08-07-2007, 23:48
|
|
|
חבר מתאריך: 29.10.01
הודעות: 7,439
|
|
סוף סוף, הגיע צו השחרור ממילואים...אז למה אני בדיכאון?
כאשר קיבלתי את צו המילואים הראשון שלי, החלטתי שאני שומר על כל צווי המילואים בכדי שבבוא היום, כשאקבל את צו השחרור- אשרוף את כולם באיזה טקס חגיגי...
אתם יודעים- פנטזיה תמימה שכזו...
אחרי ארבע שנים, ועם ערימה בלתי סופית של צווי מילואים ביד (מדובר על תקופת סוף שנות השמונים, עם האינתיפאדה הראשונה- כשהיינו מבצעים בממוצע 55 ימי מילואים בשנה)- האוסף ההזוי הזה הלך והתפוגג לו.
תמיד- אבל תמיד, שרות המילואים נתקע לך בזמנים הלא נוחים.
החד יומיים הבלתי נגמרים, שיחות הטלפון האיסופיות מהטלפון האישי, הגלונים של הדלק- וכולם על חשבוני, ועל חשבון זמנך הפנוי...
שלושת ילדי שנולדו בתאום זמנים מעורר תמיהה עם תקופות המילואים (לא... לא מה שאתם חושבים... ראש כחול !!!).
החברים מהמילואים שהפכו עם השנים לחברי הנפש הטובים ביותר, שיחד בנינו עולם מושגים מיוחד ואינטימי- אשר במשך השנים בנות זוגנו הפכו לשותפות טבעיות לו.
חברות אמיתית שבהן אין חשיבות לדרגות ולתפקיד.
ההומור השחור.
שיחות הנפש האינסופיות שנימשכו שעות, מה שיש לך בלי סוף במילואים, שבהן אתה נוצר לעד את הסודות האינטימיים ביותר של חבריך לגדוד...
והשעות המדהימות בין ארבע לשש בבוקר, שבהם הלילה המאיים והשקט הופך לו במהירות ליום חדש מלא בקולות הייחודיים למיקום הגאוגרפי שבו היינו- כל פעם במקום אחר וחדש.
דבר שאתה חווה רק במילואים...
ארוחות השחיתות במסעדות בדרך הביתה בסוף המילואים- בכדי למצות עוד רגע ביחד (כאילו לא היינו מספיק האחד בתוך עכוזו של השני במשך השבועות האחרונים)- עד השרות הבא...
המפגשים עם המשפחות בין שרות אחד למשנהו- שבהם טוחנים עד דק את אותן סיפורים וחוויות, בזמן שהמשפחות הופכות לחלק בלתי נפרד מהקבוצה שנקראת-
החבר'ה מהמילואים.
ואז מגיע הצו שאומר לך -
זהו.
נגמר.
אז אתה יודע שתמשוך עוד שנתיים שלוש בהתנדבות.
אבל בתוך תוכך אתה יודע- שזהו.
נגמרה לה התקופה...
חיכיתי לזה כל כך הרבה שנים-
ובכל זאת זה עושה לך איזה "פיק" בנשמה...
_____________________________________
(טליה שפירא)
תפילת הטוקבקיסט הישראלי:
''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''
נערך לאחרונה ע"י juda בתאריך 08-07-2007 בשעה 23:52.
|