כן, עדיין מנסה לחזור לזה. וכן, זה עדיין לא עובד במיוחד. אפילו פחות מוצלח מהקודמים, לדעתי. :/

צלקות
שיערה השחור, הפרוע מעט, גלש סביב עיניה האדומות, הנפוחות מבכי, ברכות אופיינית, אשר באותה שעה נראתה כה זרה להבעת הכאב שעל פניה המיוסרות. היא הפשילה את שרוול חולצתה בתנועה כמעט מורגלת, כמעט מובנת מאליו, ועיניה נעצמו מעליהן, שעה שאצבעה הדקה, הארוכה, החלה מרפרפת בעדינות על עורה, כמנסה ללמוד כל פרט ופרט בו. היא חלפה על פני חתכים מגלידים, חלקם עוד מדממים קלות, חשה כיצד העור סביבם רגיש יותר, עדין יותר – כמעט מובס, כנוע. משם המשיכה אצבעה במורד פנים ידה, ונתקלה בצלקות הלבנות, הדקיקות, אשר הותירו אחריהם החתכים הקודמים, אלה שכבר כמעט הספיקו להחלים. צלקות שסביבן היה העור גס וקשה יותר, צלקות שכבר הספיקו לחסן עצמן מפני הפגיעה הבאה, שכבר הספיקו להתקשות ולהתקשח – ממש כמו הצלקות שבליבה, הלב שמתקשה עם כל פגיעה, שנעשה אדיש, קר. הלב שאינו מחלים, שפציעותיו אינן מגלידות ונעלמות כאלה שעל ידה, אלא מותירות את חותמן באותן צלקות עמוקות, צלקות שלא יחלימו. הלב שמתרחק, מנתק עצמו מהמציאות, שמסרב להיפגע שוב. שמסרב להניח לסכין החדה של הכאב, של האכזבה, לפצוע בו שוב – אך שאין די בכוחו כדי למנוע זאת לחלוטין. וכשאותה סכין חודרת מבעד לצלקת החיצונית, הקשיחה, היא פוצעת עמוק יותר ויותר בכל פעם, מכאיבה אף יותר מקודמותיה, חודרת ומשספת כל טיפה של אופטימיות ושמחת חיים, מנפצת כל שארית של תקווה...

היא פקחה את עיניה באיטיות, מתעוררת אל המציאות, אל הכאב. הסכין המגואלת בדם נשמטה מבין אצבעותיה, צונחת מטה לעבר הרצפה, ונוחתת עליה בצליל מתכתי עמום. דם זב מהפצע החדש, הטרי, המפעם בכאב על זרועה, כאב שמשתווה רק בקושי לזה שבליבה. אך היא יודעת שהצלקת שיותיר אחריו הפצע הזה, לעולם לא תשתווה לזו שיותר אחריו הפצע שבליבה, הפצע שלעולם לא יחלים באמת. כי בעוד שאת הצלקת הזו יראו כולם, את הצלקת שבליבה – איש לא יראה, מלבדה.