סמ"פ, ואת בתו, עדי, קצינת חינוך ביחידה; את בנו של אלוף פיקוד המרכז לשעבר יאיר נוה, איתן, המשרת כמפקד צוות; ואת בנו של תא"ל (מיל׳ דוביק תמרי. גם מתן ויינברג, אחיו של דרור ויינברג ז"ל שהיה בעבר מפקד היחידה, משרת בה היום בתפקיד בכיר. "אני לא אוהב להתערב בהחלטות של הבנים שלי, וגם הפעם לא אמרתי לו לאן ללכת", מסביר האלוף(מיל׳ פרקש, שמספר שבנו, כמו כל הלוחמים, לא ידע ממש בתחילת הדרך מה תפקידה של היחידה. "בבית הוא היה שואל אותי מה היחידה עושה, אבל הוא לא קיבל מידע. אמרתי לו: ׳תמתין, כשיגיע זמנך תדע׳". זאבי־פרקש נזכר איך באמצע ביקור בבה"ד 1 הכניסו לו פתק שבו נכתב כי שני חיילים מהיחידה נפצעו בהיתקלות בדרום לבנון. "ידעתי שעמית בפנים וביקשתי מהרל”ש שיביא לי את השמות. זה לקח 20 דקות, שהיו הארוכות ביותר בחיי. ברגע הזה אתה מבין שאתה בדיוק כמו כל אבא אחר". גם לאלוף יפתח רון־טל היו לא מעט רגעי דאגה כששני בניו שירתו ביחידה. "אני זוכר שקיבלתי דיווח על פיגוע בבסיס הטירונים של הצנחנים. היה דיווח על קצין הרוג מפלגת ההכשרות. ידעתי שהבן שלי שם, אבל השמות לא היו ידועים. פתאום הכניסו לי פתק שהרמטכ"ל מחפש אותי דחוף. נשמתי פרחה. הבטן שלי התהפכה. הייתי בטוח שהוא בא להודיע לי שהנורא מכל קרה, ואז הוא אמר לי שהאירוע חמור וצריך לתחקר אותו. אחרי כמה דקות הגיעו השמות ונרגעתי". רון־טל אומר כי במהלך כל שירותו לא ניצלו אנשי היחידה את הקשר המשפחתי, ולא פנו אליו אפילו פעם אחת בבקשה לעזרה. הבן עמרי ( 29 ), מצידו, מדגיש שהוא הגיע ליחידה "לא בגלל אבא". "שמעתי על היחידה דברים טובים מחברים. זו יחידה עם דרישות גבוהות, אנשים איכותיים, עושה פעילות מעניינת. לא היה לחץ מההורים לשרת דווקא שם. אני לא חושב שיש קשר אותה להגיע ליחידה. "כשעדי התגייסה כולם שאלו אותה אם העובדה שאביה קצין הביאה אותה להיות קצינה”, מספרת חברה קרובה שלה. ”היא אמרה שזה בעיקר חינוך, שהיא לא מרגישה צורך לרצות את אבא. יש להם בבית הרבה פעמים שיחות בנושאים צבאיים, גם האב מתייעץ לא פעם עם הילדים הקצינים בנוגע לנאומים שהוא מתכנן לשאת. גם על אחיה, אילן, כולם ניבאו עוד לפני שהוא התגייס שהוא יגיע רחוק”.
שורת תקלות
לצד ההצלחות והיוקרה, היו למגלן גם שנים קשות יותר. עם הזמן שחלף החל שמה של היחידה להישמע בהקשרים נעימים הרבה פחות. המעבר ללוחמה בשטחים במהלך שנות ה־ 90 , לא התקבל באהדה - לשון המעטה - בקרב הלוחמים שהתגייסו ליחידה המובחרת. זה היה הכי רחוק שאפשר מהיכולות המיוחדות שאליהן הם אומנו לאורך תקופה ארוכה כל־כך. "פתאום התחילו להוריד אנשים ממבצעים מיוחדים בלבנון לקו בשכם”, מסביר זונשיין. ”התגובות ביחידה לא היו קלות. אתה מתגייס כדי לעשות פעילות שנושקת לשלדג או מטכ"ל, ופתאום אתה מוצא עצמך בקסבה. זה פשוט פחות אטרקטיבי לאנשים שמגיעים ליחידות האלה". באינתיפאדה השנייה היה השינוי למהפך של ממש, כשהלוחמים יצאו למבצעים בשטחים כמעט מדי לילה. "היה צריך לשנות את כל דפוסי החשיבה, את המבנה, את ההכשרה של היחידה”, מסביר עמרי בן־טולילה, סמ"פ לשעבר שנפצע לפני כשלוש שנים בג׳נין ונותר מאז משותק בפלג הגוף התחתון. ”כחיילים קיבלנו את זה כפקודה. זו המציאות שאתה נכנס אליה”. "כבר במסלול נכנסנו לפעילות מבצעית שטחים", מספר נועם, לוחם לשעבר. "עיקר השירות כלל מעצרים, אלמנות קש, פשיטות. העבירו לנו את המבצעים המורכבים יותר. אתה יוצא בלילה, לפעמים חוזר ליחידה, ולפעמים נח בשעות הצהריים וחוזר בלילה לעוד מעצר. זו הייתה תקופה מאוד שוחקת". אלה, מסבירים ביחידה, היו גם השנים שבהן החלה הכשירות המקצועית של הלוחמים להישחק. ואת תוצאות השחיקה הזו, ראו גם בשטח. אחרי שנים ארוכות שבהן לא דבק ביחידה רבב, החלו להצטבר עוד ועוד מקרים קשים בהם הייתה מעורבת. התקלה החמורה ביותר אירעה לפני כארבע שנים, כשכוח של היחידה בדרום הר חברון זיהה בטעות שני מאבטחים של חברת חשמל, יואב דורון ויהודה בן־יוסף, כמחבלים - והרג אותם. זו לא הייתה התקלה המבצעית הראשונה: בשנת 2000 נהרגו חמישה ילדים פלסטינים מזירת מטענים שהטמינה היחידה באזור חאן יונס. ההרוג הראשון של היחידה היה אבי סספורטס, לוחם מאחד הצוותים הראשונים, שנחטף ונרצח עלידי מחבלים בעת שהמתין לטרמפ ב־ 1986 . בשנת 2002 נהרג קצין היחידה טל צמח, כשמחבלים פשטו על מאהל טירונים בו שהה בחמאם אל מליח שבבקעה. בנובמבר 2005 ספגה היחידה את האבידה הראשונה של לוחם בעת פעילות מבצעית: סמ”ר יונתן עברון נורה על־ידי מחבל בעת פעילות מבצעית, ונפטר כתוצאה מפצעיו בדרך לבית־החולים. רק שלושה חודשים חלפו, והצוות של עברון איבד חבר נוסף. הפעם לא היה מדובר במוות במהלך פעילות מבצעית: בתאונה צניחה מחרידה מעל חוף ניצנים התנגש לוחם היחידה יוסף גודמן במפקדו, וצנח אל מותו. זונשיין משוכנע כי התקלות - לפחות אלה המבצעיות - לא היו מקריות. "מגלן זו יחידה שלא מגלן זו יחידה שלא יכולה לעשות שטחים, בגלל שהיא חייבת לשמור על כשירות", הוא טוען. "הייתה שורה של תקלות, כאילו חוסר מזל מתמשך, שלטעמי לא היה מקרי. מי שמכיר את היחידה יודע שהשהות שלה בשטחים לא מתאימה לה".
אלא שהשערוריות במגלן לא נשארו רק בתחום המבצעי. כבר בתחילת הדרך התעצב אופייה של מגלן כיחידה אליטיסטית, ”צהובה” כפי שקראו לה אז בצבא. את שורות הלוחמים מילאו קיבוצניקים, עירוניים מהמעמד הבינוני ומעלה, רובם בעלי עמדות פוליטיות שמאליות. הרוח החופשית שהייתה נהוגה אז נתנה את אותותיה גם כשהחיילים חשו צורך לפתוח את הפה: בשנת 90 ׳, אחרי שירות מילואים בג׳בליה, התאגדו עשרה קצינים מהיחידה, ובמכתב שעורר אז סערה אדירה קראו מכתב לראש הממשלה יצחק שמיר לצאת מעזה. "כתבנו את המכתב לשמיר אחרי שירות של חמישה שבועות בעזה", נזכר מוסי רז, לימים איש ”שלום עכשיו”. ”התחושה שלנו הייתה קשה מאוד. לא הבנו מה אנחנו עושים שם וחשבנו שאין מנוס מנסיגה חד צדדית". השנים חלפו, אבל הרוח המגלניסטית נותרה בעינה. ב־ 2002 היו אלה זונשיין וסרן יניב איצקוביץ׳, שניהם קציני מילואים ביחידה, שהובילו את מכתב הסרבנות כנגד השירות בשטחים. בעקבות המכתב הזה אף הוקמה תנועת ”אומץ לסרב”. "היינו 15 סרבנים ממגלן, שזה לא פרופורציונלי ליחידה", אומר זונשיין. "מדובר ביחידה טובה מדי, באנשים חכמים מדי, שכל הזמן נמצאים עם היד על הדופק. זו יחידה שמחנכים בה את האנשים לחשיבה, להמרות את פי המפקד אם הוא טועה. לא בשביל לסרב פקודה, אלא כדי לטעת בך הרבה ביטחון בזה שבזמן מבצע אסור לך לפחד לומר את דעתך. באופן טבעי, חינוך כזה מוביל גם לסרבנות. היחידה הזו הייתה אמורה לתת מענה צבאי מאוד מתוחכם בזמן חירום, ומה שהיא יודעת לעשות היום זה בעיקר להרביץ לערבים בשטחים. לא כל \האנשים ביחידה הסכימו עם הייעוד הזה". "ביחידה לא קיבלו את זה בעין יפה", אומר קצין לשעבר. "אתה, קצין, טוען שיש אלימות כלפי ילדים? תבוא, תהיה שם ותגרום לזה שזה לא יקרה. אל תעשה שימוש בדרגה שלך לטובת משהו פוליטי. אני ניסיתי להסביר להם שאם יצאת עם הכוח לשטחים, אתה הבן־אדם השקול, המבוגר. אתה זה שעושה את ההבדל". בשנים האחרונות שינתה היחידה את פניה. כמו כל היחידות הלוחמות בצבא גם למגלן הצטרפו יותר ויותר צעירים דתיים, ובחלק מהצוותים כבר יש מניין של לוחמים דתיים לתפילה. "אם חס וחלילה ייצא ממגלן מכתב סרבנות בשנים הקרובות”, אומר אחד הקצינים, ”הוא לא יהיה נגד השירות בשטחים הכבושים, אלא נגד פינוי יישובים".
ליצור מורשת
כך או כך, עכשיו מרימים במגלן את הראש. 21 שנה אחרי שהוקמה, היחידה נמצאת היום, למרות הכל, במעמד הבכיר ביותר בו הייתה מאז ומעולם. "היו למגלן הרבה מאוד פאשלות", מודה עידו רון־טל. "זה היה צירוף של אירועים מצערים, לא היה מזל. לפעמים כשיחידה נכנסת לגל כזה של אירועים זה יוצר חוסר אמון כלפי היחידה מצד הצבא, פגיעה במורל, ושם רע שמתחבר אוטומטית לכך שהאנשים הכי טובים לא ירצו להגיע ליחידה. רק המלחמה בלבנון הצליחה להחזיר ליחידה את היוקרה שלה". בן־טולילה משוכנע גם שהמלחמה עשתה את השינוי. "בניגוד להרבה יחידות שיש להן מורשת מיוחדת, במגלן עדיין מנסים ליצור אותה", הוא אומר. "לחימה כזו היא גורם שמאוד מדרבן את היחידה. מגלן זו יחידה שמנסה להתחדש כל הזמן בהתאם למציאות. באיזשהו מקום, היחידה גם שילמה את המחיר. מי שעושה יכול לטעות - ובמגלן עושים." " (מתוך "ידיעוות אחרונות" ב- 2007\08\24)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|