פרק ראשון

אני זוכר את אותו היום כאילו זה היה אתמול. אני ידעתי שאני יצטרך ללכת למלחמה במוקדם או במאוחר. הרבה פעמים אחרי שהמלחמה התחילה אני הסתובבתי בעבודה וראיתי שם הרבה מאוד מילואימניקים מסתובבים עם פנים עצובות אבל הרבה אחריות, אני קצת התביישתי, אמרתי לעצמי: המלחמה התחילה לפני כמה שבועות אבל עדיין לא קראו לצוות שלי או ליחידה בכלל.

זאת הייתה תקופה לא קלה, הוריי היו באותו הזמן באירופה בחופשת מחלה כדי לקבל כל מיני טיפולים ואני נשארתי בארץ תוך כדי משבר רציני בהרבה מובנים. היה לי משבר רציני בזוגיות אחרי 3 שנים.
אחרי כמה שבועות של המלחמה אני מדבר עם דוד , לוחם בפלגה והוא אמר לי שיכול להיות שכבר יש פקודה ליחידה ובקרוב מאוד אנחנו נוקפץ. אינני הייתי כלל מופתע כי רק בשנתיים האחרונות היחידה שלי רק התאמנה על התרחיש הזה של מלחמה בלבנון. לא חשבתי שיום אחד אני יצטרך לבצע משימות כאלה באמת.

יום שבת , 1.00 בלילה ואני מקבל טלפון מהיחידה ששם אומרים לי להתייצב בבסיס יחידה בשעה 8.00 בבוקר. אני הכנתי את כל הציוד ולא הצלחתי להירדם. יום ראשון בבוקר ואני מגיע ותמונה מאוד מוזרה התגלתה לעיני: כל הצומת הייתה פשוט מפוצצת ברכבים על הכבישים ועל המדרכות , בכל מקום יש רכבים , כל אוגדת הצנחנים הייתה באותו המקום. בהתחלה כמובן הייה בלגן, אבל אחרי כמה שעות התאפסתי מהר מאוד על כל הציוד והצטרפתי לצוות שלי. בשעות הצהריים אנחנו נסענו לבסיס אימונים של פיקוד הצפון ושם התחלנו להתאמן בידיעה שנלך ללבנון. האימונים לא היו לי קלים בכלל , פיזית וגם נפשית הייה לי מאוד קשה. כל יום אימונים של ירי , עליה למסוק וירידה ממסוק עם המון משקל על הגב, מסע אלונקות, אימוני לחימת גרילה ו כמובן אימוני ייעוד.

האימון הכי קשה לדעתי זה היו אימון לש"ב. הייה לי קשה כי הוריי בחו"ל והייתי צריך לשקר להם כל הזמן וגם חברה ,היה לי משבר עמוק איתה באותה תקופה. הייה לי קשה. כל האימונים נערכו כמעט שבועיים. תוך השבועיים האלה אנחנו עברנו הרבה מאוד פקודות וביטולים, אולי עשרות או מאות. אחרי ביטול המבצע ע"י הקבינט הביטחוני,הצוות שלי חזר לבסיס אחרי שכבר הינו מוכנים ליד הגדר.

אני לא יודע אם שמחתי באותו הרגע או לא, אבל ידעתי שזה לא ישנה כלום ואני בכל זאת יצטרך להיכנס ללבנון. אחרי שחזרנו לבסיס , הודיעו לנו שנצא הביתה ל24 שעות, אני זוכר שכולנו צחקנו שמשחררים אותנו כדי להספיק להיפרד. הייתי בבית 24 שעות וחזרתי לבסיס . כל מה שהרגשתי בבית זה יהיה בסיפור אחר אבל כבר אחרי שהגענו הודיעו לנו שהמבצע התחדש ויש אישור אבל בוטלו המסוקים, פה אני קיבלתי הלם כי הייתי צריך לסחוב המון ציוד יעודי. אחרי 24 שעות הצוות שלי כבר הייה ליד הגדר. אני עדיין לא מסוגל לשכוח את הריח המגעיל שבאה מן הצד הלבנוני, אולי זה פסיכולוגי אבל אני זוכר טוב מאוד את השילוב הריחות של פיח וגוויה של חיה שמגיעה מהצד הצפוני של הגדר. לפני פקודת כניסה אני הסתכלתי אחורה כדי לראות את הארץ , אולי בפעם האחרונה. אני ראיתי שהכול כל כך יפה, מלא צמחיה ואורות אבל כשה סובבתי את הראש אל המקום האני אמור להיכנס אליו ראיתי את ההפך המוחלט: חושך, קור, רוח חודרת עצמות וכמובן הריח מסריח שמגיע משם.

אנחנו התחלנו את התנועה קדימה, הולכים מהר ומתרחקים מן הארץ. כבר אחרי המטרים הספורים אני התחלתי קצת לפחד כי ידעתי שבמקום בו אנו הולכים ,אין כוחות צה"ל. אחרי כמה שעות כשה עברנו בוואדי כולנו זהינו "סאגר" שאף מאלינו ופתאום עוד אחד. אנחנו ירדנו במקום, הלב שלי התחיל לעבוד בקצב מטורף, אמרתי לעצמי: הינה זה מגיע . אנחנו, אחרי כמה דקות קמנו והמשכנו בתנועה אל היעד. היינו צריכים ללכת מהר כדי להגיע בחושך ליעד ולא באור כדי שלא יגלו אותנו אזרחים או לוחמי החיזבאללה. אחרי לפחות 4או 5 שעות של תנועה ,התחלנו לעלות לכיפה , הגענו לכפר והתחלנו לפוצץ דלתות של הבתים ולזרוק רימונים בפנים. אני זוכר טוב איך שבקושי הצלחתי, במהירות תוך כדי ריצה להגיע לבית "שלנו" ובדרך ראיתי את המח"ט דני. היינו באותו בית יומיים וכל הזמן שמענו את ירי ארטילרי של כוחותינו וירי טילים של המסוקים שלנו. וכל פעם כשה שמענו רעש שלא הצלחנו לזהות , צעקנו: סאגר!!!! כל הצוות תפסו מחסה ונפלו על הרצפה. אחרי יומיים אנחנו התארגנו לתנועה לילית ארוכה כדי סוף סוף להגיע אל היעד, לכפר (ר&#8217 . אחרי מסלול ארוך בלילה בדרך פגשנו את הכוח של המח"ט ומאבטחיו אמרו לנו שכמה לוחמי יחידת הנדסה של החטיבה נהרגו משני טילים שפגעו בבית שלהם שהיה בתווך של 200 מטר מהבית שלנו. אני קיבלתי הלם: מה? איך? 200 מטר לידינו? יישר, למרות כל הקושי של ההליכה התחלתי להיזכר בכל הפיצוצים שאני שמעתי , כי יכול להיות שחלק מהם זה היו אותם טילים שפגעו באותו בית. השעה היא 5 בבוקר ויש כבר אור, אנחנו עולים למעלה לכפר שלנו. אני חברתי לצוות של המח"ט כדי לקבל אינפוזיה מהרופא של המח"ט והתנתקתי מהצוות שלי. התחלתי תנועה יחד עם החוליה של המח"ט דני. אחרי 5 דקות של עליה התחלנו לשמוע את היריות הראשונות של הקרב הקשה שאמור להתחיל בקרוב. הייה קרב קשה שאליו אני יספר בחלק השני של הסיפור. אני וחוליה של המח"ט "נתקלנו" בצד הדרומי של הכפר . אחרי חיסול המחבל, התחילו ליפול אלינו פצמרי"ם . אני בטוח שגם כוחותינו ירו אלינו קצת. לוחם אחד מהצוות של המח"ט נפצע קשה כשה הוא היה אולי 10 מטר לידי. אחרי והייתי ליד המח"ט, שמעתי גם דיווחים של הצוות שלי. שמעתי גם שכבר יש הרוג בקרב, הוא קיבל כדור ללב ומת במקום.

כמה ימים, הינו במקום המקולל הזה . אחר כך קיבלנו פקודה לרדת לשטח פתוח ולתפוס עמדות. שם כבר קיבלנו פקודה לחזור עוד הפעם לאותו המקום כי זיהו שיש עוד חוליות מחבלים. אחרי עוד יום ,קיבלנו פקודה לחזור לארץ. לקח לנו כל הלילה, בתנועה מבצעית, לעבור הרבה קילומטרים עם משקלים על הגב כדי להגיע מהר הביתה. הכי טוב אני זוכר את הקילומטר האחרון, כולנו הלכנו כבר על הציר לוגיסטי וראינו את האורות של המדינה הנפלאה שלנו. אחרי שעברנו את הגדר , פגשו אותנו נציגי היחידה שלנו עם מתנות והרבה אוכל

אבל אני רציתי לעשות רק שלושה דברים....סליחה ארבעה ....: סיגריה, להוריד את המשקל, להתקשר לאמא ולחברה.

מוקדש ללוחמי חטיבת צנחנים מובחרת.



פרק שני

הבריחה לליטני ( קרב בכפר ר’ ) המשך.........

הרבה כוחות היחידה וגם הצוות שלי, עולים למעלה לכפר. באותו הזמן אני מצטרף לכוח של המח"ט דני.
הצוות שלי הולך לחלק הדרומי של הכפר ואני עם חוליית מח"ט לחלק הצפוני. אחרי כמה דקות, המחבלים התחילו לירות אלינו מכל הכיוונים והתחילו ליפול פצצות מרגמה, נורו גם R.P.G ורימוני רסס. כל הכוחות התחילו להשיב באש. הכוח שאיתו הייתי "נתקל" במחבל שהיה בבית מולנו. אנחנו התחלנו לדלג אליו, ממש כמו שלימדו אותנו בגיל 18. אני זוכר שתוך כדי הדילוגים אני שמעתי לא אנושית. הלוחם שהיה מימיני קיבל כדור בישבן. אחרי שחיסלנו את המחבל, התחלנו לפנות את הפצוע למחסה כדי שהרופא יוכל לטפל בו.

אני זוכר טוב מאוד את אותו הרגע הקשה. הורידו לפצוע את המכנסיים וראינו שכל החלק התחתון שלו הייה מלא דם. הכדור נכנס בישבן אבל יצא אולי 5 סנטימטר מאיבר מינו , הוא לא ידע את זה והתחיל לצרוח:
"לא, זהו, אני לא יוכל לזיין יותר, אני לא מרגיש את החלק התחתון של גוף, אני לא יוכל ללכת יותר , לא,
תגידו לאשתי שאני אוהב אותה". כולנו היינו פשוט בהלם מוחלט. רק המח"ט והרופא אולי לא הקשיבו לו ותפקדו היטב. אני זוכר שכמה שעות אחרי שהפצוע נרדם בגלל המורפיום, כולנו עדיין עמדנו שם והסתכלנו אליו.

נחזור לקרב. תוך כדי פצמרי"ם בכל השטח, אנחנו זהינו שיש צלף של חיזבאללה בהמסגד. היו לנו עוד כוחות יחידה על הכיפות מסביב בתצפית על הכפר ובעמדות היה כמובן גם אמל"ח יעודי. אחרי הסימון ,המסגד קיבל 4 טילים. כלום לא עזר! המחבל שידע שזיהו אותו ,הוא לא עצר גם אחרי טיל רביעי. המח"ט קרא לדרדר (מסוק), אך הייתה בעיה במפה. הבתים שלנו היו ממוספרים שונה מאשר על המפה של הטייס ,הטייס גם סירב לירות כי היו עננים. רק אחרי כמה שעות של קרב הגיע מסוק והשמיד את המסגד. תוך כדי הקרב אני שומע בקשר שיש כבר הרוג אחד שקיבל כדור בלב ויש הרבה פצועים מרסיסים. אני כל הזמן פחדתי שזה לוחם של הצוות שלי. הגיע ערב. הקרב הסתיים. רק בלילה המסוק הסכים להגיע. אנחנו לקחנו את הפצוע שלנו על אלונקה והתחלנו לרדת למטה לוואדי , שם אני "נפגשתי" עם ההרוג. אני זוכר איך אני כבר הייתי למטה וראיתי את הכוח מהיחידה מוריד אותו למטה. הייתה לי הרגשה מאוד קשה. הייה אליו ניילון מתים מיוחד אבל הוא הייה כל כך גבוהה שזה לא הסתיר את רגליו. הוא הצטרף לאותם לוחמים של פלוגת הנדסה שנהרגו מטילי אויב כמה ימים לפני. היה מעניין לראות את כל הלוחמים מסתכלים לכיוון שאליו טס המסוק אחרי שהמריא חזרה לארץ ואנחנו נשארנו בלבנון.

מוקדש ל10 חללי חטיבת צנחנים מיוחדת.




פרק שלישי


הבריחה לליטני (24 שעות)

אני זוכר שהיה לי מאוד קר......אנחנו נסענו לגבול, הרוב נסעו באוטובוסים. אני כל הזמן הסתכלתי על (מ&#8217. (מ&#8217 זה גבר בשנותיו ה-40, למרות הגיל הגיע ליחידה והצטרף לצוות כדי ללכת להילחם בלבנון. אני מאוד התקרבתי אליו כי הוא בן אדם מיוחד, אדם מאוד מעניין וטוב לב. תוך שיחה איתו , הוא סיפר לי שבעוד כמה ימים, לבתו , לא פחות ולא יותר , לבתו יש בת מצווה וכמה ימים אחרי זה הוא ואשתו צריכים לקחת את הבת לטורקיה. כל זה הוא סיפר לי בדרך ללבנון.

(מ&#8217 תגיד לי אתה דפוק בראש???? – אני שאלתי.

אבל אני בחיים לא יסלח לעצמי אם אני לא יצא ללבנון יחד עם הצוות- השיב (מ&#8217 .

אני ראיתי את הפחד בעיניו .....זה היה באמת מפחיד כי הוא היה איש של עקרונות אבל הוא היה גם אב.
אחרי שהגענו לגבול , מ’ באה אלי ואמר: תקשיב חבר......אני כבר בן 40 ואני לא צעיר, אבל אתה כן....
אני אולי לא כל כך מהיר ולא זוכר הכול אבל אתה בטוח זוכר, אני רק מבקש ממך.....יש לי משפחה בבית
..אני צריך שתשמור אלי , שתהיה כל הזמן לידי. אני ניכסתי להלם מוחלט אחרי המילים הללו. הייתה לי הרגשה באותו הרגע כאילו אני מרחף באוויר ומסתכל למטה. אחרי כמה שעות , הודיעו לנו שהפעולה בוטלה על ידי הדרג המדיני ואנחנו חוזרים לבסיס. בסוף, אני ועוד הרבה לוחמים פנינו למפקדים וביקשנו את השחרור של( מ&#8217 . בסופו של דבר הוא שוחרר. אני זוכר שהוא קצת בכה..... זיהיתי דמעות בעיניו. הוא ביקש לצלם את כל הצוות על הציודים בעמידה קרבית ...להסתכל למצלמה להגיד מזל טוב לבת שלו. אחרי כמה ימים כשה אנחנו כבר הינו בלבנון ,( מ&#8217 פתח מסך גדול במסעדה , בחגיגת הבת מצווה והקרין את הסרטון לכל האורחים. "אורחים יקרים אסור לנו לשכוח שבזמן שאנו יושבים כאן, יש לוחמים שנלחמים עכשיו"-אמר לכולם (מ&#8217 .

אחרי ביטול הפעולה, שחררו את כולם הביתה ל24 שעות.
חבל, חבל מאוד שיצאתי ל24 השעות, אולי הכי נוראיות שהיו לי בחיים. אני זוכר שהקפיצו אותי לעיר מגורי
במרכז הארץ , 5 דקות הליכה לבית שלי. השעה הייתה 24.00 בלילה. אני כל הזמן הסתכלתי על אנשים, רכבים ועצים.....כל הזמן הסתכלתי. היה לי מאוד קשה לראות את זה כי ידעתי שאני צריך מחר לחזור לבסיס ואחר כך ללבנון. אני זוכר שראיתי את התנהגות האנשים ברחובות, צוחקים, צועקים ,מחייכים ואני מאוד כעסתי , פשוט רתחתי מזעם. כמובן שקשה לשפוט אותי אבל אני רציתי שכולם ירגישו את מה שאני מרגיש. אני נכנסתי הביתה, אמי ואחותי פגשו אותי כאילו חזרתי אחרי 20 שנה במחנות ריכוז בסיביר אחרי שנשלחתי לשם על ידי סטלין. אמא שלי לא ידעה איך לחבק אותי או מה להגיד לי , כל 10 דקות היא רצתה שאני אוכל משהו או ישתה . אני קצת מרגיש לא נוח אחרי שאמרתי לאמי שאני הולך לפגוש את חברתי עכשיו וראיתי את המבט של אמא שלי .....אני קראתי את מחשבותיה של אמי באותו הרגע: מה אתה עכשיו הולך אליה ולא תשב קצת עם אמא...אבל גם אותה כמובן אסור לשפוט כי המלחמה הופכת את האנשים לכאלה . אמא שלי כל הזמן אמרה לי: אולי לא תלך , אתה יכול לא ללכת וגם אחותי אמרה לי כל הזמן: תראה מה אתה עושה לאמא!

אני וחברה שלי ישבנו ליד הבית ב2.00 בלילה ולא אמרנו מילה ,אני לא רציתי להגיד כלום כי חשבתי שהיא לא תבין והיא גם לא אמרה לי כלום כי ידעה שאני לא יספר לה כלום כי אני כל הזמן חושב שהיא לא תבין. בסוף כל מה שרציתי לספר לה ,לא סיפרתי , טיפש.

למחרת חזרתי לבסיס , דיווחו לי שאת (מ&#8217 שיחררו הביתה למשפחה שלו ואני מאוד שמחתי .



מוקדש למפקד וחבר דני כהן ז"ל שנהרג בקרב מול מחבלים בחברון.
מוקדש למפקד וחבר גרמן רושקוב ז"ל שנהרג בקרב מול מחבלים בצפון הארץ.
מוקדש לחבר ולוחם דוד מרכוס ז"ל שנהרג בקרב מול מחבלים בחברון.
מוקדש לחבר ולוחם אמיר קינדה ז"ל

סיפור עצוב ומרגש. כל הכבוד לך על כך שאתה מצליח להוציא את המילים האלה החוצה.
מחזק את ידך ואת ידי כל אנשי החטיבה.

לא רחוק ממך
אני מקווה בקרוב להעלות את הזכרונות שלי כאן באתר, כולל כמה תמונות.