|
19-01-2007, 20:39
|
|
|
חבר מתאריך: 26.07.05
הודעות: 24
|
|
"מלאך מגורש".
לא במיוחד מוצלח שלי, אבל מילא.
מלאך מגורש
אני מביטה אל תוך עיניו, טובעת אל תוך אותו ים אינסופי של כחול וטורקיז, אל תוך אותו זוג אישונים שחורים הנראים כאילו הוטבעו אי שם בליבו של האוקיינוס, בין גלי הטורקיז השוצפים והמים הכחולים והצלולים.
אני מביטה בשיערו הכהה, המפוחם, הגולש סביב עיניו ברכות, באופן כה עדין ומושלם, ומשווה להן מראה כה נוגה, מסתורי. אני משתוקקת לגעת בשיערו, בפניו, רק לרגע, רק להרגיש אותו, לדעת שהוא באמת כאן, ושהוא אמיתי. אך איני מעיזה.
אני מתעטפת בזרועותיו, מניחה לעצמי לשקוע אל תוך החום והביטחון שהן משרות עליי, גם אם רק לזמן קצר. להרגיש את התחושה הזו, את הנעימות הזו, שוב, עוד פעם אחת אחרונה לפני שאגרש אותו מכאן, שאוציא אותו מחיי, לנצח.
כי אני יודעת שלמרות הכל – למרות תחושת הביטחון והחום, למרות האווירה הקסומה שאופפת אותנו עכשיו, ולמרות הלב שלי שמתכווץ לו בציפייה אי שם בתוכי – לעולם לא אוכל להרשות לעצמי את קרבתו. לעולם לא. כי עד אשר אמצא את המלאך שלי, אותו מלאך מופלא אשר אודותיו סיפר לי הוא בעצמו, טומן לי העתיד לצידו רק סבל וכאב. לשנינו.
אני מתנתקת ממגעו, מתרחקת ממנו במהירות, כמעט בחדות. הוא מרים אליי מבט תוהה, שואל, ואני רואה את האכזבה שבעיניו. הקור שוטף את גופי, ואני משתוקקת לשוב אליו ואל מגעו החם – אך אני יודעת שלא אוכל. אני מנידה בראשי, מבטי נעוץ בכפות רגלי היחפות, מסרבת להביט בו.
הוא התרומם ונעמד, שותק כהרגלו ולא אומר דבר, מניח לרחש הגלים לבדו להפר את הדממה, אך אני יודעת שהוא מבין. הוא הפנה אליי את גבו ופנה לעבר הים, צועד אל תוך הגלים המתנפצים. ואז ראיתי את זה, מטושטש מעט מבעד למסך הדמעות השקוף שעלה והציף את עיניי, אך עדיין אי אפשר היה לטעות – זוג כנפיים גדולות ושבריריות, צחורות כשלג, בקעו מתוך גבו.
ליבי התכווץ בכאב, מבינה לפתע מה עשיתי, וכמה טעיתי. הכנפיים חבטו קלות באוויר, נושאות אותו מעלה, לאורך אותם מיתרים כסופים אשר פלחו את שמי הלילה השחורים, ואל עבר הירח הגדול, העגול. ואני הבטתי בו בדממה, משותקת לחלוטין, לא מסוגלת אפילו לקרוא אחריו, להיפרד, ובעיקר לא מסוגלת להסיר את מבטי מהמלאך שלי, המלאך ההולך ונעלם שלי. המלאך לו חיכיתי כל השנים האלה. המלאך שזה עתה גירשתי.
|
|