|
התגובה הזאת תכעיס כנראה לא מעט, אבל לדעתי זו האמת.
שעוד מדינת ישראל היתה בחיתוליה החזון היה הרבה יותר ברור.
המדינה מבחינה כלכלית היתה על הפרצוף, בקושי היו יישובים, היה לנו אויב מדויק וברור, ידענו מה אנחנו רוצים.
החינוך? היה בשיאו, החברה הישראלית היתה חדורת ציונות ואמונה בצדקת הדרך.
הקיבוצים, הערים, היישובים, כולם גידלו נוער לתפארת, נוער אידאליסטי, נוער עם ערכים.
המוטיבציה לשירות צבאי? קשה לתאר את זה, מי שהשתמט היה מנודה כמעט, הקרביים היו מקבלים כבוד של מלכים(אני לא בא להדגיש דווקא את הקרביות, אלא איך אנשים התייחסו אל השירות הקרבי, לא החיילים, הסביבה).
הצבא היה כור היתוך לחברה ערכית ואידאליסטית. ירידה מהארץ? אפילו לא באה בחשבון.
ברור שהיה בעיות, החברה האשכנזית היתה אליטיסטית ברמות מטורפות, עולים חדשים נזרקו במעברות, היו שחיטויות, הקיבוצים נחשבו אזרחים סוג א' והשאר סוג ב'.
הדתיים היו בצד(למעט כמה קיבוצים דתיים, כמעט כל השאר היו חרדים, לא היו הרבה דתיים רגילים וציוניים), בקיבוצים חוץ מקצת מסורת דיי זרקו את הנושא הצידה.
החברה הישראלית עברה את כל הדברים האלה, התבגרה, והתייצבה בתור מדינה עם כלכלה חזקה(כן, כמה שמדברים ומנסים להציג את זה רע, הכלכלה של ישראל לא חלשה), צבא שנחשב לאחד החזקים בעולם, יישובים וערים קיימים.
ואז, מה קרה? במקום להמשיך ולשפר, להשתפר, לחתור לחברה יותר ערכית וצודקת התחלנו להתבוסס במין בוץ כזה של עצמנו.
החברה הישראלית הושפעה מהחברה האמריקאית, דיברנו כל הזמן על ה"חלום האמריקאי", התקשורת השתנתה, החינוך ירד, אבל מה? האינדבדואליזים שלט!
מי נחשב הכי הרבה? מי שיוציא תואר ויעבוד בחברת הייטק! עובד אדמה? חרא הוא שווה, למה? כי הוא לא עובד בעבודה מכובדת, מה מעניין אחרים אידאלים? שיעבדו בזה ערבים, תאילנדים, העיקר שאני אשיג את הבחורה היפה, את הרכב היפה, ואת המשכורת השמנה בצד.
אתה הולך היום ברחובות, אתה רואה מה משודר מהחנויות, הכל מרוח בדביקות של כסף, בחורות מתלבשות כמו פרחות במקרה הטוב כי זה צו האופנה, הכל מושפע ממשהו חיצוני, אני מקווה שאני מצליח לבטא את מה שאני חושב.
צבא? אז מה קודם החשיבה? מה אני ארוויח מזה. אח"כ תהיה לי עבודה בזה? מעולה! יהיה לי יציאות טובות? אני אספיק לראות את החברה?
אפילו השיקולים ללכת לקרבי, הם שיקולים גבריים ולא אידאליסטיים(ברובם), איך אני אצא הביתה, מה תאמר החברה וכו'.
"ילד סינטתי כבוי מול מסך שדולק", זה בכלל, נרקבים בבית מול תוכניות טלויזיה מפגרות, שמקדשים בהם את הכסף, את המראה החיצוני.
"מחכה שנחטא במגע כבר שכחנו מה זו אהבה", תסתכלו על החברה היום! מתירנות בלתי נסבלת שהופכת את היחסים בין גברים לנשים רדודים כ"כ.. מיניים כ"כ.. הקידוש של המראה החיצוני.. למה מתחתנים מאוחר? שיוכלו לחגוג, שיוכלו להינות מהחיים לפני שאוי ואבוי, הם יצטרכו לגדל ילדים.
פוליטית? רק חולשה, קשה לנו לטפל באויבים שלנו, אז מה עושים? מוותרים. שחילקנו סרטים כתומים לפני ההתנתקות, אגב, גם אני מאוד התלבטתי. לא ידעתי בדיוק לאיזה כיוון אני מושך מסיבות ערכיות. שהבנתי לאיזה כיוון אני יותר נוטה, הלכתי לחלק סרטים כתומים, להסביר לאנשים בת"א ובעוד מקומות בארץ. אתם יודעים מה?< מאוד הזדהיתי עם השמאלן הערכי, שהנושאים חשובים לא.
לא יכולתי לסבול את האדישות! את בסדר.. יהיה מה שיהיה.. זה לא פוגע בי..
טוב, מה שעשיתי פה הוא דיי דמגוגי, גם פעם האידאלים היה בהם צד חברתי, בהרבה מקרים. אבל השוני הגדול, הוא לאן שהחברה משכה, אז אנשים הלכו לקרבי בגלל שהחברה החשיבה את זה. זה הרבה יותר טוב מבחינתי מאשר שהשתמטות תהיה לגיטימית.
אז "עבודה עברית" היתה אולי גם צד חברתי? מוסכמה חברתית? שוב, זה נוטה לכיוונים ערכיים אז אין בעיה.
היחס בין גברים לנשים? הוא היה יותר אינטימי ופחות חשוף כי החברה לא נתנה לזה לגיטימציה.
מה שאני מנסה להגיד שהחברה מקבלת את אותו חומר, אותם אנשים. השאלה לאן החברה שואפת.
ההרגשה היא שאנחנו מנסים להיות משהו שהוא לא אנחנו, החלום האירופאי, האמריקאי, או הלא יודע מה.
אני משער מה תהיה התגובה הצינית של אנשים פה. אבל זה חלק מזה. הרי מה שהוא מעבר לבינוניות, משהו שערכי הרי לא יימשוך.
אם אני משווה נוער חילוני היום לנוער דתי אני מבין שזה אותם אנשים. אצל הנוער חילוני יש אנשים ערכיים ברמות מטורפות כנ"ל אצל הדתיים.
אבל מה שכואב לי זה לאן החברה מובילה, לאן החברה החילונית שואפת כיום. לא על האנשים שבצד שהם הערכיים.
שלא תחשבו שאני חושב שפעם לא היו בעיות, אבל החברה דחפה לכיוון שונה.
עוד לא סיימתי מבחינתי.. אבל זה כבר מספיק ארוך. |
ראשי
צ'אט
20-02-2007, 00:48
)
"מעדיף את הצד האפל של הירח מאשר הצד המזרחי של ירושלים " 
מצב כלאיים
