 |
04-05-2007, 10:54
|
|
|
|
חבר מתאריך: 25.10.04
הודעות: 3,178
|
|
|
אהוד אולמרט - הדרך לתחתית
מאת גיא לשם והדר חורש
את תחושת החסינות מפני כל פגע ציבורי, דוגמת כתב אישום חמור מהסוג שמסיים קריירות פוליטיות, קיבל ראש הממשלה אהוד אולמרט מפסק דין ארוך ומפורט שכתב השופט המחוזי עודד מודריק, שבו החליט לזכות את אולמרט על חלקו בפרשת החשבוניות הפיקטיוויות.
בפרשה, שנחשפה בסוף שנות ה-80, הואשמו בכירי המנגנון הכספי של הליכוד - בהם אולמרט - בגיוס בלתי חוקי של תרומות לבחירות והסתרתן מחוץ לספרי המפלגה כדי לא לדווח עליהן למבקר המדינה. עשרות כתבי אישום הוגשו בפרשה. כל התיקים - מלבד זה של אולמרט שעל הפיכתו לכתב אישום התקבלה החלטה באיחור ניכר - הסתיימו בהרשעות או לפחות בקביעות חמורות של בית המשפט כלפי הנאשמים.
אולמרט, שהיה אחד משני גזברי הליכוד במערכת הבחירות של 1988, שבה הופעלה מערכת הכספים הכפולה, הצליח באמצעות פרקליטו, יגאל ארנון, להוכיח שהכל קרה בזמן שהיה עסוק בדברים אחרים, חשובים בהרבה. למשל, פעילות הסברה וגיוס כספים מתורמים כבדים בחו"ל.
השופט מודריק התרשם מאוד מהופעתו של אולמרט, שהרבה בתיאורים דרמטיים מעל דוכן העדים. מודריק שיבח את גרסת ההגנה וביקר את החורים בכתב התביעה. ואולם מפרט אחד אפילו מודריק לא התעלם: הוא לא הצליח להבין איך אולמרט, עו"ד מנוסה, הסכים לחתום על חוזים בלי שבדק את תוכנם, וחמור מכך - חתם על הצהרת המפלגה בנוגע לדו"חות הכספיים שהוגשו למבקר המדינה בעודם ריקים, כשהוא מאפשר לעבריינים האמיתיים להסתיר מפניו את גיוס הכספים הבלתי חוקי.
על האישום השני, שבו טענה התביעה כי "החתימה על החלק (חתימת בלאנקו) היא הצהרה כוזבת ביודעין", כתב מודריק: "צורת החתימה הזו מקוממת למדי. ראשית, היא מבטאת איזה יחס לא רציני כלפי מוסד מבקר המדינה וכלפי האחריות הציבורית שיש לחותם... אלא שעלי לבחון את הסוגיה במונחים של אחריות פלילית... ובהקשר הזה ככל שהתחושה מדרך זו של חתימה קשה - אין לומר שהיא נעשתה מתוך מודעות לכזב המסתתר מאחורי ההצהרה".
אולמרט, על פי עדותו, פשוט לא התעניין בפרטים. למרות היותו עו"ד מנוסה, שאמור להבין מה משמעותה של חתימה מראש על דו"ח ריק שבדיעבד התברר שהכיל פרטים כוזבים. בראיונות הניצחון, שהעניק מיד עם ההודעה על דבר זיכויו ב-1997, אולמרט העדיף להתעלם מדברי השופט בעניין והדגיש את החלקים אשר רצה שהציבור יזכור.
נסיך שעתידו לפניו
עשר שנים מאוחר יותר קיבל הציבור תזכורת עצובה במיוחד על מידת ההתעמקות של אולמרט בפרטים. הכוונה לדברים הנחרצים שכתבה הוועדה בראשות השופט אליהו וינוגרד, אחרי שבחנה את תהליך קבלת ההחלטות שהוביל ליציאה למלחמת לבנון השנייה. "אולמרט גיבש את עמדתו בלי מחשבה שנייה, בלי שהוצגה לו תוכנית מפורטת ובלי התייחסות לתנאים המורכבים", קבעה ועדת וינוגרד. "הוא אחראי ליציאה למלחמה ללא תוכנית מעובדת היטב, אחראי לכך שהמטרות לא נקבעו בזהירות. כל אלה מצטרפים לכשל חמור הנוגע להפעלת שיקול דעת, אחריות וזהירות".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://law.themarker.com/ibo/images/special/celebs05/Large/olmert_ehud10.jpg]
ועדת וינוגרד אמנם לא נדרשה לבחון את הקריירה הציבורית של אולמרט - אך ניתן למצוא סימנים מקדימים לכשליו במלחמת לבנון השנייה: התנהלות שטחית, תגובות אימפולסיוויות ובלתי שקולות, זלזול בנהלים וזלזול במי שהוא אמור להיוועץ בהם.
על השפעתן החיובית של ההחלטות שקיבל אולמרט בארבעת העשורים האחרונים על הקריירה הציבורית שלו - קשה לחלוק. בשנות ה-60 חתר תחת הנהגתו של המנהיג המיתולוגי של תנועת החירות, מנחם בגין, עוד לפני שנבחר לכנסת. ב-1973, כשנכנס לכנסת אחרי שעבר בין כמה מחנות בתנועה, החליט למתג עצמו מחדש כלוחם בשחיתות ובפשע המאורגן.
לאחר שזכה להכרה ציבורית אולמרט התחיל לבסס את משרד עורכי הדין שהקים ב-1977 עם אהרון ריבלין ואורי מסר. השנים היו שנות שלטון הליכוד, והמניה של אולמרט - שפעל בוועדות כנסת נחשבות כמו כספים, חוץ וביטחון - הביאה לא מעט לקוחות למשרד הירושלמי הצעיר.
באותה תקופה לח"כים היה עדיין מותר לעסוק במקצועות פרטיים בתנאי שלא היה ניגוד עניינים. אולמרט, שהבין את הפוטנציאל הגלום בשילוב הטוב שבשני העולמות, התחיל ללכת על הגבול - לייצג גופים פרטיים מול גופים ממשלתיים.
חברו הטוב עו"ד מסר, איש סודו עד היום ומי שמסובך אתו בממצאים חמורים של דו"ח מבקר המדינה האחרון, מלפני שבועיים, על מרכז ההשקעות, ייצג גופים כלכליים שעניינם נדון בכנסת, כמו אגד. אולמרט הביא קליינטים מהמגזר הציבורי כמו בנק צפון אמריקה, שעם קריסתו התגלתה הלוואה שקיבל מאחד מבעליו ומעולם לא החזיר. הוא ייצג ב-1987 גם את יעקב נמרודי, שרכש מהסוכנות היהודית את חברת הכשרת הישוב במחיר שמאוחר יותר התברר כמציאה.
ההצלחה שנחל אולמרט בתחום שבין הפוליטיקה, המשפט והעסקים לא הפחיתה את תיאבונו בזירה הפוליטית. עם בני הדור השני למשפחה הלוחמת של האצ"ל, נחשב אולמרט לנסיך שעתידו לפניו.
שגריר המפלגה
אולמרט נולד בבנימינה, מרכז ידוע של משפחות תומכות מחנה הימין. לא הרחק מביתו, במצודת שוני, פעל בחשאיות בסיס אימונים סודי של האצ"ל, שהבולשת הבריטית חשפה בעקבות מידע שמסרו היריבים הפוליטיים מההגנה. העסקנות הפוליטית היתה בדמו, גם כשבחר בקריירה משפטית-עסקית, והיה לעו"ד מסחרי מצליח.
מכריו אומרים עליו כי הוא נמשך לעיסוק בכספים - ולא רק כדי לעשות נכסים לעצמו. יחסי האנוש הטובים שלו ויכולתו המילולית המרשימה הפכו אותו לשגריר המפלגה במסעות לגיוס תרומות, וכך הוא צנח לרשות אגף הכספים של המפלגה לקראת בחירות 1988.
ההסתבכות בפרשת החשבוניות היתה אולי העדות הראשונה לשילוב הבלתי אפשרי של תאוות שררה וחוסר רצון או יכולת לקחת אחריות. באותה מערכת בחירות כיהן אולמרט בשני תפקידים: נוסף על ניהול מנגנון הכספים - הוא נסע לחו"ל ליותר מ-40 יום לגייס תרומות - אולמרט היה אחראי על תחום ההסברה.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://law.themarker.com/ibo/images/graphs/4507.gif]
בעדותו במשפט החשבוניות התגאה אולמרט בחתימה על מאות צ'קים כשבמטה המפלגה שררה אווירת תוהו-ובוהו; סיפר על מסעות מתישים לחו"ל ועל מפגשים במלונות יוקרה בתל אביב, וכן על לילות ללא שינה במטה הסברה של המפלגה בכפר המכבייה. אולמרט לא התבקש להסביר כיצד הספיק לעשות הכל - ועוד באופן כה מוצלח, לדבריו.
במשפט נחשפו ניהול ספרים כפול ומתן חשבוניות פיקטיוויות לתורמים, כאילו קיבלו שירותים תמורת כספם - ולא תרמו אותו למימון פעילות פוליטית. במרבית המקרים הוצאו לתורמים חשבוניות בעבור שירותי פרסום.
עם התפוצצות הפרשה הפגין אולמרט שוב יצירתיות, על אף שהמשיך לטעון שאינו מעורב בפרטים: הוא פנה ליעקב נאמן, כבר אז פרקליט מהשורה הראשונה, והתעניין מה המשמעות המשפטית של פרסום בדיעבד של מודעות תמיכה בליכוד, בשמם של התורמים, כדי ליצור רושם שהכספים אכן שימשו לייעודם המקורי ולא למימון פעילויות אחרות - כפי שנכתב בפסק הדין.
בחזרה לנהריה
הפעם הראשונה שבה אולמרט נאלץ להוכיח כישורים ניהוליים משמעותיים היתה כשמונה לתפקיד שר הבריאות ב-1990 - משרד שבמשך שנים העומדים בראשו כיהנו בתפקיד לתקופות של לא יותר משנתיים. גם אולמרט כיהן בתפקיד שנתיים בלבד.
מנהלי בתי חולים מאותה תקופה זוכרים אותו כמי שפיזר הבטחות לשינוי מצבה העגום של הרפואה הציבורית - אבל התקשה לקיים. אולי בגלל הקדנציה הקצרה, אולי בגלל קשיים תקציביים. דוגמה: ביולי 1990 נתן אולמרט הבטחה בכתב להרחיב את בית החולים בנהריה. הבטחה זו לא קוימה עד היום - במלחמת לבנון השנייה ביקר אולמרט בעיר המופגזת ובבית החולים, שטיפל בכ-2,000 נפגעים.
בבחירות האחרונות, שבהן התמודד אולמרט על תפקיד ראש הממשלה, פירסם המנתח פרופ' דני גור מודעות תמיכה שקראו לבחירה באולמרט. בין השאר ציין גור את תרומתו של אולמרט למערכת הבריאות.
בתחומים מסוימים גילה אולמרט מעורבות יתרה. בדיקת מבקרת המדינה לשעבר מרים בן-פורת העלתה ב-1992 כי אולמרט הורה למנכ"ל מרדכי שני לפנות למנהלי בתי חולים ולהמליץ להם לרכוש מכשירי אולטראסאונד מתוצרת חברת מיקרושב, שהיתה בבעלות חברו למפלגה ושר האוצר לשעבר יגאל כהן-אורגד. המנכ"ל המליץ - ובתי החולים רכשו את המכשירים שנמצאו מאוחר יותר מיותרים.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://law.themarker.com/ibo/images/pics/margalit.jpg]
מימון הרכישה הגיע אמנם מכספי תורם שלא זוהה בשמו, ולא מתקציב הבריאות, אבל בעבור החברה של אורגד העסקה לא היתה שווה רק כסף. מיקרושב צברה מוניטין של חברה העומדת בסטנדרטים של משרד הבריאות הישראלי - מה שהיה אמור להקל עליה לשווק את המכשיר בעולם.
הפרשה הועברה למשטרה, שחקרה גם את אולמרט. הוא טען להגנתו שהסתמך על חוות דעת מקצועיות, ורצה לעודד שימוש במכשור מתוצרת ישראל. בתום החקירה הוחלט בפרקליטות שאולמרט לא הרוויח דבר מהעסקה - והתיק נסגר.
שני, שנהנה מאמונו של אולמרט, נהנה גם מאישור מיוחד שהעניק לו שר הבריאות לשעבר להיות שותף בחברה ליצוא מכשור רפואי למזרח אירופה. בעקבות עתירה, שהגישה נגדו בעניין תנועת אמיתי לטוהר מידות שלטוני, נאלץ שני לפרוש מתפקידו. ואולם אולמרט לא שכח אותו ואישר לו תקן מיוחד של מנהל המרכז הרפואי שיבא עם סמכויות מורחבות במשרד הבריאות.
בין לבין הספיק אולמרט להכריז על רפורמה במערכת הבריאות. הקדנציה הקצרה לא איפשרה לו לסיים את המהלך והותירה רק שורה בודדה בקורות החיים הרשמיים שלו.
ירושלים - בדרך למעלה
עם חילופי השלטון ב-1992 נותר אולמרט בלא תעסוקה במישור הציבורי. אחרי בחירות, שבהן נולדה הסיסמה "מושחתים נמאסתם", נראה היה שמחכה למפלגה תקופה ארוכה במדבר. אולמרט החליט להתמודד מול טדי קולק על ראשות העיר ירושלים, במקום לנהל קרב אבוד על ראשות הליכוד.
צוות הקמפיין של אולמרט בבחירות לראשות העיר - היועץ עובד יחזקאל, הרל"שית שולה זקן והדובר חגי אליאס, שליווה אותו גם שנים מאוחר יותר אל משרד ראש הממשלה - הגה אז סיסמה שסימלה יותר מכל את הארוגנטיות של האיש: "ירושלמים לא מטומטמים". תשדירי התעמולה באולמות הקולנוע הבהירו לבוחרים כי רק מטומטם יבחר בקולק לראשות העיר. אולמרט וצוותו כבשו בסערה את בניין העירייה ב-1993, והחליפו את תוארו של אולמרט מ"ראש העירייה" ל"ראש העיר".
קולק לא ויתר בקלות. מיד לאחר הניצחון גילה אולמרט כי הזכייה אינה מקנה לו את השליטה בקרן התרומות של העיר - קרן ירושלים, שקולק הקים מכספי תורמים כדי לסייע בפיתוח העיר. הקרן, שלא היתה כפופה לביקורת ציבורית או התערבות ממשלתית, הקנתה לקולק כוח עצום. אולמרט, שתמיד נמשך לשליטה בקופות ציבוריות, הקים קרן משלו - אך גילה כי רבים מהתורמים מתקשים לתת בו אמון וממשיכים לתרום לקרן של קולק. כשראה ששכנוע ידידותי אינו עוזר, העביר אולמרט לתורמים איום מוסווה: "כל אחד יודע שאי אפשר להקים פרויקטים בירושלים ללא הסכמת ראש העיר". כלומר, הם יכולים להמשיך לתרום לקרן של קולק - אבל אולמרט יכול לדאוג שלא ניתן יהיה להשתמש בכסף לפיתוח העיר.
מנתונים שאסף מכון ירושלים לחקר ישראל עולה כי שתי הקדנציות של אולמרט בראשות העיר ירושלים אופיינו בבריחה חילונית - מגמה שהתחילה אמנם קודם לכן, אך התגברה בתקופתו. מאז תחילת שנות ה-90 קיימת הגירה שלילית מהבירה. בממוצע איבדה העיר בתקופת אולמרט, עשר שנים, יותר מ-6,000 תושבים בשנה. מרבית העוזבים היו חילונים, כשהסיבות להגירה היו יוקר הדיור, בעיות תעסוקה ובמידה פחותה - צביון העיר.
אלה שנותרו בירושלים התקשו לחיות ברווחה: בתקופת כהונתו של אולמרט עקפה ירושלים את בני ברק וזכתה לתואר המפוקפק: העיר הענייה בישראל. ב-2001 התגוררו בה 22% מעניי המדינה. כשקיבל אולמרט את העירייה לידיו, היה הגירעון בה 65 מיליון שקל - 7% מתקציב העירייה אז. ב-2003 פרש אולמרט מתפקיד ראש העיר ירושלים, אחרי כמה תוכניות הבראה, והשאיר את העירייה בגירעון מצטבר של 534 מיליון שקל - 19% מתקציבה. ניהול כלכלי, ככל הנראה, לא היה שם.
"אולמרט לא התעניין בפתרונות ארוכי טווח", אומר אחד מחברי מועצת העיר באותה תקופה. "הרגשנו שהוא בא להנציח את שמו, למתג עצמו כמנהיג ברמה הלאומית, אחד שראשי מדינות בעולם רוצים לפגוש אותו לפחות כמו שהם מעוניינים לפגוש את ראש הממשלה. את הבעיות האמיתיות השאיר לפקידים, שסבלו ממנגנון מסורבל ולעתים אף מושחת, מגירעונות שאיימו לשתק את המערכת ומאינספור בעיות אחרות, שנבעו מהחתך הדמוגרפי המיוחד של העיר".
במישור אחד קידם אולמרט את ירושלים באופן משמעותי. בשנות כהונתו הושקעו 6.1 מיליארד שקל בפיתוח פיסי - פי 2.5 מהסכום שהשקיע קולק בתשתיות בכל 28 שנות כהונתו. כבישים ומחלפים הוקמו, נתיבי בגין נפתחו ונחנכה המנהרה למעלה אדומים. בנוסף, הושקעו מאות מיליונים בפרויקט הרכבת הקלה והושם דגש על פיתוח מזרח העיר.
כשקיבל אולמרט את העירייה לידיו, היה הגירעון בה 65 מיליון שקל - 7% מתקציב העירייה אז. ב-2003 פרש אולמרט מתפקיד ראש העיר ירושלים, אחרי כמה תוכניות הבראה, והשאיר את העירייה בגירעון מצטבר של 534 מיליון שקל
למקורב לאולמרט באותה תקופה יש הסבר: "לא עניין אותו התקציב ולא הפרטים הכרוכים בביצוע. הוא החליט שלא יהיו יותר בורות בכבישים ושפקקי תנועה באזורים מסוימים של העיר ייעלמו - והיה מוכן להשקיע ולהיכנס לגירעונות עצומים. העיקר שיוכל להיזכר כמי שהותיר חותם. הוא פרץ כל מסגרת תקציבית בלי לחשוב פעמיים, כאילו אמר 'אחרי המבול'".
"לא סופר ביקורת"
מעקב שניהל המקומון הירושלמי "כל העיר" העלה כי אולמרט בילה בכל קדנציה מאות ימים מעבר לים, בעיקר בארה"ב. כשנשאל על כך במועצת העיר, סיפר שנסע כדי לאסוף תרומות. בכל מקרה, הסביר, הנסיעות לא מומנו על ידי העירייה - תורמים הזמינו אותו.
בין נסיעותיו ניסה לנהל את העיר, אבל הסכמים קואליציוניים שעליהם חתם הותירו את השליטה בפועל בידי נציגי המפלגות החרדיות. חבר מועצת העיר, מראשי האופוזיציה, נזכר במרירות השבוע כי אולמרט ואנשיו לא הגיעו לישיבות של ועדות חשובות - כמו בענייני תכנון, בנייה או כספים - והותירו את הזירה לחרדים שנהנו מיד חופשית בענייני תקציבי חינוך.
בעניינים מסוימים דווקא התערב אולמרט: באחד המקרים אישר המרת היטל השבחה ליזמים שביקשו לבנות במתחם ימק"א בעיר, בשירותים עירוניים שהתחייבו לספק. את היזמים ייצג משרדו של עו"ד יגאל ארנון, פרקליטו של אולמרט מפרשת החשבוניות. בג"ץ מתח ביקורת על ההחלטה וביטל אותה ב-2003.
מקרה נוסף שבו אולמרט התערב בפרטים הקטנים: פעילותו לאישור פרויקט נדל"ן יוקרתי של חברת ההשקעות פולאר בגבעת הולילנד, שנחשב קטסטרופה סביבתית. אחד מבעלי פולאר הוא ידידו של אולמרט, אביגדור קלנר.
אסון ורסאי, שבו התמוטטה רצפתו של אולם שמחות בירושלים בזמן חתונה ו-23 אנשים שילמו על כך בחייהם ועוד עשרות נפצעו, התרחש גם הוא בתקופת כהונתו של אולמרט. חקירות שהתקיימו במחלקת הפיקוח על הבנייה בעירייה העלו ממצאים של כאוס ארגוני. אולמרט אמנם לא נמצא אחראי לנסיבות שהובילו לאסון, אבל המנגנון העירוני שבראשו העמיד את אנשיו - שנהנו מחופש מוחלט על רקע התעניינותו בתחומים אחרים - התגלה במערומיו.
אחד האנשים שזכה לאמונו הבלתי מעורער של אולמרט הוא רענן דינור, מנכ"ל העירייה בתקופתו, שהמשיך אתו גם למשרדי התמ"ת וראש הממשלה. כשנכנס אולמרט לעירייה היה דינור ראש אגף תרבות מצליח. אולמרט זיהה את יכולתו הביצועית ובחר בו לתפקיד המנכ"ל.
דינור קיבל סמכויות נרחבות, גם בתחומים שרק ראש העיר החליט לגביהם בעבר. למערכת הציבורית זה עלה בליקויים קשים, שפירנסו דו"חות ביקורת עבי כרס. באחד הדו"חות נקבע כי בקדנציה הראשונה עלו מינוים פוליטיים ומינויי מקורבים בעירייה כ-6.2 מיליון שקל. מרבית המינויים בוטלו עם כניסתה של העירייה לתוכנית הבראה.
"אולמרט לא היה מתעסק עם המינויים", משחזר אחד מבאי לשכתו באותם ימים. "הוא פגש אנשים בשבת במשחק של בית"ר והבטיח להם ג'וב. מאוחר יותר, כשסודרה להם עבודה, לעתים אפילו בתפקידים זוטרים, התבקש להסביר זאת לאופוזיציה ולמבקרת העירייה - והיה זורק את האחריות על דינור או על נאמן אחר. הוא פשוט לא ספר את הביקורת".
ב-1999, אחרי שנבחר לעוד חמש שנים בראשות העיר, החליט אולמרט שהוא בשל להובלת הליכוד. הוא לא העריך נכונה את כוחו של היריב אריאל שרון, שניצח בשיטה שאולמרט הכיר היטב: שרון גייס מיליוני שקלים, ובנו עמרי הקים חברות קש שהזרימו כספים אל הקמפיין - הרבה מעבר למותר בחוק. אולמרט חזר מובס לירושלים.
לפני כמעט חמש שנים, בעיצומן של הבחירות שנערכו במרכז הליכוד להרכבת רשימת המפלגה לכנסת, הוא נבחר למקום 32 - אי-שם בתחתית הרשימה.
הון ושלטון
ב-2003, לקראת הבחירות, קרא לו שרון לפגישה שבה כרת עמו ברית פוליטית בין שני אויבים ותיקים - והציע לו לעזוב את תפקידו בעירייה ולהצטרף לממשלה, כשזו תורכב.
אולמרט זיהה את ההזדמנות והסכים מיד. לשרון זה עלה בהבטחה לתפקיד בכיר, שמומשה אחרי בחירות 2003 בתפקיד שר התמ"ת - עם אחריות מורחבת על שירות התעסוקה, משרד התקשורת, רשות השידור ומינהל מקרקעי ישראל. זו היתה הזדמנות פז בעבור אולמרט לעשות את מה שהוא הכי אוהב: שילוב בין תקשורת ונדל"ן לקצת חברתיות ולהתחככות עם בעלי הון, שראו בו אחד משלהם.
בכירי התעשיינים בישראל שיבחו את פועלו. היתה להם סיבה טובה: בלי להניד עפעף לנוכח הביקורת הציבורית, אישר אולמרט ב-2004 מענק בגובה 70 מיליון שקל למפעלים של החברה המרכזית למשקאות (קוקה קולה), בבעלות ידידו מוזי ורטהיים, באשקלון - במקום לעודד את החברה להקים מפעל בקרית גת מוכת האבטלה. ראשי מרכז ההשקעות שמעו על כך בתקשורת - על אף שמשרד האוצר קבע אחרת.
היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, התערב וקבע שאין היגיון כלכלי במענק שאינו עומד גם בדרישות החוק לעידוד השקעות הון. אולמרט תקף את היועץ: "הוא מבין בכלכלה פחות מכתב כלכלי".
אולמרט הרבה להתערב גם בעבודתו של מינהל מקרקעי ישראל, אבל לא בתחומי עיצוב מדיניות. את זה הוא השאיר לבוס הגדול, שרון. כיו"ר מועצת המינהל נדרש אולמרט לאשר את הסדר העקרונות מ-1996, שנחתם בין המינהל לחברת תעשיות מלח, שבשליטת בני משפחת דנקנר. לפי ההסכם, תעשיות מלח זכאית ל-40% מזכויות הבנייה שהופשרו בקרקעות שהיא מחזיקה בעתלית ובאילת.
משרד התמ"ת היה הזדמנות פז בעבור אולמרט לעשות את מה שהוא הכי אוהב: שילוב בין תקשורת ונדל"ן לקצת חברתיות ולהתחככות עם בעלי הון, שראו בו אחד משלהם
ההסכם נדון בהרחבה וזכה לביקורת חריפה בדו"ח מבקר המדינה ובחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה מ-2004. רובינשטיין כתב לחברי מועצת המינהל, כי הסכם העקרונות העניק לחברת המלח הטבות מפליגות וחריגות, בלא מקור סמכות ותוך חריגה ממינהל תקין. אולמרט בתגובה לעיתונות: "אין זה מעניינו של היועץ המשפטי ללמד אותי איך אני צריך להתייחס לחשיבות של קרקעות המדינה".
שר הסלולר
בתקופת כהונתו כשר התקשורת (במקביל לתפקידו כשר התמ"ת) הוכיח אולמרט תפישה מהירה וחושים חדים. מיד עם כניסתו למשרד עלה באפו ריח המזימה: כל קודמיו בתפקיד הבינו כי הם יושבים במשרד מיותר שאין ברירה אלא לסגור אותו ולהחליפו ברשות מקצועית ונקייה מתככים פוליטיים - אבל את מלאכת החיסול הם הותירו לבאים אחריהם. על שולחנו של השר החדש אולמרט הונחו המלצות מפורטות לביטול המשרד, שגובו בהחלטות ממשלה שאינן משתמעות לשתי פנים.
"מי אמר שפקידים יקבלו החלטות טובות יותר מנבחרי ציבור החייבים בדין וחשבון לבוחר?", שאל ודחף את ההמלצות ואת החלטות הממשלה, שלהן הוא מחויב על פי חוק, לגנזך. אולמרט ידע היטב כי הצורך בקיומו של משרד התקשורת, שתקציבו הצנוע יחסית לא עולה על 70 מיליון שקל בשנה, אינו עומד במרכז תשומת הלב הציבורית - רק מעטים יתרשמו מהזלזול שהפגין כלפי סידרי ממשל תקינים וקופת הציבור. מבחנו העיקרי כשר התקשורת יהיה בהסדרת הענף ובעיקר בתרומתו לפיתוח והוזלה של שירותי התקשורת.
אולמרט כיוון גבוה וסימן לו כמטרה את הגופים העשירים והחזקים בענף התקשורת, חברות הסלולר. שלוש החברות הגדולות - פרטנר, סלקום ופלאפון - הגיעו ב-2004 לשיא עוצמתן. שוויו של שוק הסלולר הוערך אז ב-17 מיליארד שקל בשנה. החברות הפסיקו את התחרות האגרסיווית על כל מנוי, העלו מחירים תוך הסכמה הדדית שבשתיקה והגדילו משנה לשנה את רווחיהן בלי שיצטרכו להתאמץ במיוחד.
קודמיו של אולמרט במשרד הניחו לחברות הסלולר לטפח בחשאי תרנגולת המטילה ביצי זהב - בכל שיחה של מנוי מרשת בזק או מטלפון סלולרי לרשת סלולרית אחרת, גבו חברות הסלולר כ-70 אגורות, נוסף על מחיר השיחה הרגיל, כ"דמי מעבר" מרשת לרשת. חברות הסלולר לא התחרו על דמי המעבר ("דמי קישוריות" בלשונן, שהיו גבוהים במאות אחוזים מעלות השירות בפועל). משרד התקשורת אף תיאם ביניהן את המחיר באמצעות תקנות שאישרו אותו.
פקידי משרד התקשורת יעצו לאולמרט שאם ברצונו להיטיב עם הציבור ולזכות באמון הצרכנים - עליו לפעול להקטנת דמי הקישוריות למינימום. אולמרט עט על המציאה והזמין חוות דעת מחברת ייעוץ בינלאומית, שקבעה כי עלות השירות בפועל אינה עולה על 20 אגורות. אולמרט הבין שמדובר בהזדמנות של ממש, והחליט לצאת בהכרזה כי בהתאם להמלצות חברות הסלולר ייאלצו להקטין משמעותית את דמי הקישוריות בגין שיחות והודעות כתובות (SMS).
כפולטיקאי מחושב נמנע אולמרט מחשיפת ההמלצות שקיבל בטענה שמדובר בחומר "סודי". מעטה החשאיות איפשר לו להיכנס למו"מ ממושך ומיותר עם חברות הסלולר על יישום ההמלצות. ראשי החברות הפעילו על השר מכבש לחצים, האשימו אותו ב"הרס הענף", איימו ב"פיטורי מאות עובדים" ולא נרתעו אף מהחרמת תערוכת התקשורת השנתית.
מרבית הטענות של חברות הסלולר היו חסרות שחר: שלוש החברות פועלות כקרטל חזק הרומס את לקוחותיו ברגל רמה. הפגיעה הצפויה בהן היתה יכולה לכל היותר להקטין מעט את רווחיהן העצומים. אם היה אולמרט מורה להפחית לאלתר את דמי הקישוריות היו רווחי חברות הסלולר צונחים. החברות לא היו מצליחות, לפחות בטווח הקצר, להעלות את מחירי השיחות היוצאות. הרווח ללקוחות יכול היה להסתכם במאות מיליוני שקלים.
"לא מרגיש צורך להתנצל"
אבל כפי שקרה פעמים רבות קודם לכן אולמרט קרס תחת הלחצים. לאחר דיונים הוסכם כי חברות הסלולר יפחיתו את התעריפים - אך ההפחתה תיעשה בהדרגה על פני ארבע שנים. ההוזלה האטית איפשרה לחברות להעלות את תעריפי השיחות היוצאות במקביל להפחתה בתעריפי הקישוריות. כך נמנעה מהציבור הפחתה בתעריפים הכוללים, ובלא מעט מקרים היו צרכנים ששילמו חשבונות גדולים יותר.
אולמרט לא הבין, או רק טען שאינו מבין, את הביקורת שהוטחה עליו בעקבות ההסכם. הוא טען כי ההסכם יגרום להפחתה ניכרת בחשבונות של מנויי הסלולר. העובדות, יודע כל לקוח, אחרות: חשבונות הסלולר מעולם לא היו תפוחים יותר. הכישלון של אולמרט, במקרה זה, עלה לציבור רק כ-400 מיליון שקל, ללא פצועים או הרוגים.
באוגוסט 2005 עבר אולמרט לכורסת שר האוצר, כממלא מקומו של נתניהו. השר שלעג בסרקסטיות אופיינית להצעות לבטל את משרד התקשורת והמרה את החלטות הממשלה בעניין - העלה בדיוני התקציב דרישה תקיפה לייעול השירות הציבורי: ביטול משרד התקשורת והמרתו ברשות תקשורת מקצועית.
אולמרט, שהכיר מקרוב את הפרטים, חתם בלא היסוס על ביטול משרד התקשורת. כשגילה זאת היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הודיע אולמרט כי מדובר בטעות פזיזה וביטל מיד את חתימתו. שוב חתם אולמרט בלי לרדת לפרטים.
בתגובה לכתבה ב-TheMarker, שסיפרה על קשריו הטובים עם בעלי ההון, אמר אז דוברו: "השר לא זוכר מקרה אחד שבו קיבל החלטה מהותית במענה לפנייה של איש עסקים. השר קרא הרבה דברי הבל, פרשנות מוטעית וסיפורי בדים על פניות שלא היו - אך אינו מרגיש צורך להתנצל או לתרץ את החלטותיו".
יורד לעם
בשלב זה הבין אולמרט כי הלך רחוק מדי מהמגרש הפוליטי אל עבר בעלי ההון. הדימוי הציבורי האליטיסטי החל להזיק לו בתוך הליכוד. אחרי תקופה ארוכה, שבה ויתר על שירותיו של יועץ פוליטי, מינה לתפקיד ב-2005 את חבר מרכז הליכוד שלמה יצחק, ושלח אותו לבנות לו מחנה תומכים במפלגה.
יצחק לא נח לרגע. הוא אירגן לאולמרט כנסים פוליטיים, שההשתתפות בהם אילצה את השר לוותר גם על הנוצצים שבאירועי העולם העסקי. באותה תקופה הורה אולמרט למנכ"ל משרד התמ"ת להגדיל את תקציבה של הרשות לפיתוח עסקים קטנים ב-10 מיליון שקל ולפתח כמה פרויקטים חדשים.
בשביל פרויקטים צריכים פרויקטורים - ומי מתאים יותר מכמה חברי מרכז הליכוד שקיבלו עשרות אלפי שקלים, בלי שמישהו טרח לבדוק את פעילותם? חשיפת הפרשה בתקשורת ודו"ח מבקר המדינה תיארו תעשייה של מנוים פוליטיים על חשבון קופתה המדולדלת של הרשות. גם הפעם טען אולמרט שלא היה מעורב בפרטים ובמינויים.
גם במינהל מקרקעי ישראל גבר זרם הפניות מצד קבלנים-מקורבים וחברי מרכז, שהגיעו עם פתק מהיועץ יחזקאל כדי שיסדרו להם עניינים. גם כאן טען אולמרט שהדברים נעשו שלא בידיעתו.
הנאמנות למשפחת שרון הובילה את אולמרט למשרד האוצר, שם הצליח להסתבך בפרשה של ניגוד אינטרסים, לכאורה, במעורבותו במכירת אחזקות המדינה בבנק לאומי. עם כניסתו למשרד המסובך ביותר לניהול מבין משרדי הממשלה - ובמקביל לעיסוק בשלל התחומים שעליהם הופקד - הצליח אולמרט למצוא זמן גם לפגישות עם המיליארדר ארקדי גאידמק ולשכנעו לרכוש את קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. אולמרט הגה את העסקה וסידר לשותפו לשעבר עו"ד מסר, קליינט חדש.
עו"ד עמוס מימון, שייצג עד אז את גאידמק בעניין, הוצא מהתמונה ועו"ד מסר הוכנס - פשוט כדי שלאולמרט יהיה מישהו מוכר לסמוך עליו בצדו השני של שולחן המו"מ. לאור דעותיו הנחרצות של גאידמק על הפוליטיקאים בישראל, ועל אולמרט בפרט, ספק עם בדיעבד היה אולמרט נרתם למשימה - אך בזמן חתימת הסכם הרכישה בטקס, שהתקיים בלשכתו של אולמרט במשרד התמ"ת, נראה לפחות כמו אב מאושר המשיא את בתו.
לעניינים חשובים יותר, כמו מינוי דירקטורים לחברות ממשלתיות שאינן מסוגלות לתפקד או מינוי חברים חדשים למועצת מקרקעי ישראל ששותקה לחלוטין - אולמרט התקשה למצוא זמן.
פוליטיקה קצרת טווח
פרישתו של נתניהו מהאוצר בקיץ 2005 תפסה את אולמרט עסוק ביותר. זה לא הפריע לו. אולמרט השאיר את דינור כ"שר" התמ"ת בפועל ועבר לעבוד מהאוצר, כשיועציו הקרובים מנסים להשתלט על הקצוות הפרומים שהותיר אחריו.
כזה היה גם מינויו של ראש רשות המסים לשעבר ג'קי מצא, שעד לרגע האחרון לא ידע שנבחר לתפקיד. במקרים אחרים עוכבה חתימתו על תזכירי הצעות חוק שביקשו לקדם באוצר ועל החלטות הקשורות לרשות החברות המשלתיות, שעליה היה אחראי.
"מלבד סכסוכים מתוקשרים עם ירון זליכה, אולמרט לא הותיר באוצר חותם", אמר השבוע בכיר באוצר באותה תקופה. "למזלו, היו שם יוסי בכר וראשי אגפים מוכשרים שהחזיקו את המשרד. הבעיה היא שלשר אוצר תפקיד הרבה יותר משמעותי מחתימה על החלטות. היו לאולמרט פתרונות יפים ויצירתיים לכמה מהבעיות שבהן נתקלנו - אבל זה היה ברמה הפוליטית קצרת הטווח ולא ברמת המדיניות. מעבר לביטול כל דבר שהזכיר לו את נתניהו, לא הבחנו שיש לאולמרט אג'נדה לטווח הארוך".
בינואר 2006, עם התמוטטותו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון וכניסתו לתרדמת שממנה לא יצא עד היום, נפל על אולמרט בן-לילה גם תפקיד ראש הממשלה. זה קרה במקביל לביסוסה של המפלגה החדשה שהקים עם שרון ואחרים, ובעיתוי שלא השאיר לו הרבה זמן להתארגן לבחירות חדשות.
"מלבד סכסוכים מתוקשרים עם ירון זליכה, אולמרט לא הותיר באוצר חותם", אמר השבוע בכיר באוצר באותה תקופה. "למזלו, היו שם יוסי בכר וראשי אגפים מוכשרים שהחזיקו את המשרד
אחרי שגמר להתאבל על עזיבתו של שרון את הבמה הציבורית, פנה לניקוי כל זכר לאנשיו הקרובים מלשכת ראש הממשלה. היועצים איל ארד וליאור חורב הוחלפו ביועץ טל זילברשטיין. הדובר אסי שריב ומזכיר הממשלה ישראל מימון החלו לחפש עבודות אחרות. הרל"שית זקן הגיעה ללשכה והחלה לעשות סדר, כהרגלה עוד מימי העירייה.
הבחירות, שבהן זכתה קדימה בראשותו, חייבו את אולמרט בפעם הראשונה בקריירה לקבל החלטות הרות גורל בעבור המדינה. הוא שלח אמנם את אנשיו הקרובים ביותר, בהם עו"ד יורם טורבוביץ' והיועץ יחזקאל, לניהול המו"מ הקואליציוני - אבל כפוליטיקאי משופשף דאג להתעדכן כל הזמן. אפילו בלי לנסות להעמיד פנים שהוא עסוק בדברים חשובים יותר.
בניגוד לדבריו לפני הבחירות על ממשלה של מקצוענים, שיהיו משוחררים מהפוליטיקה הקטנונית, בחר אולמרט שוב להוכיח שאצלו הטקטיקה הפוליטית ניצבת במקום הראשון. לאוצר הוא מינה את חברו אברהם הירשזון, עד אז עסקן פוליטי חביב שלא התנסה בניהול משרד כלכלי, בוודאי לא בסדר גודל של משרד האוצר. שיקולים קואליציוניים הובילו את עמיר פרץ למשרד הביטחון, בלי שאולמרט ירמוז כי ראוי שיישב שם אדם קצת יותר מנוסה בתחום.
בשיחות סגורות אמרו אז אנשיו של אולמרט כי הם מחכים לכישלון הראשון של פרץ, כדי להראות לו את הדרך החוצה. הכישלון הזה - גם אם פרץ חולק עליו בראיונות שהעניק השבוע - לא איחר לבוא, במלחמה לבנון השנייה.
ממשיך לנסוע לחו"ל
במקביל ניסה אולמרט להראות שהוא שולט בעניינים - כולל בהרכב הממשלתי הצולע שהביא על עצמו. הוא הביא את דינור למשרד רה"מ, והעמיד אותו בראש כל ועדת מנכ"לים אפשרית. את מקורבו טורבוביץ' מינה כראש הסגל במשרד, והעניק לו סמכויות כמעט בלתי מוגבלות - מה שיצר סכסוכים עם דינור ועם יחזקאל שהיו רגילים לחופש פעולה.
אולמרט עצמו עסק כרגיל בדברים חשובים יותר. הוא ניסה לשמור על אינטימיות ביחסים עם נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש ועם מזכירת המדינה קונדליסה רייס - אבל התקשה להגיע לרמה של שרון ויועצו דב ויסגלס. הוא יצא לנסיעות רבות לחו"ל, העניק ראיונות לכלי תקשורת בינלאומיים שבהם החליק בלשונו בנושאים רגישים, ונאלץ לטעון שדבריו שובשו או הוצאו מהקשרם. את תוצאות ההתנהלות השטחית הזו אפשר לקרוא בדו"ח ועדת וינוגרד. |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
