אני קורא עכשיו את הספר" 1967" של תום שגב, קשה שלא למצוא הקבלה ברורה בין התקופות, מעין ערפול וחוסר אימון של הציבור בממסד. המצב הבטחוני מעורר דיו, הכלכלה לא במיטבה, לאחר האטה הדרגתית לקראת 1967. התחושה של "האחרון שיוצא יכבה את האור" מורגשת אף כעת. האם אנו עומדים בפני "שידור חוזר" של 1967? פעילות מיוחדת? משהו שיפנה את זוית הראייה הלאומית לעבר אופק טוב יותר, אופטימי יותר.
[נקודה שעלתה בי במהלך הקריאה... פתאום נראה לי שאני קורא על היום]

כלכלה חזקה בהרבה היום, מצד שני פערים רחבים

שיח ציוני מאוד חזק ב-1967 מול פיצול של השיח כיום. (הפיצול החברתי היה קיים גם אז, אבל פחות והוא כוסה בשיח הגמוני). אתוס אינדיווידואליסטי ליברלי שמתחבר לעתים לציונות אבל למעשה מערער את השיח הציוני (לטוב ולרע)

התפרקות של המערכת המפלגתית והאידיאולוגית היום לעומת הגמוניה טוטאלית של מפא"י ד-אז
אותי למשל הדהים לשמוע חבר שלי מדבר על אביו שלעולם לא יצביע עבודה בגלל שהוא הופלה על ימין ועל שמאל בגלל שלא היה לו פנקס חבר. מצד שני, אימי תמיד טענה שסבתי הצביעה אמת בלי לדעת למי היא מצביעה

איום קיומי מיידי ב-1967 מול איומים שלכאורה אינם קיומיים ובעיקר לא מדינתיים (בניגוד לקואליצייה של מדינות ערב שפעלה אז) אבל מצד שני האיומים מורכבים הרבה יותר.


יש יאמרו, שאז כשהם כופפו את החוקים זה היה למען מטרה כוללת כלשהי (המפלגה, המדינה , התנועה) והיום החוקים מתכופפים בעיקר לכיוונם, אבל אני לא הייתי ממהר להסיק מסקנות נוסטלגיות.


זה ככה בקטנה ויש הרבה הרבה מה להוסיף.

אה והייאוש הקיומי היהודי. זה שרודפים אותנו זה לא אומר שאנחנו לא פרנואידים

זה רק יחזק את טענותייך...

מה בדיוק הקשר?
67': ציבור שפוף, צה"ל- צבא מנצח שרק מחכה להזדמנות ויודע שינצל אותה, עם אמון מלא מהממשלה.
2007: ציבור שפוף, צה"ל שפיספס הזדמנות לפני חצי שנה ויחסיו עם הממשלה עכורים.

איך בדיוק הדיכאון הציבורי ישנה את צה"ל, או ייתן לממשלה בסיס להסתכן שוב במבצע צבאי נרחב? בלי להכיר את הפרטים, אני מניח שגם אם מחר איראן והחיזבאללה יודיעו שכל הרק"ק, הנ"ט, הטילים לטווח ארוך, מומחי המיטענים, הצנטריפוגות והאורניום הגולמי שיש להן מתרכזים בנקודה X במדבר האיראני, הממשלה תשקול טוב טוב את כל החלופות לפני שתורה על מין "מבצע מוקד"+ "סדין אדום".

כמה שאתה צודק.