כמה פעמים בשבוע יוצא לכם לפגוש את ההורים שלכם עם כל העומס של המשפחה והעבודה? לפעמים כואב לי להיות כ"כ רחוקה ולשמוע כל פעם מחדש את המשפט "מתי אתם באים?" בידיעה שסבתא שלי לבד..

איך אתם מסתדרים עם הנושא הזה?

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

אבל משלב מסויים בחיי, בערך כאשר אבי חגג את יום הולדתו השישים-
אני מתייחס אל כל יום איתם כאל יום מתנה.

אמנם יש להם לחיות עד מאה ועשרים, אבל אני מודע שיום אחד יבוא יומם,
ואז אתגעגע אליהם בטרוף...
ולכן הגישה שלי היא למה לחכות לגעגועים הבלתי ממומשים בעוד המון שנים-
למה לא להנות מכל רגע שהם עוד איתנו?

ועוד-
עד שלב מסויים הורי דאגו וטיפלו בי במסירות אין קץ,
כעת כשהגלגל מתהפך, והם זקוקים יותר ויותר לעזרתי- אני אהיה שם ככל שרק אוכל.

פשוט? כן. מאוד פשוט.

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

ומה עם המשפחה שלך והזמן שאמור להיות מוקדש להם? מה עם העבודה? אתה כל יום עובד וחוזר להורים? או כל ערב? מה עם כל השאר.. ? אי אפשר לבקר את ההורים כל יום כשיש לך משפחה לגדל ולפרנס..וכל זה בלי הזמן שלך לעצמך <בילוי, חברים..>.

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

לא משנהמה הורים זה הורים. פעם כיף להיותאיתם ופעם לא.

אי אפשר להסתובב כל הזמן עם תחושה שאנחנו לא מספיק איתם לא מספיק רואים אותם ולחפש תחושות של פספוס

צריך לחיות רגיל.

הורים לא צריכים להרגיש גם יותר מידי תלויים. עדיין ברוך השם כולם עצמאיים

פעמיים בשבוע לדעתי למי שלא קרוב להוריו זה בהחלט מספיק אבל הרבה מחבריי רואים את הוריהם פעם בשבוע ביום שישי בארוחת ערב.

את לא צריכה להרגיש תסכול תאמיני לי שהורייך יודעים שאת מעריכה ואוהבת אותם ואם לא אמרת להם את זה.. אז הגיע הזמן.

אז כאן בדיוק הבעיה, אנחנו כן קרובים <מבחינת משפחה> אבל המרחק.. הייתי חייבת לעבור בשביל הלימודים, ואני רואה גם כיצד הורי מתקשרים להוריהם כל יום <גם אני> , אבל הביקורים הופכים למעין משימה שצריך להספיק בלחץ.. ואף פעם זה לא מספיק זמן, עם העבודה והמטלות, התחושה שזה לא מספיק ואין ברירה- לא נפסקת, ההורים שלי עובדים וחוזרים כל יום מאוחר, מתי יש זמן לבקר את סבתא במהלך השבוע הזה שלא נגמר? ברור שכשהם צריכים משהו אז מפנים הכל ואנחנו עם המבוגרים <או כל בן משפחה אחר שזקוק לנו, אבל הכל בלחץ..>.

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

וגם לא כל שלושה ימים,
אבל חשוב להיות קשובים אליהם, לבקשות הקטנות,
להיות איתם, גם אם לא פיזית.

החיים נמשכים, וההורים הם חלק מהם- וצריך להקדיש להם את החלק המכובד והראוי...

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

אנחנו אחרי משבר חזק של מחלת סרטן לשני ההורים. ואני כל יום איתם אומרת תודה תודה תודה

שהוריי פתאום מגלים את החיים. מבלים יותר נהנים יותר. וזה צד שלא היתי רואה. אבל יש גם חסרון.

אני גרה מאוד קרוב אליהם והם ממש מתערבים לי בחיים..איפה את, מה את עושה, מתי את חוזרת הביתה בלה בלה בלה . הילדים ככה וככה ..

קשה קשה.....אז....

אז כמו שאתם יודעים, למרבה הבושה והפתאטיות אני עדיין גרה עם ההורים, ורואה אותם בערך 6 שעות ביום (יש 10 שעות שאני מחוץ לבית ו8 שעות שאני ישנה). עדיין מחפשת את הדרך לעוף מהבית.
ולמרות שאני גרה בבית, היחסים עם ההורים והאחיות קשים מאד. היתרון שלי זה שיש לי באמת הורים צעירים, שהביאו אותי בגיל 20, אבל החסרון זה שהם לא מתנהגים כמו הורים. אהבה,תמיכה, הקשבה,עזרה, כל אלו הם מושגים שלא קיימים אצלם בלקסיקון. הם רק יודעים לצחוק עלי ולהזכיר לי כמה אני עלובה. כאליו שאני כבר לא יודעת את זה.

זה מקרה שונה כי אתם לא קרובים... בכל משפחה יש את החסרונות והיתרונות, חבל שאצלכם זה ככה, ולפעמים צריך קצת להתרחק כדי להתקרב, זה ממש לא עלוב לגור עם ההורים, היום רוב האנשים עושים זאת <חלק גם אחרי החתונה..> , מה שחשוב זה לפעול ולא רק לשקוע במחשבות, אם רוצים כבר לצאת ולחיות לבד- קמים ופועלים, אולי דווקא אז יתגלו צדדים שלא הכרת.

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

גם אנחנו נולדנו שלא באשמתינו..ונחיה ונמות שלא באשמתינו.

נסי הפוך על הפוך עם ההורים, זה לוקח זמן אבל בסוף (בדרך כלל) הם קולטים.

looopy

לפעמים הורים עושים את זה בגלל שקשה להם להתמודד עם העובדה שהילד/ה שלהם אינו עצמאי כמו "כל הילדים של החברים שלנו, אינה, דינה, זינה ומינה שכבר עזבו את הבית, תוך שנה שנתיים התחתנו וכבר הביאו נכדים..."

אז לפעמים מתוך יאוש (אין יאוש בעולם כלל, רק הם לא יודעים את זה) הם מעצבנים.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

או שחרגתי מגבול הטעם הטוב ? החיים עוד לא נגמרו.

את לא חייבת להגיב.

מינימקס כתבה באשכול אחר.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

היות ואבי עזב לפני שלושה חודשים את הבית, ואיתו אני בקושי בקשר טלפוני, אגיב בנוגע לאמי-

אני משתדלת להגיע לבית שלה לפחות פעם בשלושה- ארבעה ימים. לא כי היא לבד או תלויה בי, פשוט כי אני מעריכה כל שניה שאני איתה. גם לסבא וסבתא אני מקפידה להגיע פעם בשבוע.

חברים? עבודה? לימודים? בת הזוג שלי? מוצאים זמן להכל.

...בגלל המגורים באפריקה, אני מבלה עם הורי הרבה פחות זמן משהייתי רוצה.

למזלי, אבא שלי מגיע מדי פעם גם הוא לעבוד באנגולה, ואז אנחנו מבלים את זמננו יחד כמה שניתן, ועם אמא אני בקשר טלפוני רציף, כמה שעות של שיחה בשבוע לכל הפחות. כמובן שבחופשות אני מבלה איתם כמה שניתן.

הורי צעירים, יחסית (סוף שנות ה 40 שלהם) והקשר המשפחתי שלנו הוא מאוד חם וחברי, נהנים האחד עם השני, ותמיד בשאיפה לבלות יחד כמה שיותר זמן.

אפריקה? חם שם נורא, לא?
מה את עושה שם עם או בלי מזגן?

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אפילו אם הם מתקשרים ואומרים שהם מחנים את הרכב בשישי בבוקר אצלי בחניה כי הולכים לבית קפה קרוב - אני עדיין אשתדל להתלבש ולרדת ולתת נשיקה. לפעמים במשמרת סיור במשמר האזרחי אני עובר ליד הבית שלהם ולרגע חבל לי שלא עליתי להגיד שלום. משפחה חמה ומלוכדת (באופן טבעי כמובן) היא מקור עצום לכוח שקט שתמיד דוחף אותך ונותן לך בטחון עצמי "בריא" מהסוג שאי אפשר למצוא משום מקור אחר. מי שזכה למשפחה כזאת (לא "מושלמת" אבל כזאת שבה היחסים מאוזנים) הוא אדם בר מזל.

.