|
26-02-2007, 19:06
|
עוסק בהיסטוריה צבאית וגרמנית, ובתולדות הלוחמה האווירית
|
|
חבר מתאריך: 23.03.06
הודעות: 1,997
|
|
מתוך הארץ: ר. פדהצור על הגנה נגד טילים
חץ קהה [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מאת ראובן פדהצור [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif] "הגנה היא מוסרית. התקפה אינה מוסרית". אלכסיי קוסיגין היכה באגרופו על השולחן, הוורידים בגרונו התנפחו כעומדים להתפוצץ ופרצופו האדים. ראש הממשלה הסובייטי הביט בנשיא ארה"ב, לינדון ג'ונסון, ובשר ההגנה שלו, רוברט מקנמרה, והמלים נעתקו מפיו. כך תיאר שגריר בריה"מ בארה"ב, אנטולי דוברינין, את תגובת המנהיג הסובייטי לטיעונים שהשמיעו בפניו בני שיחו האמריקאים במהלך פגישת הפסגה שנערכה ביוני 1967, בעיירה גלסבורו שבניו ג'רזי. מה שהעלה את חמתו של קוסיגין היתה התפישה האסטרטגית החדשה שהוצגה בפניו, ושאותה התבקש לאמץ. תפישה שעקרונותיה הבסיסיים עמדו בניגוד גמור לכל מה שהורגל לחשוב עד אותו יום. כדאי מאוד לקובעי המדיניות בישראל ללמוד את פרטי הפגישה ההיסטורית הזאת, ואת השלכותיה. כך יוכלו, אולי, להימנע מטעויות חמורות בגיבוש מדיניותנו מול איום הטילים האיראניים.
קשה להצביע על אדם אחד, שהשפעתו על עיצוב האסטרטגיה הגרעינית האמריקאית היתה כה גדולה כמו זו של רוברט מקנמרה, אותו מינה ב-1961 הנשיא ג'ון קנדי לשר ההגנה בממשלו. הוא לא היה גנרל ולא הוביל גייסות במלחמה, אך הוא לא נרתע מעימותים עם הגנרלים, שניסו לאלצו לקבל את תכתיבי הצבא. בהיכנסו לפנטגון, מקנמרה הורה לעוזריו לבחון ביסודיות את כל תוכניות [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif] פיתוח מערכות הלחימה ולהמליץ על ביטולן של אלה שאינן נחוצות.
השמדה מובטחת
לאחר שחקר ולמד את הסוגיות האסטרטגיות העומדות על הפרק לאחר מלחמת קוריאה, החליט שר ההגנה החדש לנטוש את מדיניות הגרעין שעוצבה בתקופת הנשיא דווייט אייזנהאואר, מדיניות "הגמול המסיווי". על פי אותה תפישה, על מנת להרתיע את בריה"מ מלתקוף את בעלות בריתה של ארה"ב, הבהיר הממשל האמריקאי כי התגובה על כל פעולה צבאית של הסובייטים תהיה מתקפה גרעינית על מטרות בשטח רוסיה.
מקנמרה הבין כי זה איום ריק מתוכן. אף נשיא לא יורה על שיגור נשק גרעיני, תוך הסתכנות בהידרדרות למלחמה גרעינית כוללת, אם, למשל, גדוד סובייטי יחצה את הגבול ויחדור לצפון טורקיה. על מנת לאפשר לנשיא אופציות נוספות פרט ל"נסיגה מבישה או תגובה בלתי-מוגבלת", כפי שהגדיר זאת קנדי, גובשה תפישת "התגובה הגמישה", שמעניקה לנשיא דרגות חופש פעולה ומגוון של תגובות, בהתאם לאופי ולהיקף הפעולה הצבאית של הסובייטים.
משבר הטילים עם קובה, באוקטובר 1962, לימד את מקנמרה להיזהר מהתלהבות היתר של הגנרלים בבואם להפעיל כוח צבאי, במיוחד כאשר מעורב בכך גם נשק גרעיני. אם היה תלוי הדבר בגנרלים של הצבא האמריקאי, ארה"ב היתה תוקפת מן האוויר בקובה ושולחת כוח פלישה לאי. כשהסתיים המשבר, העיר הנשיא קנדי, בהתייחסו לתפקיד שמילא מקנמרה, כי "אנשי הצבא הם משוגעים, הם רצו לפלוש. מזלנו שהיה לנו את מקנמרה שם".
בתחילת כהונתו, מקנמרה האמין שניתן לנהל מלחמה גרעינית מוגבלת ואף לנצח בה. אבל ככל שהעמיק לנתח את התסריטים האפשריים של חילופי מהלומות גרעיניות בין שתי מעצמות-העל, הגיע למסקנה כי לא ניתן יהיה לשלוט בהיקפה של המלחמה הגרעינית ולהגבילה, וכי אם תפרוץ מלחמה גרעינית היא ממילא תיהפך למלחמה כוללת ולכן לא יהיו בה מנצחים.
מסקנה זו הובילה אותו לגיבוש התפישה שנהפכה לאבן היסוד של היציבות האסטרטגית במלחמה הקרה, והיא גם זו שהציג ביוני 1967 בפני קוסיגין הזועם. לפי תפישת "ההשמדה ההדדית המובטחת" - MAD (Mutual Assured Destruction) - הדרך היחידה למנוע את השימוש בנשק גרעיני היא לגרום להם להכיר בכך שכל ניסיון לשגר נשק גרעיני לעבר היריב יסתיים בכך שגם התוקף יושמד בוודאות. שני הצדדים דאגו לכך שתהיה להם "יכולת מכה שנייה". כלומר, הבטחת קיומו של מאגר נשק גרעיני שייוותר בידי כל צד גם לאחר שיותקף על ידי יריבו.
המרכיב האחרון במדיניות שגיבש מקנמרה היה גם הבעייתי ביותר, בעיקר מפני שחייב לאמץ כללי חשיבה המנוגדים לאינסטינקטים הבסיסיים ביותר של האדם. בניגוד לכל מה שהיה מקובל עד אז, הגיע מקנמרה למסקנה כי תהיה זו טעות אסטרטגית חמורה להציב מערכות הגנה נגד הטילים הגרעיניים הסובייטיים. היתה זו חשיבה מהפכנית של ממש, משום שהיא גרסה כי על ארה"ב לחשוף עצמה להשמדה מוחלטת וודאית, למרות שבידיה טכנולוגיה שמאפשרת לפתח ולהציב מערכות הגנה שיירטו את הטילים הסובייטיים.
מקנמרה ביקש מצוות מומחים לבצע מחקר לבדיקת תוצאותיה של מתקפת טילים גרעיניים סובייטית שמולה מוצבת מערכת ההגנה האמריקאית. חברי הצוות דיווחו לשר ההגנה בשמחה, כי מצאו שמערכת ההגנה תהיה יעילה מאוד, וחייהם של 70% מתושבי ארה"ב יינצלו. "יפה מאוד", הגיב מקנמרה, "אך פירושו של דבר ש-30% מתושבי מדינתנו ייהרגו, ומדובר בכ-60 מיליון איש. זהו מחיר שאיננו יכולים ואיננו צריכים לשלם".
מקנמרה טען שאף מערכת הגנה לא תוכל לספק הגנה הרמטית, ודי באחוזי כישלון קטנים ביירוט הטילים הסובייטים על מנת שהמחיר שתיאלץ ארה"ב לשלם יהיה בלתי נסבל. הוא הצביע גם על האפשרות של הסובייטים להגדיל את מאגר הטילים שלהם בעלות נמוכה יחסית, דבר שיחייב את האמריקאים להשקיע הרבה יותר משאבים בתוספת מערכות ההגנה, שהן יקרות בהרבה.
מקנמרה ציין שמתכנני הטילים הסובייטיים יכולים להוסיף להם, בעלות נמוכה, מאפיינים חדשים שיביסו בקלות רבה את מערכות ההגנה. גם המחיר העצום של מערכות ההגנה היה מרכיב חשוב בהחלטתו נגד המשך פיתוח מערכות הגנה. תג המחיר עמד אז על 40 מיליארד דולר, במחירי 1967 (כ-240 מיליארד במחירי 2006), מחיר גבוה מדי עבור מערכת לא יעילה ואף מזיקה מבחינה אסטרטגית, לדעתו.
למרות התנגדותם הנמרצת של מפקדי הצבא ושל בכירי התעשיות הביטחוניות, אימץ הנשיא ג'ונסון את תפישתו החדשה של מקנמרה והחליט להציגה בפני הסובייטים ולשכנעם להצטרף לארה"ב בוויתור על מערכות ההגנה נגד טילים. וכך הגיעו ג'ונסון ומקנמרה לפגישה עם קוסיגין.
בסופו של תהליך לא פשוט, שכלל התחבטויות וויכוחים, הגיעו מפקדי הצבא הסובייטי ובכירי המשטר למסקנה כי מקנמרה צודק, וכי הדרך היעילה ביותר למנוע מלחמה גרעינית תהיה ויתור על הצבת מערכות הגנה מול הטילים האמריקאים. ב-1972 חתמו שתי מעצמות העל על אמנה שבמסגרתה הן ויתרו מרצונן על המשך פיתוח והצבת מערכות הגנה מול טיליה הגרעיניים של היריבה. האמנה נגד טילים בליסטיים (ABM Treaty) היתה אבן היסוד ליציבות האסטרטגית בתקופת המלחמה הקרה.
התסריט האופטימי
נדמה כי כל העקרונות והשיקולים שנמצאים בבסיס המדיניות שגיבש מקנמרה בשנות השישים, קיימים גם במקרה הישראלי-איראני בשנות האלפיים. הטעות האסטרטגית שבהצבת מערכת הגנה מול טילים גרעיניים טמונה גם בתפישה הגורסת, כי מערכת ה"חץ" הישראלית היא תשובה יעילה והולמת לאיום טיליה הגרעיניים של איראן. אם היה נערך בישראל מחקר דומה לזה שהוכן עבור מקנמרה, היו ממצאיו מצביעים על כך שבתסריט האופטימי ביותר, ובביצועים היעילים ביותר של ה"חץ", יגרמו הטילים שיחדרו את מסך ההגנה של ה"חץ" למותם של מאות אלפי ישראלים.
אם היה לנו שר ביטחון שהיה מקבל לידיו תוצאות של מחקר כזה, קרוב לוודאי שגם הוא היה קובע כי זה מחיר בלתי נסבל ובלתי מקובל, וכי יש לגבש מדיניות שונה ולא לסמוך על מערכת ה"חץ". הבעיה היא שבמערכת הביטחון לא רוצים ללמוד מניסיונם של אחרים, ואילו במערכת הפוליטית איש אינו מוכן להתעניין ממש בנושא. הפוליטיקאים מעדיפים להאמין לדברי השבח שמרעיפים גנרלים ומהנדסים על ביצועיו של ה"חץ", ולהתעלם לחלוטין מההשלכות האסטרטגיות של הצבת מערכת הגנה מול טילים גרעיניים, ומההיבטים הטכנולוגיים של ה"חץ", שמעוררים סימני שאלה גדולים על יעילותו הצפויה מול האיומים העתידיים.
אפילו דב רביב, "אבי החץ", הודה בראיון גלוי לב ל"גלובס" בינואר, כי החץ שהגה ופיתח לא יוכל לתת מענה לאיומים הצפויים האלה. "טילים בליסטיים מתוחכמים שיש להם 'פתיונות', מייצגים מצב אחר", אמר רביב. "מערכת ההגנה לא רואה טיל אחד אלא מספר רב של מטרות, ועליה לדעת לזהות מהו האיום האמיתי. בעוד 10-15 שנים אנו עלולים לעמוד מול איום איראני מאוד מתוחכם, שחייבים לתת לו פתרון מבעוד מועד. הכנסת האלמנט של אי-ודאות מקטין את סיכויי היירוט ומגדיל את הסכנה של השמדה גרעינית".
בהמשך נשאל רביב מדוע ה"חץ" לא נבנה כך שייתן פתרון לבעיית ראשי החץ המתפצלים, ותשובתו מלמדת רבות על קוצר הראיה של מפתחי ה"חץ", ועל ההתעלמות של קובעי המדיניות ממה שמונח מול עיניהם: "ב-1986, כשהוגדר האיום שנגדו צריך ה'חץ' לתת מענה, נושא הפתיונות היה רחוק ממימוש. היום המצב שונה. במצב שבו איראן חותרת באופן גלוי ובלתי נלאה להשיג נשק גרעיני, סביר שהיא תפעל להשיג גם טכנולוגיה של פתיונות, ועלינו לתת לזה פתרון. לישראל אין שתי הזדמנויות, אלא אפס הזדמנויות, כשהיא מותקפת בנשק גרעיני. לא נוכל להרשות לעצמנו שהטיל הראשון, הנושא פצצה גרעינית, יתפוצץ מעל המדינה".
קל בניסויים, קשה בקרב
קולות השמחה והצהלה הנשמעים לאחר כל ניסוי מוצלח של ה"חץ", יוצרים את התחושה שהציבור הישראלי מוגן בצורה טובה מפני טיליו הבליסטיים של האויב. הבעיה היא, שניסויים, גם כאשר הם מוצלחים, אינם מלמדים דבר באשר לתפקודה ויעילותה של המערכת בתנאי מלחמה. כאשר הגיעו לכאן טילי ה"פטריוט" בתחילת 1991, היה זה לאחר שעברו סדרת ניסויים, במהלכה ניסו ליירט 18 טילים בליסטיים. התוצאה היתה מופלאה - 100% הצלחה. כל טיל תוקף יורט בהצלחה על ידי ה"פטריוט". אך, כאשר ניסו טילי הפטריוט ליירט את טיליו של סדאם חוסיין, היתה התוצאה 0%. אף טיל עיראקי לא יורט.
התקשורת הישראלית נותנת ידה להטעיה, ובמקום להקשות על מערכת הביטחון בשאלות המתחייבות מניתוח המדיניות ומבחינת תכונות ה"חץ", היא בוחרת לעתים לשמש צינור להעברת המידע ממשרד הביטחון, צה"ל והתעשייה האווירית אל הציבור. לדוגמה, מדוע דווח בהתלהבות על הניסוי האחרון של ה"חץ" כמוצלח במיוחד, בין השאר משום שהוא היה הראשון שנערך בלילה? הרי אין כל קשר בין חושך לאור כאשר מדובר במערכת המבוססת על מכ"ם. אף אחד לא ציין שבלילה דווקא קל יותר לאתר את מקור האור של הטיל. אולי בעתיד הלא רחוק ייכנס למשרד הביטחון שר שגם אם לא ישווה לרוברט מקנמרה ביכולת החשיבה שלו ובנחישותו ללמוד את הסוגיות האסטרטגיות, לפחות ינסה ללמוד מניסיונו.
מקור
|
|