תודותי ל-PACO, שעשה את עיקר העבודה וזיכה את כלל הפורום בגישה לאחד מסרטי התעודה המלחמתיים היותר מרתקים שיצא לי לראות. הקטע הנ"ל הוא הקטע האחרון, נסיון החילוץ של הגדוד השלישי - וסופה של החטיבה.
מפה להתמצאות, סכמתית מ-2003, שלא סותמת את כל הדף; בתגובה הבאה - מפת תיירים רוסית גדולה שכן סותמת את כל הדף.
22:36 עד 22:37, קולו של סאבין:
"104 האם שומע 104".
22:38 עד 22:39, קול רוסי מס' 10, כנראה מפקד הגדוד השלישי:
"אני שומע".
22:40 עד 22:44, קולו של סאבין:
"...אני מבין שאתה לא מסוגל להגיע..."
22:44 עד 22:47, מפקד הגדוד השלישי [?]
"לאן אני צריך לפנות, ימינה, שמאלה?"
22:47 עד 22:53, סאבין:
" קח [?] [את] רחוב מיאקובסקי... רחוב מאיאקובסקי, מה מצבך? עבור".
22:55 עד 22:59, מפקד הגדוד השלישי [?]
[חוזר מספר פעמים]: "נתקלנו, אנחנו בקרב".
[רחוב מאיאקובסקי חוצה את מרכז גרוזני במגמת מזרח-מערב ואז צפון-מזרח –דרום מערב. בנקודה בה מסתיים דו השיח הזה, הגדוד השלישי של חטיבה 131 נע דרך רחוב סטרופרומיסלובסקי, רחוב גדול בצפון-מערב גרוזני שמסילת הרכבת עוברת דרכו, ובסוף הרחוב פנה ימינה לרחוב מאיאקובסקי (ראו המפה). בנקודה בה מאיאקובסקי חוצה את פסי הרכבת, הגדוד היה אמור לפנות שמאלה ולהגיע לתחנת הרכבת, אבל זה לא קרה – הגדוד נתקל בכוחות צ'צ'נים ונבלם].
23:13 עד 23:20, מפקד צ'צ'ני:
"חפשו אותם! כל הטנקים, כל החי"ר! תצודו אותם..."
23:21 עד 23:25, קול רוסי לא מזוהה ברדיו:
"...קוליה [?]! קוליה [!] עצור [?]!"
23:28, קולו של סאבין:
"די כבר... 11, 11, האם שומע..."
23:38 עד 23:31, מפקד הגדוד השלישי [?]
"...זה 104, נפצעתי, ה-BMP[BMP's?] משותק.
23:32 עד 23:35, קול רוסי מס' 5 [כנראה המפקדה הרוסית].
"10, כאן 11, 11, עבור".
23:36 עד 23:44, קולו של סאבין:
"11, תחשבו, כולנו הולכים למות לעזאזל... אנחנו צריכים עזרה, מהר".
23:45 עד 23:50, קול רוסי מס' 5:
"אני מבין, אני מבין, הם בדרך, בדרך, [קטע לא מובן] כבר יורה..."
23:57 עד 24:03, קולו של סאבין:
"אני צריך לאסוף את כל הפצועים ולהוציא אותם. יש הרבה פצועים".
24:04 עד 24:06, קול רוסי מס' 5:
"קיבלתי, קיבלתי הכל. סוף".
24:14 עד 24:28, קולו של סאבין:
חזרה על הקטע מ-04:37.
24:36 עד 25:34, מיור אלכסנדר רודנקו, סגן מפקד גדוד, אחראי על עורף [הטור]:
"...הנהג שלי קיבל כדור ברקה. שמו היה סרגי חארין, הוא היה מצ'ליאבינסק, הוא מת. הרכב נדלק באש ונעצר. חלקו האחורי של הטור המשיך לנוע ונשארתי לבדי בצומת. חטפתי את הרובה שלי, קפצתי החוצה ושכבתי מתחת לרכב. למעשה ניצלתי על ידי גדר. הייתה גדר לבנים מימין, וכשהם ירו עלי מהבנין הלאה מימין, הגדר הגנה עלי. פניתי שמאלה, הצלחתי להגיע לעץ הקרוב. המשכתי לרוץ במורד הרחוב, מעץ לעץ. במשך תריסר השעות הבאות נאלצתי להילחם את המלחמה הפרטית הקטנה שלי במרכז העיר."
25:35 עד 26:20, אנטולי זבולוטנב, נהג\מכונאי:
"היו בערך ארבעים כלי רכב בשיירה [של הגדוד השלישי]. חלק מאיתנו התקדמו יותר מהשאר, או שתוכל לומר שהאחרים פיגרו אחרינו. היו שלושה מאיתנו, שני BMP ו-KShM[נגמ"ש פיקוד, קרוב לודאי BMP-KShM] אחד. היינו מרוחקים בערך בלוק אחד מהתחנה. הנגמ"ש הראשון נפגע. השני, זה שהיה לפני, פנה שמאלה [אם הוא באמת היה מרוחק בלוק אחד, הוא פנה כנראה לשדרות אורז'וניקידזה או לרחובות הסמוכים לה, וזה אומר שהוא היה ממש בחוד. לפי התיאור בהמשך זה גם מתאים]... אז RPGעף מעל הנגמ"ש שלנו. הסתובבנו ועשינו את דרכנו לעורף תחנת הרכבת. [כנראה דרך רחוב צדדי]. כשהגענו לשם לא פרקנו, כי ירו הרבה מסביב. נותבים בכל מקום. לא ידענו מי ירה לאן" [הרבה חיילים האמינו שעדיף להם להישאר בנגמ"שים; במקרים רבים זו הייתה ההחלטה האחרונה שלהם, כי הנגמ"שים לא סיפקו שום הגנה מפני ה-RPG].
27:13 עד 27:14, קול רוסי מס' 11:
"... גורץ האם זה אתה? עבור."
27:15 עד 27:16, קול רוסי מס' 12, כנראה מפקד בית-חולים שדה או תאג"ד:
"דוקטור, זה [ה?]דוקטור, עבור".
27:17 עד 27:19, קול רוסי מס' 11:
"דוקטור, אני שומע, עבור".
27:19 עד 27:20, קול רוסי מס' 12:
"...יש פצועים?"
27:21 עד 27:23, קול רוסי מס' 11:
"כן, בערך 60 עד 70. עבור".
27:24 עד 27:26, קול רוסי מס' 12:
"איפה הם? עבור".
27:26 עד 27:29, קול רוסי מס' 11:
"ב[אזור?] התחנה. איפה אתה? עבור".
27:29 עד 27:34, קול רוסי מס' 12:
"חור (Khor)[?] 55. מתי לצפות להם? עבור".
27:36 עד 27:39, קול רוסי מס' 11:
"לא יודע, הם עוד לא הוציאו אותם. עבור".
27:40 עד 27:41, קול רוסי מס' 12:
"אמשיך לחכות להם".
27:42 עד 27:43, קול רוסי מס' 11:
"תמשיך לחכות...".
[השיחה הזו קצת לא ברורה. קשה לחשוב שמס' 11 הוא בתוך התחנה, כי הוא רק מעריך את מספר הפצועים (היו יותר), והוא גם מדבר עליהם בתור 'הם'. ייתכן שמדובר באחד ממגיני המתחם שנמצא בחוץ, או בכח רוסי שכן – הגם שלא ידוע על קשר בין הכוחות השכנים ביותר, צנחנים מדיביזיות 76 ו-106, לכוח מחטיבה 131; והיעדר הקשר היה אחראי במידה רבה למה שמתואר להלן].
27:49 עד 28:01, קריין.
"בערבו של הראשון בינואר [1995], הקבוצה הראשונה של פצועים פונתה מתחנת הרכבת. הפצועים קשה, שלא יכלו לזוז, הועמסו על שלושת הרכבים השמישים האחרונים (נגמ"שיBTR, למיטב ידיעתנו]. הרכבים לא הצליחו לצאת מהעיר." [למעשה, כנראה שדובר בקבוצה של שניים ואז אחד; קורותיו של האחרון מפורטות להלן].
28:02 עד 28:52, מש"ק [פראפורצ'יק. הדרגה המדוייקת קשה לתרגום; מדובר באיש קבע, בדומה בערך לסרג'נט האמריקאי] קרים-זדה מחמד, מפקד פלוגה:
"היו בערך 40 מאיתנו בנגמ"ש אחד (קריין: "מה קרה לרכב? האם הוא הצליח לצאת"?) לא, הוא לא הצליח. [מזלו של הנגמ"ש היה ביש באופן מיוחד; הוא נסע לכיוון עמדותיהם של הצנחנים הרוסים, והיה קרוב מאוד אליהם, אבל ללא קשר איתם הוא לא ידע זאת, וחשב שהוא נוסע לכיוונן של עמדות צ'צ'ניות, והכלי הסתובב ונסע לתוך העיר, שם נתקל במארב צ'צ'ני].הוא נפגע על ידי שלושה רימונים[RPG; יש תיעוד לזה בכמה מקומות. ]. הראשון מימין, בתא הצוות. כל מי שישב מימין בתא הצוות נהרג. כשחזרתי להכרה ראיתי שדלתות תא הצות עדין סגורות. החיילים שהיו איתי אמרו שהתא לא נפתח מעולם [לא ברור אם הכוונה שאף אחד לא ניסה לפתוח אותו מבפנים, כלומר שלא שרדו, או שהכוונה שהדלתות היו תקועות, רמז למצב תחזוקתי גרוע]. אחרי הפגיעה מימין, היו שתי פגיעות נוספות משמאל. זה היה הצד שהייתי בו, אבל הייתי על גג הנגמ"ש [הפצועים קשה הועמסו בתוך הנגמ"ש; מי שיכול היה להחזיק במשהו, הועמס על גג הנגמ"ש]. אחרי הפגיעה השלישית הועפתי מגג הנגמ"ש והתעלפתי. כשחזרתי להכרה הייתי שבוי. [היה לו מזל: מתוך כ-40 יושבי הנגמ"ש, שרדו 13 בלבד, ונלקחו בשבי.].
28:53 עד 29:44, קריין:
"גורלם של אלה שהפכו שבויים היה תלוי במזל... שבויים מוסלמים היו בעלי סיכוי פחות לשרוד [נכון, אבל לא תמיד. תלוי בידיים של מי נפלו; היו קבוצות שזה לא שינה להם כלום, היו שכן]. החברים של קרים-זדה זרקו את המסמכים שלו, להסוות את הזהות שלו. הם אמרו לשובים שהוא אוקראיני.
קציני החטיבה סיפרו לנו על האומץ של קרים-זדה. בתחנה, אחרי שנפצע מרסיסים ברגליים, הוא המשיך להילחם, יושב ליד חלון. כשהוא היה צריך להחליף עמדה, הוא קרא לחיילים שיסחבו אותו עם הכסא לאורך החדר, לחלון אחר. כשהוא נשבה הוא לא הוריד את הכוכבים [סימני הדרגה] מהמדים שלו. זה הפתיע את מסחאדוב, שהיה ראש המטה של דודאייב. מסחאדוב חקר את קרים-זדה כשהוא היה בשבי. [הסיפור הזה הגיוני מאוד; הרבה שבויים הובאו למרתף ארמון הנשיאות בגרוזני, שם ישבה המפקדה הצ'צ'נית הכללית בבונקר; מסחאדוב אכן חקר שבויים מפעם לפעם, ומספרם של השבויים הבכירים-יחסית היה נמוך למדי, אם כי בהחלט היו כאלה בכירים יותר מקרים-זדה].
29:45 עד 31:13, מש"ק קרים-זדה מחמד, מפקד פלוגה:
"לקחו אותנו ל[בניין] בטחון המדינה [שירות הבטחון של דודאייב, ה-DGB; כנראה מדובר בבנינו-לשעבר של הק.ג.ב. בגרוזני] , שם ביליתי תשעה ימים. כשהם לא יכלו להחזיק יותר בבניין, הם לקחו אותנו חזרה למה שנקרא ארמונו של דודאייב. הם נאלצו לזוז [מהבניין כיוון שהם התחילו לספוג אש מרגמות מדוייקת. לא ראיתי שום התעללות, שום הוצאות להורג. הם נתנו לנו אוכל כשיכלו [סיכויי השרידה של שבוי רוסי היו תלויים מאוד בקבוצה בידיה נפל. ככלל, ככל שהקבוצה הייתה מאורגנת יותר ותחת פיקודו של המטכ"ל הצ'צ'ני – היה לשבוי יותר סיכוי לשרוד. ככל שדובר באוסף חסר משמעת – פחות. בהמשך המלחמה, כשהגיעה קבוצה קטנה של מתנדבים מארצות ערב, אוי היה לשבוי שנפל בידיהם]... ב[עיר] שאלי נתקלנו במפקד הריגול הנגדי הצ'צ'ני [כנראה סעיד איסחאנוב, אבל לא בטוח שעליו מדובר]. הוא היה מיור בצבא הסובייטי, שירת במשך 15 שנים, נלחם באפגניסטן. לפני שהביאו אותנו לשם, חיל האויר שלנו תקף מטרות בעיר ואחת מהפצצות פגעה בבית חולים, והרגה את אשתו ובנו של המיור. הוא החזיק את עצמו, בכל אופן, מישהו אחר יכול היה להוציא את כולנו להורג כדי להתנקם".
31:14 עד 31:48, קריין:
"מחמד בילה חודש בשבי, עד שהוחלף תמורת לוחם צ'צ'ני. בשלב זה עוד היו בגופו 17 רסיסים: ברגליים, בגב, ובראש. מדבריו הרוסים למדו על היקף האבדות שכוחות דודאייב סבלו בלחימה מסביב לתחנת הרכבת; בערך 120 מהם נהרגו, כפי שאחד מהשומרים הצ'צ'נים בטעות גילה לקרים-זדה [לפי מקורות צ'צ'ניים, בקרב מסביב לגדוד השלישי של חטיבה 131 הצ'צ'נים איבדו 40 איש; ז.א., שבשאר הקרב עם חטיבה 31 הם איבדו 80 איש].
לא היה נסיון נוסף לפנות את הפצועים על נגמ"ש, כי לא נותרו כלים שמישים. הפצועים נאלצו לסגת ברגל עם שאר החיילים. מפקד החטיבה, פולקובניק סאבין, היה ביניהם".
31:49 עד 32:45, מיור צ'מירב:
"הוא [סאבין] נפצע ממש בתחילת הקרב. האבדות הראשונות שלנו היו מטנק, שייך לקבוצת הסער השניה [?] שהצליח להגיע לתחנה. הוא נפגע וחייל נהרג ושני נפצע. ביררתי את השם שלהם והלכתי למפקד החטיבה לדווח. כשהתקרבתי אליו היה פיצוץ [של פצצת] מרגמה. המפקד תפס את הרגל שלו וביקש מאיתנו לעזור לו להוריד את הנעל. ראיתי רסיס בגודל 2 עד 2.5 ס"מ תקוע ברגל התחתונה שלנו, הוא צעק לנו שנמשוך אותו החוצה. תחילה נכוויתי ביד כשניסיתי להחזיק בו, אז עטפתי את היד במשהו ומשכתי את הרסיס החוצה, ודם התחיל לזרום".
32.46 עד 33:00, קריין:
"מפקד החטיבה היה בפיקוד עד הרגע האחרון. כשהחטיבה עזבה את התחנה, הם נתקלו ב-3 נגמ"שי BMPנטושים של רג'ימנט [פולק] סאמארה [רג'ימנט 81. זה לא היה קרוב כל-כך לתחנה; הם כבר הספיקו לעבור כמה בלוקים בלילה]. סאבין הורה להעמיס את החיילים עליהם..."
33:01 עד 35:54, ולדימיר אודוביצקי, נהג\מכונאי BMP-2:
"מפקד החטיבה היה בכלי הראשון, כל הפצועים היו בתא הצוות, והחי"ר, כל מי שיכול היה ללכת, רכב על גב השריון. אני הייתי בכלי השני, הכלי שלי עצמי נשאר בתחנה, הוא נפגע. אני הייתי בצריח, עם פלג הגוף העליון שלי בולט החוצה מהכווה. היה כבר חשוך [לשון המעטה; היה כבר אמצע הלילה בערך]. הכלי האחרון בשיירה של שלושת הכלים נשאר מאחור ונסע לאורך פסי הרכבת אל מחוץ לאזור הלחימה, הוא הצליח לצאת. הכלי הראשון, זה שמפקד החטיבה היה בו, נפגע מ-RPGברחוב, הוא נעצר מיד. הנהג שלנו לא בזבז זמן, הוא נתן גז ועקף את ה-BMPהפגוע. התקדמנו בערך 50 מ' מעבר ל- BMP הראשון, ואז חטפנו RPG משמאל, לתוך תא הצוות. הפגיעה העיפה אותי מהרכב ונפלתי על המדרכה. התחלתי לירות בבניינים ובחלונות מסביב. תיכף נגמרה לי התחמושת והבנתי שאני צריך לתפוס מחסה, והתגלגלתי לכיוון השפה. אז כוחותינו התחילו לירות עלינו, רק חבר'ה אחרים ששרדו. צעקתי להם להפסיק, שאני בצד שלהם. הם שאלו אותי בצעקה מאיזו יחידה אני, ועניתי שמהחטיבה ה-131, אז הם קראו לי לבוא ולהצטרף אליהם. אז התחלנו לחטוף אש משלושה כיוונים. ה-BMP שהייתי עליו המשיך לנוע, רק תא הצוות נפגע [לא הנהג ולא מי שלמעלה]. הוא הצליח לצאת עם 4 איש בחיים [לגבי שני הנגמ"שים האלה, השני והשלישי, לא ברור אם הם הגיעו בנסיעה לקוים הרוסיים, או שהשורדים הצליחו לצאת ולהסתנן. בכל אופן, הקבוצה הגדולה ביותר שהצליחה לצאת מנתה כ-160 איש.]. אנחנו, הקבוצה שנשארה מאחור, התחלנו לחטוף אש. הייתי ליד מפקד החטיבה כל הזמן. התקדמנו מאחורי פינה, ואז שמענו כמה מהפצועים שנשארו ליד ה-BMP[הראשון] צועקים לעזרה. הצ'צ'נים צעקו להם חזרה, משהו בסגנון 'שהאנשים שלכם יעזרו לכם'. בערתי מבפנים. כשמפקד החטיבה הסתכל מעבר לפינה (הרגליים שלו היו פצועות), נזרק רימון והוא חטף רסיס בעין, הוא נפל ישר עלי. הוא המשיך לנשום בערך 3 דקות ואז מת".
35:55 עד 36:09, קריין:
"מפקד החטיבה מת, אבל הציל את החיים של רבים מחייליו וקציניו. בלי לחכות להוראות ממפקדיו, הוא הגיע למסקנה היחידה הנכונה – לעזוב את התחנה בעצמו".
36:10 עד 37:26, מיור צ'מירה:
"שכבתי לידו, שמעתי את כל המו"מ, כל הדיבורים.. הדוקטור שלנו, קפטן קוליה [ניקולאי] טופיקוב, בא ואמר שהפצועים, היו אולי 54 מהם, לא בטוח מה המספר המדוייק. הוא אמר שהם חיים בנתיים, יש הרבה סוגים של פגיעות, מ[פגיעות] גפיים לפגיעות חזה וראש, אבל לדוקטור נגמר הציוד הרפואי. השאר, אלה שלא נפצעו, כבר נתנו את התחבושות האישיות שלהם. הדוקטור אמר שבקרוב ראשון הפצועים יתחיל למות. בערב, לחיילים נשארו 2 או 3, לכל היותר 4, מחסניות. לקצינים היו אולי 6 או 7. ידענו שאם הצ'צ'נים יסתערו על העמדות שלנו לא נוכל להדוף אותם, נצטרך להילחם בהם עם הסכינים שלנו. מפקד החטיבה הגיע למסקנה לעזוב, לנסות ולהציל את הנותרים".
37:27 עד 37:45, קריין:
"הם עזבו את התחנה תחת מחסה החושך ב-2 בינואר. הם נעו לאורך הפסים. הם פרצו פער של 70 מטרים מעמדותיהם הנטושות, והצ'צ'נים לא עקבו אחריהם. הם נעו בשקט, לחיילים נאמר לא לירות. כשההצלה הייתה קרובה, החיילים נשברו. החייל הראשון בשורה קרס וישב בשלג, השאר חיקו אותו".
37:46 עד 38:35, מיור צ'מירב:
"החיילים לא קמו. הזאמפוליט [כיום פלוס-מינוס קצין ההדרכה החטיבתי; זה לא ממש 'הקצין הפוליטי' שהיה בימי הסובייטים], התחיל לצעוק עליהם, בסגנון 'אני מבטיח שתי מדליות לראשון שיצליח לצאת מפה'. חשבתי שזה מגוחך, מוזר. חייל אחד קפץ, הוא שרד דרך אגב, הוא היה אולי פגוע או המום, כי הוא לא התנהג נורמלי. אפילו לא היה לו הרובה שלו, רק מטול רימונים. הוא התחיל להכות אותו [לא ברור מי היכה את מי] וגרר אותו קדימה. אמרתי, 'פולקובניק, אדוני, אני הולך ללכת קדימה'. וזה מה שעשיתי. לקחתי את הנשק והלכתי אחריהם. מפקד החטיבה נשאר מאחור עם כל השאר. וכך זה יצא; אנחנו שרדנו וכל השאר מתו".
38:36 עד 39:06, קול רוסי מס' 5 [המפקדה הרוסית, כנראה]:
"'קליבר 10, קליבר 10, ענה. עבור. זה 11, 11, מי שיכול לשמוע אותי, שיענה. עבור. בואו נחפש את המפקד בכל התדרים השמורים... מהראשון עד השישי... תתקשרו לכולם. כמו ב'זה מְטִיל 11, מטיל 11, עבור'. כשתמצאו את המפקד, או מישהו, תעבירו אותו אלי. איבדנו אותו."
39:08 עד 39:56, קריין:
"אף אחד לא יצר קשר עם המפקד. החטיבה הפסיקה להתקיים. בערך 700 איש ו-100 כלי רכב נכנסו לגרוזני. שישים שעות מאוחר יותר 200 איש ו-7 כלי רכב הצליחו לצאת [הסטטיסטיקה כנראה עוד יותר גרועה; שני גדודים נכנסו בהתחלה, עוד גדוד נכנס בהמשך, סה"כ 1200 איש. מספר כלי הרכב המושמדים ידוע בוודאות: 102 מתוך 120 נגמ"שים, 20 מתוך 26 טנקים, וכל ששת תותחי הנ"מ המתנייעים. מספר ההרוגים בחטיבה נתון במחלוקת מסיבות שונות]. המצב ביחידות אחרות שנכנסו לגרוזני ב-31 בדצמבר היה דומה, חלק איבדו חצי עד שני שליש מכח האדם שלהם, וכמעט כל כלי הרכב שלהם. כששאלנו כמה קצינים איך זה יכול היה לקרות, הגרסה הזו צפה: הם הניחו שהפיקוד העליון רצה 'לתת' את גרוזני כמתנה ל[שר ההגנה] פאבל גראצ'וב ליום ההולדת שלו שחל ב-1 בינואר 1995" [השמועה הזו מאוד עקשנית, ופולקובניק ויקטור באראנטס מהמטה הכללי הרוסי טען ששמע ממקור שהיה במסיבת יום ההולדת של גראצ'וב שהוא הבטיח העלאה בדרגה לראשון שיכבוש את גרוזני. ליתר פרטים, ר' בפרק שהעליתי לאתר על ההתקפה על גרוזני].