אני יוצא היום למילואים!
כן תודה, תודה! אני רואה את הערכה זולגת מהאוזניים. אני חירני"ק. בעוונותי!
ואני ממשיך לעשות מילואים. כולם מסביבי פרשו, עשו הצגות, התנדפו משירות פעיל ורק אני ממשיך.
למה? למה אצלי יש רגש של אחריות ומצפון? למה אני לא יכול לפעול באקטיביות שלחרורי אלא זורם עם המערכת?
חוסר חשק לפני היציאה למילואים ובכול זאת כמו גדול אני מתייצב. מפקד. לוחם. רץ. מטפס. מארגן. והעיקר עוזב את הבית ואת הילדה.
אתמול ראיתי את עמנואל רוזן עם אשתו של גולדווסר שנחטף בלבנון. זה צובט בלב. מחר היא יכולה להיות שם. ואין אף מנהיג שעושה מעשה ולוקח אחריות כמו שנדרש.
האחווה הזאת אינה מזוייפת. היא אמיתית. היא הבסיס המוסרי ערכי שממנו אנחנו יודעים שלא משנה מה יהיה לא ינטשו אותנו... על שום ג'בל וללא שום פתרון.
הפוסט הזה הוא לא מחאה אלא חשש כי יש סיאוב חברתי במדינה. יש מי שנותן יותר ויש מי שלא נותן בכלל.

ואנה אל תגיבו בשמור על עצמך!

אולי זה בדם שלך ובפנים אתה מחכה לרגע שיקראו לך כי ההרגשה שזקוקים לך לפעמים עושה טוב

אולי כי בא לך פעם ב.. להחזיק נשק ולהרגיש גבר לא שאתה לא חס וחלילההההההההה

אולי כי אתה מורעל ואוהב את צה"ל כי ככה הורגלנו וככה חונכו למען המדינה ולא משנה מה.


לסיום לדעתי אתה פשוט עושה מה שצריך לעשות . אתה אדם טוב ותורם למדינה ומרגיש שאתה חייב לה למרות שהיא - המדינה לא עושה מספיק למעננו.. העם הפשוט שבעצם מחזיק אותה.

אבל מה המדינה שלנו הקטנה והיפה אשמה - המנהיגים הקטנים שלנו כנראה לא מספיק מבינים שבלעדנו אין מדינה.


תהנה, ו.... מחכים שתחזור

קודם כל קרא את האשכול הזה שכתבתי-
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=330564

אני חייב לומר דבר אחד חשוב.
גם אני, הרבה מאוד זמן, הרגשתי מתוסכל מחוסר השיוויוניות בחלוקת הנטל.
מאלה שהחיים שלהם נטולי מילואים, והכי מעצבן- הם גאים על כך ("אל תשאל אחי, באתי אמרתי לקצינה- אני משוגע, מה תעשי לי?")...
ובשלב מסויים, בכדי להתגבר על התסכול שיניתי את נקודת המבט-
אני עושה מילואים- כי אני חושב שאני תורם למדינה שלי, ואני מרגיש טוב והעיקר שלם עם עצמי על הנתינה הזו.
וכל השאר? כל השאר שילכו לעזאזל. אני מרגיש שלם עם עצמי, וזה העיקר. שהשאר יחנקו עם הסוצימאטיות שלהם...

ותרשה לי לומר לך רק מילה אחת בשם כל אלה שיושבים בבית,
ומישהו שם טורח על ההגנה שלהם-
תודה.

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

מפקד שלי שאני מאד מעריך (ואין הרבה כאלה) אמר לי לםני שנים משפט מאד נכון.
יש 2 סוגים של אנשים שעושים מילואים, כאלה שיושבים שזה חשוב, וכאלה שטיפשים מדי כדי להשתחרר.

אז נכון שאנחנו מעטים שעושים מילואים.
ונכון שבכל פעם אנחנו מרגישים שדופקים אותנו.
ונכון שכבר אין הערכה מצד שום גורם.
ונכון שהלחץ בבית גדל עם השנים.
אבל אנחנו עושים מילואים כי אנחנו יודעים שאם אנחנו לא נועשה כבר לא יהיה מי שיעשה, ואז אפשר להחזיר את המפתחות של המדינה.
ואנחנו נהנים גם לשחק את הגיבורים ולהרגיש את המאצ'ו.
והילדים שלנו מאד גאים כשאנחנו לוקחים אותם לגן עם מדים.
ואנחנו פוגשים במילואים טיפוסים שבשום מקום אחר לא יהיה לנו סיכוי להיפגש איתם ובטח שלא לדבר איתם, ובטוח שלא לספר להם על דברים שאפילו לאשתך אתה לא מספר, כי אתה תקוע איתם בעמדה באמצע שומקום כל הלילה.

אז כמו שאנחנו נוהגים לומר לחיילים כל פעם, תודה.
וכמובן שמור על עצמך.
לרוץ זה מסוכן, יכולים להיתפס לך השרירים

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

האמת, אמנם אני רק בן 27, ועקרונית מצפות לי שנות מילואים רבות, אבל אלמלא אנשים כמוך, כמו יודה וכמו פותח האשכול,
אולי הייתי מוותר על התענוג, שמגיע תמיד בתזמון מחורבן, מפריע לכל מהלך החיים, תקוע באמצע בחינות, שלא לדבר על
בלת"מים. ובכל זאת, כשאני מגיע למילואים ופוגש אנשים כמוכם, שלא עוזבים רק את הלימודים, אלא משפחה וילדים, קריירה,
קשה לי שלא לחשוב שאולי אני לא פראייר, אלא דווקא בר מזל להיות בחברה כל כך טובה ואידאליסטית.

אז תודה

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Au79 האמת, אמנם אני רק בן 27, ועקרונית מצפות לי שנות מילואים רבות, אבל אלמלא אנשים כמוך, כמו יודה וכמו פותח האשכול, אולי הייתי מוותר על התענוג, שמגיע תמיד בתזמון מחורבן, מפריע לכל מהלך החיים, תקוע באמצע בחינות, שלא לדבר על בלת"מים. ובכל זאת, כשאני מגיע למילואים ופוגש אנשים כמוכם, שלא עוזבים רק את הלימודים, אלא משפחה וילדים, קריירה, קשה לי שלא לחשוב שאולי אני לא פראייר, אלא דווקא בר מזל להיות בחברה כל כך טובה ואידאליסטית. אז תודה

אני בן 27 , לא הרבה זמן במילואים (טוחן בכיף 40-50 לשנה) ומאז שני בגדוד חיילים חדשים רק מאכזבים אותי. כל טריק להתחמק, חיילים מיחידות הפסולת של הפיקוד, כל כך הרבה השקעה לנסות לקלוט אותם להתחשב,לשמר וליצור את מי שאני ראיתי בגדוד - ואני לא ממש יודע איך.

למה אני אוהב את הגדוד והמילואים? כי הדהים אותי בתרגיל הראשון שלי לראות מתנדבים בני 50+ שהם השלד הרוחני של הגדוד. שלושה-ארבעה אנשים שנלחמו ביוה"כ! אחד בששת-הימים!, חיילים במחלקה שלי שהיו בשל"ג עד ביירות, ומכל אלה לצערי אני מבין איך הדרדרנו כחברה למרות ההתקדמות הטכנולוגית-כלכלית (לדעתי).

איך אפשר לשמוע סיפורים של אדם שלחם בעיר סואץ ולא להגיע למילואים כשהוא מגיע?לסרב לבקשה שלו בעזרה באחת ממשימותיו? איך אפשר לעשות יום בגבעת התחמושת עם אדם שבאמת נלחם שם, ועד היום נמצ"א בחפ"קים בגדוד ולא לרצות לצאת איתו לסיור?
אבל לאט לאט, גם להם נגמר הכוח ועוד מעט הם ילכו?שנה-שנתיים, מי ישאר? הדור של שנות השמונים המאוחרות ואילך לוקה בחסר ברובו הגדול.

היום הייתי באירוע עם כמה חברים מהחצי הראשון של השירות שלי,השירות העורפי, הקל"בניק - אף אחד לא עושה מילואים! אף אחד מחברי בשכונת הילדות לא עושה מילואים! מהמחזור שלי באוניברסיטה, יכולתי לספור על שתי ידיים של נגר מקצועי את מי שעושה מילואים משמעותיים, את מי שגוייס במלחמה האחרונה...

יחזקאל ויודה, בלעדיכם המצב היה ויהיה הרבה יותר גרוע, עוד מאה-מאתיים אלף כמוכם ונהייה במצב סביר.

נ"ב באוגוסט הזה אחגוג 150 ימ"מ בשלוש שנים בגדוד

"The Nation that draws too great a distance between its soldiers and its scholars
will have its children taught by cowards and its fighting done by fools." Thucydides

"When a true genius appears in the world, you may know him by this sign, that the dunces are all in confederacy against him."
John Kennedy Toole

זה לא קו. זה אימון. חירניקים. סגל. לפני אימון שטח. נגב. חול. אבק. פיסטינים. פזצטות. חום. מזיעים. שפשפות ( גיליתי מקומות חדשים שיש בהם שפשפות). לא מורידים אוהלים לשטח. נישן תחת ציליות. מים. זמן נסיעה מהבסיס 40 דקות. נ"נ ירד 3 פעמים ביום עם אוכל חם. מהמטבח מזהירים שכשהאוכל יוצא צריך לאכול אותו תוך 50 דקות אחרת הוא מקולקל. משמע יהיו 10 דקות לאכול... מי אמר טירונות ולא קיבל? קיבל גם קיבל. ישנים בשטח כבר אמרתי? אז הבטחנו לחיילים שנעלה לפחות פעם אחת השבוע למקלחות. תארו לכם גבר בן 31 שמתקלח פעם בשבוע? זה לא אסתטי אלא מפגע תברואתי. גנבתי לילדה מגבונים. וחם. חם. החלטתי שנקפיא בקבוקים אישיים של מיים מינרלים. לפחות נמצוץ קרח. חם והיסטריה. הצבא בהיסטריה. חושבים שלא תהיה מלחמה אבל מתכננים כאילו תהיה. היסטריה מבוקרת זה טוב. לפחות לא יימרח כמו מסטיק שאנחנו מכירים. היסטריה מניעה את הגלגלים. זה לא רע. בכלל לא רע. חתמתי אתמול על ציוד. אני חושב שלא ראיתי ציוד כזה כבר הרבה שנים. ממש סבבה.
ביום ראשון יגיעו נעלים לכולם. וחם. לקחתי גם מסנני קרינה. שאני אמרח? פחחח... אבל נראה שאין ברירה.
מבחינת התחושות האישיות זה כבר משהו אחר. מי שמוכן לאכול חום, זיעה, אבק, פיסטינים ולצעוק כל היום 1 מדלג בגיל 31 הוא כנראה... מכור לאנדרנלין? אינפנטיל? או סתם טמבל שמוכן להתנתק מאשתו והילדה לשבוע.
אה, כן! ויש קו תעסוקה באופק. נובמבר. לפחות יהיה נעים יותר בחוץ.

גם אני רצתי על פיסטינים לפני כמה חודשים, והאמת? נהניתי. אמנם היו שלבים שבקושי סחבתי את עצמי, וכל הבני עשרים ומשהו השאירו אותי (אבל לא רק אותי!) מאחור, אבל בסך הכל נהניתי. התעסוקה שמצפה לי כבר משמחת אותי פחות, אבל גם היא תהיה הפסקה מבורכת מהשגרה. שורה תחתונה: מעבר לפטריוטיות ושאר הבלה בלה בלה המעיק הזה, יש גם לא מעט צדדים חיוביים למילואים.

ראו כתבה ב-YNET מהבוקר, כל הכבוד לו!

http://www.ynet.co.il/articles/0,73...24827,00.html#n

איציק וילק
(הכותב אינו יועץ השקעות)

שלום לך.
בילוי נעים שמח עבורך שיצאת שבת
אני מודע לעובדה שיש הרבה אנשים משתמטים. מעבר לענין החרדים, גם כאלה שעשו שירות מלא
בסופו של דבר כנראה שחלק מתיאש ונוטש. מנסיון העבר (עשיר מאד) זה קשור מאד ל2 פרמטרים עיקריים:
א.אמון במערכת כולה. אם יש אמון במפקדים ובחברים -הרוב אינו נוטש. (בסוף יש לי סיפור קטן)
ב.קשיי פרנסה. דווקא לעצמאים קשה מאד לעשות מילואים בלי לדפוק את העסק.

הסיפור שלי קשור לאחד בפלוגת המילואים שפיקדתי עליה לפני שנים רבות. הוא התייתם מ2 הוריו עקב תאונת דרכים כשהוא נהג במכונית ונפצע קשה. אחרי זמן יצא מבית החולים ומהשיקום וקבל פטור רפואי משירות צבאי.
משך שנים אח"כ הוא המשיך לבוא להפגש עם החברים בכל שירות מילואים. אלה חברים שהיו איתו מתחילת השירות הסדיר. פעמים בשבוע בכל תקופת שמ"פ ועפ"י תכנון עם הפלוגה והגדוד הוא היה מגיע עם טנדר עמוס כל טוב ומאכיל את החברים בחפלות בשעות הערב .
כולנו כבר השתחררנו מזמן משירות - מסיבות גיל כמובן - ועדיין ממשיכים לשמור על קשר חברי ,מגיעים לשמחות לעתים לאבל וגם בין לבין. העזרה החברית הדדית בפלוגה לשעבר הזאת היא שם דבר ומודל ראוי לחיקוי.

אין לך אדם שאין לו שעה.