|
25-04-2008, 23:41
|
|
אדמין לשעבר
|
|
חבר מתאריך: 28.10.01
הודעות: 42,600
|
|
כמובטח, סיפורים קצרים על מלחמת הבריטים בעלייה מסוריה ומלבנון...
בשנים הראשונות של העלייה (החל מ1942) ההתארגנות הייתה ספונטאנית ומכיוון שהגבול היה פרוץ
(הבריטים שלטו גם בסוריה ולבנון, והגבולות שהם אבטחו, היו הגבולות הצפוניים של סוריה, ולא
הדרומיים, שגבלו בשטחים אחרים שבשליטתם), בדרך כלל הגיעו העולים בשלום לא"י. במקרה קשה
אחד נתפסו עולים בידי סיור שספר ההגנה מייחס אותו לTJFF (לא הצלחתי לאמת זאת במקורות
הבריטיים, וסביר שספר ההגנה טועה, היות ויחידות הTJFF לא חנו בגזרה באותה עת), ואחת העולות
נאנסה בברוטאליות. אירוע קשה זה הביא לשינוי בארגון העלייה, ומסוף 1942 היא בידי ההגנה והמוסד לעלייה ב' שהפעילו מערכת מסודרת שכללה מבריחים ערביים שהיו מביאים את העולים עד סמוך
לגבול, אותו היו חוצים אל שלושת הקיבוצים שתוארו. השלב הבא, היה חצייה של ראש פינה (שם הייתה
תחנת ביקורת בריטית), שאחריה המשיכו העולים לכל חלקי הארץ.
הבריטים ידעו שהדרך הבטוחה ביותר להאבק בעלייה זו (בשם הספר הלבן של מקדונלד, שאסר בעצם
על עלייה יהודית, מעבר לאותם 75,000 יהודים ב5 שנים - עד 1944), היא לבלום את העולים על הגבול.
ככל שהתקרבה המלחמה לסיומה, החמירו הביקורות הבריטיות בגבול, ומסוף 1944 הוצבו שני גדודי
הTJFF לאורך הגבול - גדוד הפרשים נפרס לאורך הגבול הסורי (ממטולה ועד צמח) והגדוד הממוכן
נפרס לאורך הגבול הלבנוני, מראש הנקרה ועד מטולה.
מושל הגליל, אוונס (Evans), היו מלאי מוטיבציה לאכוף בכל כוחם את איסור העלייה, והם נעזרו
ביחידות צבאיות שהורכבו כמעט במאה אחוזים, בידי פלסטינים. העיתונות הערבית תמכה בהתלהבות
בפעילות הTJFF, ואף קראה לאזרחים לשתף פעולה עם השלטונות ולמסור להם כל מידע על עלייה לא חוקית ("חובתו של כל ערבי", עיתון אל-דפאע 29.4.46).
כאשר נסע אוונס לחופשה בת מספר חודשים בבריטניה, ניכר היה שעוזרו ומחליפו הזמני, בלנקינסופ
(blenkinsop) לא ממש מתלהב מהתנהלות הTJFF או מהצלחתו בשמירה על הגבול, כמו-גם מכך
שהמתיחות בצפון רק עולה כתוצאה מפעילותו הנלהבת, אבל אוונס חזר, ותלונותיו של בלנקינסופ
נשכחו...
הידיעות על סיום השלטון הצרפתי והעצמאות המתקרבת לסוריה ולבנון, עוררו בהלה גדולה בקרב
יהודי סוריה ולבנון, ומספרי העולים גדלו באופן משמעותי.
רוב פעילות ההברחה התנהלה מכיוון סוריה, והתקיימה בתחומי פעילותו של גדוד הפרשים, שמאמצע
1945, קיבל מפקד שגם הש"י זיהה בו ישר עויינות ליישוב, לוטננט קולונל מנג'ר (Manger).
עוד לפני שהגיע מנג'ר לגזרה, היחסים בין מוחתאר קיבוץ דן והנוטרים שהיו בקיבוץ, לבין פטרולי
הTJFF היו גרועים מאוד, ואף היו מספר מקרים של חילופי אש ביניהם. מנג'ר ביטא עויינות אישית כלפי
הקיבוץ, ובאחד מדיווחיו הסודיים אף כתב בלגלוג כיצד חגגו בקיבוץ את הוצאת הTJFF מעמדה ליד
בניאס, בכך שהלכו לעברה, וילד ערבי הטעה אותם בכוונה וכיוון אותם לעמדה סורית, מה שהביא
למעצרם על חציית גבול לא חוקית (האושר פשוט זלג מהשורות של מנג'ר כשכתב על זה...).
באוקטובר 1945 הגיעה העויינות לשיא: נוטר ערבי זיהה בליל ה6.10.45 קבוצה של 53 עולים ומדריך
שהגיעו מגבול לבנון לכפר גלעדי. למרות שהדבר היה בגזרת הגדוד הממוכן, למקום הוזעקו יחידות של
גדוד הפרשים (שגזרתו עברה מאוד בסמוך), והם כיתרו את הקיבוץ. 250 יהודים מיישובי הסביבה
נשלחו למקום לפרוץ את המצור, בצעדה לא חמושה - אך חיילי הTJFF לא היססו ופתחו באש, שגרמה
לפציעת 7 יהודים. הזעם היה עצום, אוונס נבהל (בדו"ח שלו מדצמבר סיפר כיצד הוראות הפתיחה
באש החדשות הביאו למצב שבו סיורים נמנעו ממעצר עולים ומדריכים שפתחו לעברם באש
PRO/CO/733/456/4). מנג'ר רתח מזעם וטען שהדבר מעביר מעביר שדר לשומרי הגבול בלבנון
ובסוריה שאין טעם לסייע לבריטים בבלימת העלייה, כיוון שהם עצמם לא לוקחים זאת ברצינות
(דו"ח מודיעיני לשבוע שבין ה17 ל23 בדצמבר PRO/WO/169/19776).
מחר אמשיך בסיפור על מעללי מנג'ר בכפר גלעדי - והתקרית השנייה, הקשה יותר, בה היו לנו
הרוגים, שהתחוללה ביוני 1946.
|
|