 |
21-07-2006, 10:50
|
|
יגיל הנקין. ד"ר להיסטוריה צבאית, חוקר במחלקת היסטוריה של צה"ל
|
|
חבר מתאריך: 16.02.04
הודעות: 5,565
|
|
|
זו התפיסה, טמבל!*
משהו שרלוונטי מאוד, לדעתי, למה שמתרחש עכשיו בלבנון.
בגליון "תכלת" הקרוב תתפרסם גרסה מקוצרת של ביקורת שכתבתי על "מלחמה מבוזרת" של יערי ואסא, ספר שחשבתי שיש לו חשיבות רבה במיוחד בגלל שותפותו של הרמטכ"ל חלוץ בצוות החשיבה שהוליד אותו. הגרסה כאן ארוכה יותר ועם הפניות; גרסה אנגלית כבר התפרסמה. הביקורת נכתבה לפני כמה חודשים. בגרסה המקוצרת הוספתי כמה משפטים לגבי האירועים האחרונים, אבל אני לא חושב שבפורום יש בזה צורך; ההשלכות ברורות.
מלחמה מבוזרת\ אלוף (מיל.) ידידיה יערי וחיים אסא, ידיעות אחרונות, 2005
מאז מלחמת העולם השניה עסוקים הוגים וצבאות במאמץ לנחש את פני המלחמה העתידית. בין הגורמים שהאיצו חשיבה אלטרנטיבית ניתן למנות את השתנותו של מרכז הכובד של הלחימה-בפועל לסכסוכים שאינם מלחמות 'קונבנציונליות' ואחד לפחות מן הצדדים בהן איננו מדינה, התפתחות הנשק הגרעיני, קריסת ברית המועצות והתפתחות החימוש המדוייק. לעיתים יש הסוברים כי כל מוסכמות היסוד אבד עליהן הכלח; כך, למשל, חזתה לאחרונה ועדה בראשות השר-לשעבר דן מרידור כי משקלו של האיום הקונבנציונלי על ישראל יירד ואילו זה של טרור ונשק לא קונבנציונלי יעלה, והמליצה לשנות בהתאם את מבנהו של צה"ל.[1]
שאלת המלחמה הבאה והמוכנות אליה היא שאלה לא פשוטה. מיתוס צבאי ותיק טוען כי צבאות מתכוננים תמיד למלחמה שעברה. למעשה, בדרך-כלל הבעיה שונה: צבאות משתדלים להפיק לקחים ולהיערך למלחמה עתידית, אולם לעיתים הם מתכוננים למלחמה הלא-נכונה. תרבותו של הצבא, דעות קדומות ותפיסה מוקדמת עשויות כולן להגביל או לעוות את הלקחים, אפילו במקרה בהם מובנים אלה בצורה נכונה; טעויות שכאלה עלולות להוריד אומות ביגון שאולה[2].
חיים אסא, לשעבר יועץ לרה"מ יצחק רבין וראש הצוות לבטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, ואלוף (מיל.) ידידיה יערי, לשעבר מפקד חיל הים, עורכים נסיון להתמודד עם שאלת "המלחמה הבאה" והשינויים שהיא דורשת מצה"ל בספרם "לוחמה מבוזרת – המלחמה במאה ה-21" (ידיעות אחרונות, 2005). הספר נולד מתוך דיוניו – בתקופת הרמטכ"ל הקודם, משה יעלון - של צוות חשיבה צבאי שכלל אנשים משפיעים בצמרת צה"ל, כולל הרמטכ"ל הנוכחי דן חלוץ, מתוך ההרגשה כי "משהו יסודי השתנה באופן בו מתנהלות מלחמות ההווה הן מול היריב והן בתוך הבית – וכי הכרחי לעצור ולבחון מה אנו למדים מהתרחשויות דרמטיות אלה ומה משמעות הדבר לגבי המוסכמות הבסיסיות של צה"ל... היה ניתן לחוש באוויר את הצורך בשינוי"[3]. נוסף לכך "קיצוץ תקציבי שחייב ירידה חסרת תקדים בסדר-הכוחות", שמשמעותו "צבא אחר". כתוצאה מתנאים אלו עסק הצוות בהצעות לרפורמה מקיפה של צה"ל, לעיצובו מחדש כך שיתאים למשימות עתידיות – ויעשה זאת בצורה יעילה, חסכונית בחיי אדם ובמשאבים.
גם אם אין חותמת רשמית של צבא ההגנה לישראל על הספר, קרוב לודאי כי הלכי הרוח המובעים בו יזכו להשפעה מרובה בתוך צה"ל וישפיעו על דמותו (וכתוצאה מכך, גם על דמות החברה הישראלית) בשנים הבאות.
הסכסוכים בעתיד, צופים מחברי הספר, יהיו בין-תרבותיים, אולם ללא קווי גבול מוגדרים (לאחרונה הביא אחד ממחברי הספר את המהומות בצרפת כדוגמה לנכונות ההיפותזה). מושג ה'חזית' יעבור מן העולם, הסכסוכים יוכרעו באמצעות כוח אש ולא באמצעות תמרון קרקעי, והאמצעי הנכון על מנת להצליח להילחם הן כנגד צבאות גדולים והן כנגד ארגוני טרור וגרילה וכיו"ב הוא "לוחמה מבוזרת" באמצעות מה שהמחברים מכנים "מולקולות דינמיות". בהפשטה, מדובר בציוותי-כוחות משימתיים המורכבים מכוחות קרקעיים קלי-תנועה וקטני מימדים אשר משמשים הן לאיסוף מודיעין והן להנחיית אש, וכן מרכיבי אש מדוייקת (שאינם חייבים כלל להיות סמוכים לכוח הקרקעי; מטוסים ללא טייס, טילי שיוט, מערכות ימיות וכיו"ב), ומערכת פיקוד ("מגמה מערכתית", שהיא הפיקוד על קבוצת "מולקולות" כאלה שמשימותיהן מסייעות למטרה משותפת או בלשון המחברים "המייצרות הגיון אחד שמביא לאפקט מוגדר"[4], ו"מנהל זירה" האחראי על כל ה'מגמות המערכתיות'). ה'מולקולות' אמורות לפעול נגד מטרות אוייב בו זמנית ובכל שטח האוייב, בלא צורך בכיבוש שטח. צוותי הכוחות יפעלו לא רק לרוחב שדה המערכה, אלא גם בעומק שטח האויב או, כאשר אין קו ברור, בעימות מול ארגון שאיננו מדינה: האויב יוכה בכל מקום, ישותק ויושמד. מערכות תקשורת ומודיעין מתקדמות, שייצרו "רשת" של שיתוף מודיעיני ואיסוף מידע, ובאמצעות "החלפה הדדית של תמונות עולם" יאפשרו לנטרל את אי-הודאות של הלחימה, להימנע מצורך בריכוז כח ועתודות, לחסוך בכוחות ומשאבים, להימנע מכיבוש שטח ומהמעמסה שבשליטה עליו, ולהתמודד ביעילות מול איום טרור וגרילה "בתנאי א-סימטריה. היא פשוט מייצרת א-סימטריה נגדית"[5]. בקיצור, "הלוחמה המבוזרת" אמורה לבצע את הלחימה, כביטויו של חיים ברלב, "מהר, חזק ובאופן אלגנטי", תוך מענה לשתי בעיות חשובות של התקופה: הצורך בחיסכון בחיי אדם ובחיסכון כלכלי. בלא לומר זאת, משמעות הדבר היא גם מעבר לצבא מקצועי מצומצם בהיקפו, המבוסס על משרתי קבע ולא על גיוס חובה; שינוי היחס בין חיילים בחזית למפעילי מערכות יותר מאחור, והמיומנות שתידרש להכשרת כולם, תדרוש בהכרח ממש מעבר לגיוס סלקטיבי או שירות קבע התנדבותי.
הצעתם של אסא ויערי דורשת שינוי רדיקלי במבנהו של צה"ל, ותוצרתה תהיה צבא קטן, מקצועי, טכנולוגי ושונה באופיו לחלוטין מצה"ל של היום.
ראויה לציון העובדה כי המחברים, בניגוד להלך רוח נפוץ גם בצה"ל מזה שנים, מאמינים כי ניתן להגיע להכרעה צבאית גם מול אויב לא סדיר; על רקע קצינים שראו את תפקידם כתיאטרון צבאי המשפיע על התודעה, או שהתמקדו בפן המדיני עד כדי ביטול כמעט של תפקידם הצבאי, אמונה בכוחו של הצבא להכריע היא בשורה משמחת.
בניגוד לחלק ניכר מההוגים הצבאיים הפוסט-מודרניים, יערי ואסא מכירים בחיוניותו של כוח קרקעי, ובצורך הנמשך בו. כתוצאה מכך, "לוחמה מבוזרת" מציג גם הגדרה מועילה של תפיסת ההפעלה של צה"ל מול הפלשתינים. פרק ט' שלהם, העוסק ב"שיתוק אסטרטגי של ארגון גרילה\טרור", מציג הצדקה תפיסתית ל"חיסול הממוקד", בהיותו אמצעי לשיתוק ארגוני טרור בצורה שפגיעה בתשתיות איננה מסוגלת לעשות, בהיות נכסיהם העיקריים של ארגוני הטרור אנושיים, ולאו-דווקא חומריים, ובניצול יתרונו העיקרי של ארגון טרור – היטמעותו באוכלוסיה והימנעותו מחשיפה - נגדו. מדובר בפיתוח (למרבה הצער, קצר מדי) של תפיסות קיימות[6], אולם רבה חשיבותו בהציגו יישום מודרני של תפיסות אלו ובהדגמה כיצד ניתן להשתמש בהן על-מנת לפגוע באפקטיביות של ארגוני טרור. המחברים עצמם אומרים כי "האופן בו אנו מפעילים היום כוחות מיוחדים אכן קרוב כבר לתפיסת המולקולה בלוחמה המבוזרת"[7], ומזווית ראיה זו אפשר – גם אם לא לכך התכוונו המחברים – להתייחס לספר כאל תפיסה להפעלת כוחות מיוחדים, בפרט בלחימה נגד טרור. חלקים מרעיון ה'מולקולה' הם למעשה פיתוח של צורת הקרב 'הסתננות', שצבאות גדולים נוטים לעיתים קרובות לשכוח ולזנוח, למרות היתרונות שהיא מציעה בפגיעה במטרות אויב חשובות מתוך הפתעה גמורה. אין אלא לברך על תפיסה המחזקת את חשיבותה של ההסתננות עבור צבא סדיר; תפיסה כזו יכולה לגרום לצבא להימנע מלשקוט על שמריו ולהפוך לגוף מגושם המסתמך רק על המסה שלו כדי למחוץ את האוייב, בספקה בסיס עליו נבנה הצבא כגורם שמרכיב יסוד בו הוא תכסיסנות והתחכמות.
אולם ככל שהצעתם של יערי ואסא רדיקלית, יש בה מרכיבים רבים שאינם חדשים, גם אם רובם לא היו זמינים בעברית עד היום. חלקים ניכרים מתפיסת "הלוחמה המבוזרת" אינם אלא הסבה או תרגום של אסכולת ה-RMA – "המהפכה בעניינים צבאיים" האמריקאיים, המניחה שינוי רדיקלי במלחמה, שגם היא מצידה מבוססת על רעיונות סובייטיים משנות השבעים והשמונים, וכן על התפתחותו של הנשק המדויק – פצצות מונחות לייזר, טילי שיוט, וכיו"ב, המאיימים להפוך, כך נטען, את הצבאות הקיימים ללא-רלבנטיים. כיוון שהספר, כדברי מחבריו, איננו"יומרה למחקר אקדמי דיסציפלינרי תקני", אין לדעת באילו מקורות השתמשו לצורך גיבושו; אולם מרכיבים רבים מזכירים כתבים ספציפיים של כותבי RMA[8].
נראה ש-בצורה מקרית או שאיננה מקרית – צוות החשיבה שנועד לאתגר את המוסכמות הישראליות, הגיע למסקנה התואמת כמעט לחלוטין את המסקנות של אסכולה דומיננטית בשיח המתנהל מזה עשור בארה"ב, אותה אסכולה שיש הרואים את פירותיה בלחימה הקצרה והמהירה בזמן כיבוש עיראק. החזון שהם מציעים קורץ מאוד: מלחמה טכנולוגית, מהירה ונקייה (עבורנו. האויב, כמובן, המוות וההשמדה לא יהיו נקיים במיוחד, גם אם פחותים ממלחמה כוללת 'ישנה'), כוחות קטנים שיוכלו לתת מענה לכל מצב, חסכון בכלים מגושמים ובחיילים. אוטופיה כמעט.
וכמו רוב האוטופיות, החזון של "לוחמה מבוזרת" בעייתי מאוד. הספר לא רק ששואל רעיונות מספרי אסכולת ה-RMA האמריקאית, אלא שהוא חוטא כמעט בכל החטאים של אותם ספרים ובהנחות היסוד האופטימיות שלהם.
ישנן טענות רבות שניתן להעלות נגד תפיסת המחברים, ורובן אכן כבר הועלו בדיון סביב ה-RMA[9].
הבעיה החשובה ביותר, כמדומה, היא ההתעלמות הכמעט-מוחלטת מהגורם האנושי. מחברי הספר סמוכים ובטוחים כי מודיעין מספיק, רשתות מידע ומערכות שליטה ובקרה מתוחכמות יבטלו יחדיו את ערפל הקרב, ומערכות שליטה ובקרה מתקדמות יובילו לנטרול יכולת האוייב ולוודאות מוחלטת בשדה הקרב[10], וברוח זו הם מנסים להשליך תיאוריות ניהול שונות – למשל, תיאוריות ניהול מלאי – ומשוואות מתמטיות על שדה הקרב. הבעיה היא, שבשדה הקרב נלחמים אנשים. כל המידע שבעולם איננו שווה דבר אם האדם המופקד לפרש אותו טועה, ועומס נתונים מהסוג שהם מציעים עתיד בוודאי ליצור את הטעויות שלו. רמת יעילות של מאה אחוזים אינה ניתנת להשגה, וטעות קטנה של גורם איסוף המידע ב'מולקולה' – וכל הסנסורים שבעולם אינם יכולים להשיב תשובה ודאית לגבי כוונות האוייב – עלולה להיות כמסמר המפורסם בשירה של נעמי שמר, ולגרור אחריה מפולת כללית.
טכנולוגיה יכולה להחליף הרבה מאוד דברים, אולם לא את שיקול הדעת האנושי. וזה האחרון מבטיח כי לעולם לא תהא בהירות של 100% בקרב. אסא ויערי מציעים מודל בו יוכל כל מפקד "מגמה מערכתית" באמצעות "'מערכת 'פרשנית'... של תמונת הקרב... לרדת אל תמונת המצב הפרטנית של כל מולקולה (כפי שהיא מתוכללת עבור כל מולקולה על ידי הדסק שלה)"[11]. כמדומה, שהצעה זו לבדה מראה כמה מקום יהיה לפרשנות השונה, כמה רב יהיה חלקו של הגורם האנושי – וכמה עומס יווצר על מפקד ה'מגמה' אם תיבנה כך מערכת הפיקוד. המחברים מודים אמנם כי ייתכנו "טעויות בהערכה" ברמה האופרטיבית או הטקטית, אך מצמצמים מאוד בערכן של אלו: יכולתן של ה'מולקולות הדינמיות' להתאים את עצמן למצבים שונים, והיותו של התווך "עתודה מרכזית לכולן, באש ובלוגיסטיקה"[12]. הגם שסביר להניח שיהיה ניתן לצמצם את היקף העתודות במידה מסויימת, האופטימיות נראית מוגזמת מאוד.
המערכה האחרונה בעיראק, שיערי ואסא מביאים כדוגמה ל"מימוש הראשון בהיקף מלא של מה שקרוי 'המהפכה בחשיבה הצבאית' "(RMA – Revolution in Military Awareness)[13], הדגימה כי אפילו מול אויב נחות בכל היבט, ועם עליונות טכנולוגית, מודיעינית ואווירית ברורה ומוחלטת, לא פעם ערפל הקרב שיבש את מהלך המבצעים. בשני מקרים מפורסמים – כשלון התקפת מסוקי הקרב על דיביזיית 'מדינה' העיראקית[14] והיתקלות גדוד סיור מן הדיביזיה השלישית האמריקאית, בן 1000 חיילים, 30 טנקים ו-14 נגמ"שים בכוח עיראקי שמנה שלושים טנקים, שבעים נגמ"שים ולמעלה מחמשת-אלפים חיילים[15] - מה שהציל את הכוחות האמריקאים מהשמדה לא היה מידע בזמן אמת ושולטנות מודיעינית (למעשה, דו"ח של דיביזיית הנחתים 1 טען כי בזמן המלחמה הדיביזיה "מצאה את האויב על ידי התנגשות בו"[16]) ולא "החלפה הדדית של תמונות עולם", אלא המיגון של המסוקים והטנקים, כח האש והמיומנות העדיפה של הלוחמים האמריקאים על פני העיראקים. אין בכך כדי לבטל את ההצלחות הלא-מועטות של האמצעים החדשים, אלא רק כדי להזכיר, שתפיסה נמדדת לא רק בהצלחותיה אלא גם בכשלונותיה, ובטרם יאמץ צה"ל תפיסה עתידית, ראוי להביא בחשבון את כשלונן של כל רשתות התקשורת המתקדמות ואמצעי המודיעין המתוחכמים לאתר כוח עיראקי עצום בטרם יתנגשו בו האמריקאים. קשה להאמין בתפיסה שמבטיחה כמעט 100% הצלחה, שמבטיחה ביטול ערפל הקרב, כאשר לא רק שכיום יש בה חורים בגודל דיביזיה עיראקית, אלא שטרם הובהר לנו כיצד ייסגרו חורים אלה. מזה כחמש-עשרה שנה, בטרם מערכה, אנו זוכים להסברים מדוע הפעם יהיו ביצועי הטכנולוגיה מושלמים, ולאחר המערכה להסברים מדוע לא היו מושלמים אולם בפעם הבאה יהיו. מותר במקרה כזה לחשוד שאולי גם בפעם הבאה לא נגיע ליעילות כזו.
הגורם האנושי איננו רק מפעילי מערכות הנשק והבקרה; הוא גם האוייב. והאוייב, כפי שנוטים הרבה לשכוח, הוא גם אינטליגנטי ומנסה כמיטב יכולתו להפריע לכוחותינו. "לוחמה מבוזרת" מניח כהנחת יסוד כי האוייב למעשה לא יוכל לעשות דבר נגד כוחותינו: תהיה להם 'שולטנות' במידע, הפעלה בו-זמנית של האש נגד מטרותיו לאורך ולעומק שדה הקרב, והפעילות "מרתקת את רוב הכוחות של היריב ובכך מונעת ממנו יכולת להתארגן [...] ויוצרת אצלו מצב של 'עיוורון קרב'"[17]. למרות שהמחברים מודים כי אין מדובר בדוקטרינה סדורה, אלא ב"הנמקה תיאורטית המאפשרת, עם קצת סלחנות, לראות בה תיאוריה"[18], נדרשת רמה מוגזמת מאוד של סלחנות כדי להאמין כי בידי ישראל תהיה עדיפות כזו על יריבותיה. כבר ב-2003 דווח כי העיראקים ניסו להפעיל משבשי-GPS כנגד הנשק המדוייק מונחה הלוויין, בחוסר הצלחה מוחלט. אולם, כיוון שכל ההיסטוריה של הלחימה מזכירה לנו שלא עובר זמן רב לאחר המצאתו של אמצעי מסוים עד אשר מתחיל פיתוחו של אמצעי נגד, קשה מאוד להאמין שבעתיד לא יעשה אויב מאמץ גדול לשבש את קווי המידע והתקשורת בין הכוחות, לפגוע במרכזי השליטה, להעביר דיסאינפורמציה ולפגוע בצמתי מידע קריטיים. ה"לוחמה המבוזרת" מציבה נפח תעבורת מידע עצום, שעתיד להשאיר אחריו עקבות לא מעטים הניתנים לזיהוי, וסביר להניח שהאויב לא יישב בחיבוק ידיים ויחכה עד אשר יפעיל צה"ל את מלוא כוחו. בשטח מצומצם, למשל רמת הגולן, קשה מאוד להאמין כי המולקולות יוכלו לפעול בחופשיות בלי להיתקל בכוחות אוייב צפופים, בארטילריה, במארבי קומנדו, ובאמצעי נגד אחרים שלא יחכו בחיבוק ידיים עד אשר ישמיד צה"ל את כולם. וטרם הומצא אמצעי הנגד שיכול לגרום לחייל עיקש עם רובה לזנוח בוודאות את רצון הלחימה שלו.
במערכה בקוסובו התברר כי אפילו אמצעים פשוטים יחסית הצליחו לבלבל את הנשק החכם של צבא ארה"ב, ורוב מניינו ובניינו של צבא יוגוסלביה נשאר שלם אחרי שבעה שבועות של הפצצות ויומרות אמריקאיות ראשוניות לפגיעה במאות כלי אוייב[19]. ההנחה כי רק האמצעים בידינו ישתכללו ואילו אמצעי ההטעיה לא יועילו, אמצעי הנגד לא יתפתחו, האוייב לא ינקוט יוזמה ותכסיסנות וכל תפקידו יהיה רק לשמש סטטיסט בהצגה של אמצעים מתוחכמים ונשק מונחה, ובייחוד בלי שיהיו בידיו אמצעים מתוחכמים משלו כלל- נראית מופרכת קצת.
ויתרה מזו: כל המודיעין שבעולם איננו יכול לספק – ללא פרשנות – מה עובר במוחו של האוייב ומה הוא מתכוון לעשות. "לוחמה מבוזרת" מתעלם לחלוטין משאלות כגון מוטיבציה, כוח סבל, עקשות, יוזמה, תחבולנות, אומץ, ושאר תכונות אנושיות המשפיעות גם הן על תוצאות המלחמה, ואשר מנעו עד היום כל אפשרות לכמת מראש את תוצאותיה בוודאות, גם כאשר יחסי הכוחות היו ידועים מראש.
עליונות מודיעינית ואפילו עליונות טקטית מוחלטת איננה מבטיחה ניצחון, אם היא משרתת אסטרטגיה גרועה. אם נלך מעט אחורה בהיסטוריה, לא יקשה להיזכר כיצד ניצח חניבעל כמעט בכל קרבותיו, וכיצד נכשל בתרגום ניצחונותיו הטקטיים להכרעה אסטרטגית. יחס לאויב כבנק מטרות איננו אסטרטגיה, כמובן, אולם השאלה היא איזו מטרה תשרת הלוחמה המבוזרת, ומה בדיוק יהיה היחס בין צורת הלחימה להישגים הנדרשים. אין צורך ללכת דווקא אחורה עד חניבעל: הבליצקריג, דוגמה למהפכה צבאית החביבה כל-כך על הוגי RMA (וגם על כותבי הספר), לא רק שהיה תפיסה מגובשת טרם ביצועו, אלא שהצליח מול כח עדיף פעם אחת בלבד: בצרפת. הוא נכשל כליל מול רוסיה הסובייטית, למרות הצלחות טקטיות רבות.
גם ההנחה כי אימוץ תפיסת 'הלוחמה המבוזרת' יכול היה למנוע מהאמריקאים את הסתבכותם בעיראק נכונה במקרה הטוב רק אם מטרתם הייתה לא יותר מאשר השמדת הצבא העיראקי. קשה לראות כיצד השמדת בנק מטרות כלשהו יכולה הייתה לגרום לעלייתה של ממשלה עיראקית הרצויה לאמריקאים, או לאבטח את שדות הנפט, בלא נוכחות פיזית על הקרקע. אף אם כוחו של סדאם חוסיין היה מושמד כולו והוא נהרג בפעולה מן האויר (ולא נתפס, באמצעות מודיעין אנושי ישן וטוב ופעולת חי"ר קרקעית מיושנת), איך בדיוק היו האמריקאים משיגים דמוקרטיזציה של עיראק?
אולם, כאמור, כבסיס לבניין הכוח של צה"ל הוא מסוכן בהחלט; לא רק החברה הישראלית עלולה לצאת נפסדת מצבא שיוותר על יכולותיו הקיימות לטובת יכולות שלא יחזיק אף פעם, ולא רק "כמה מערכי היסוד של המפעל הציוני"[20] עלולים להיפגע כתוצאה מרפורמה כזו, אלא גם יכולתה הטקטית והאסטרטגית של מדינת ישראל.
"לוחמה מבוזרת" מסתיים בפרק שלם העוסק ברעיון ההתנתקות הצבאית כפתרון לבעיית אחזקת השטח. הספר יצא בטרם ההתנתקות המדינית מאזור עזה ב-2005, ואמירתם של המחברים – הנמצאת גם על גבי הכריכה האחורית – היא כי "מבחנה המעשי של התיאוריה החדשה כבר לפנינו – משמעותה הצבאית של ההתנתקות: 'המבחן בשלב ההתנתקות הוא ביכולת להגיע לאפקט סיכול מתמשך ובלתי מותנה, קרי, להמחשה חד משמעית שיכולתנו לשלוט ולהשפיע בשטח נשארת בלתי-מעורערת, בין אם אנחנו נוכחים בו פיזית ובין אם לאו"[21]. דומה כי התוצאות לאחר ההתנתקות – מאות רבות של אירועי שיגור רקטות ומרגמות לעבר ישראל, המגבלות המוטלות על צה"ל ואף הקולות העולים בעד פעולה קרקעית – מדגימים היטב כי טכנולוגיה אינה זהה לאסטרטגיה, כי אילוצים משפיעים לא פחות מיכולות, כי לתפיסת ההתנתקות כמבטיחה השפעה 'מבוזרת' יעילה יש הרבה מאוד מה להתפתח בטרם ניתן יהיה לסמוך עליה, כי אימוץ בלתי-ביקורתי של "הלוחמה המבוזרת" כמודל להכנת צה"ל למלחמה קונבנציונלית יכול להיות מסוכן ביותר, וכי אולי עדיין לא הגיע הזמן לכתת את הטנקים לטרנזיסטורים ואת הנגמ"שים למערכות הנחיה.
[1] גרינברג,חנן, "ועדת מרידור: להיערך לאיום לא קונבנציונלי וטרור", YNet, 24 באפריל 2006, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3242969,00.html
[2] כך, למשל, השקיעו צבאות אירופה של תחילת המאה ה-20 מחשבה רבה לתוצאות מלחמת רוסיה-יפן של 1905, אלא שהתצפיות המדוייקות בדבר היתרון שמקנה הנשק הכבד והאוטומטי למגן, הפכו בדרכן ללקחים המסבירים מדוע יש להסתמך בעיקר על התקפה, ומדוע לא נכון ללמוד על יתרון ההגנה מן המלחמה. את המחיר שילמו צבאות אירופה במלחמת העולם הראשונה. שפי, יגאל, "מודל לאי-חיקוי: הצבאות האירופיים ולקחיהם ממלחמת רוסיה-יפן", בתוך קובנר, רותם ואחרים, המערכה הנשכחת: מלחמת רוסיה-יפן ומורשתה, תל-אביב:מערכות, 2005, עמ' 249-268
[3] לוחמה מבוזרת, כריכה אחורית, ועמ' 9.
[4] שם, 72
[5] שם, פרק ד'.
[6] על הצורך לפגיעה בדרגי הביניים ראה תומפסון, רוברט, שלטון ומרדנות: לקחי מלאיה וויאטנאם, תל-אביב:מערכות, תשכ"ז; על היחס בין משטרה, מודיעין וצבא ראה הנ"ל וכן Kitson, Frank, Low Intensity Operations: Subversion, Insurgency, Peacekeeping, London:Faber&Faber, 1971. על שינוי פני המלחמה וצפיית מעבר הצבאות לפעולות 'מיוחדות' ופעולות שיטור עד כדי צפייה לביטול מעשי של ההבדלים ביניהם ראה למשל אצל ון-קרפלד לעיל..
[7] לוחמה מבוזרת, 62
[8] אם להביא רק מספר דוגמאות, הדגש על כמות גדולה של מערכות אויריות לא מאויישות וזולות כתחליף למטוסי קרב יקרים מופיע אצל מרטין ליביסקי ( Libici, Martin C., "The Small and the Many", in Arquilla, John and Ronfelt, David (Eds.), In Athena's Camp: Preparing for Conflict in the Information Age, Santa Monica:Rand, 1997, p. 191-216 ), "מערכת המערכות" והשאיפה לביטול ערפל הקרב הופיעה, בין השאר, אצל אדמירל אוונס (Owens, William, "The Emerging U.S. System-of-Systems", Strategic Forum#63, 1996, http://www.ndu.edu/inss/strforum/SF_63/forum63.html; ---- Lifting the Fog of War, New York: Farar, Straus and Giroux, 2000,),, והדגש על 'שולטנות' המידע, עליונות מידע כמאפשרת (ואף כמעט מבטיחה) את העליונות על האויב, חוזר ונשנה בכתבי ה-RMA כמעט ללא יוצאים מן הכלל, מ"מלחמה ואנטי מלחמה" של הזוג טופלר (טופלר, אלווין וטופלר, היידי, מלחמה ואנטי מלחמה, אור יהודה: מעריב, 1994) ועד ל"עקרונות הלוחמה לעידן המידע" של רוברט ליאונהרד (Leonhard, Robert H., The Principle of War for the Information Age, Novato residio Press, 1998)
[9] סקירה טובה של ויכוחי ה-RMA כולל מספר מאמרים התוקפים את הבעיות שבתפיסות המדוברות אפשר למצוא ב-"The RMA Debate", Project on Defense Alternatives, http://www.comw.org/rma/index.html. חלק מהמאמרים נכתב אמנם לאחר הזמן בו כונס צוות החשיבה, אולם אחד המחקרים הבולטים בנושא, שניתן למצוא בו התייחסות כמעט לכל אחת מהנחות היסוד שבבסיס "לוחמה מבוזרת", יצא כבר בשנת 2003: Lonsdale, David J., The Nature of War In the Information Age:Calusewitzian Future, London:Frank Cass, 2003. לא מצאתי ב"לוחמה מבוזרת" התייחסות של ממש לטענות הביקורת הקיימות.
[10] ליאונהרד מכנה זאת "נוכחות וירטואלית", המייתרת את הצורך של דרגים נמוכים בדבקות במטרת הדרג הממונה, שכן כל מה שנעשה ידוע מיד למפקד, ואין כל צורך בפרשנות כוונתו של המפקד, מעבר לכוונה הכללית ביותר. Leonhard, p. 155-158
[11] לוחמה מבוזרת, 74
[12] שם, 101
[13] שם, 53. אינני יודע על מה מבוססת פרשנותם של יערי ואסא לראשי התיבות. השימוש המקובל הוא, כננקט פה, "המהפכה בעניינים צבאיים", או "Revolution in Military Affairs". חיפוש בסוף דצמבר 2005 במנוע החיפוש הצבאי Searchmil וכן במנוע החיפוש גוגל לא העלה ולו תוצאה אחת לצורה בה נוקטים יערי ואסא. כמדומה שבטעות ערבבו שני מושגים – Military Awareness ו-Revolution in Military Affairs
[14] ראה סא"ל עדו, "מסוקי קרב בעיראק – כשלון והצלחה", מערכות 395, אוגוסט 2004
[15]Talbot, David, "How Technology Failed in Iraq", Technology Review, November 2004
[16] שם.
[17] לוחמה מבוזרת, 100
[18] שם, 16
[19] האמריקאים דיווחו תחילה על השמדה של 120 טנקים ותותחים מתנייעים, 220 נגמ"שים ו-450 כלי ארטילריה. סקר מאוחר יותר צמצם את המספר לכ-14 טנקים, 18 נגמש"ים ו-20 כלי ארטילריה, ומחקר של תאגיד ראנד העריך כי למרות-אי ודאויות מסוימות, "לא סביר שהרבה מערכות הושמדו בצורה קטסטרופלית" (Nardulli, Bruce et. Al, Disjointed War: Military Operations in Kosovo, 1999, Santa Monica:Rand, 2002, p. 51-56
[20] אורן, מיכאל, "צה"ל בע"מ", תכלת 19.
[21] לוחמה מבוזרת, כריכה אחורית ועמ' 146.
*למי שלא זוכר או מכיר: פאראפרזה על דברי יועצי קלינטון במסע הבחירות שלו מול בוש האב.
_____________________________________
"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)
המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
