תשובות חלקיות לשאלות (כפי שנראה בעיני, כמובן)
1. ראשית, ביחס לדיון הציבורי: לדעתי ולצערי, הגענו למצב שבו "אם אין אני לי מי לי". אני כבר לא סומך על המערכת שתפתור את בעיותיה לבדה, אני אפילו לא סומך עליה שתגלה את הבעיות לבדה, כי עד כה הוכיחה לי שאין לה מושג בין ימינה לשמאלה. לכן, גם במחיר של "זקפה לאומית" (כפי שהתבטא כאן מישהו), ישלפתוח את הדיון לציבור וליצור לחץ. הרווח, אם יהיה, שווה את ההפסד.
2. מי שקישר בין הקטיושות לבין ה"חץ" לא היה פדהצור - אלא מי שהחליט להציב את המערכות בקול תרועה גדולה בחדרה ובחיפה, כפי שהוא כתב במאמר. ברור לכל אידיוט שקשר בין ה"חץ" לקטיושה לא גדול יותר מאשר בין ה"חץ" ל-5.56 ולכן, אם אכן צה"ל הציב מערכות בצפון תוך רעש תקשורתי מתאים (האמת שזה לא זכור לי), הרי זה מחזק עוד יותר את האמור בסעיף 1 לעיל - אין על מי לסמוך, אלא רק על עצמנו. וב"עצמנו", אני מתכוון לכל אחד ואחת כאן כולל אותי, ולא לאלה שיושבים בפורומים המסווגים ודואגים לבטחוננו, עם כל הכבוד להם. הם כנראה צריכים הכוונה.
3. אין שום סיבה שהאמריקאים לא יתמכו ב"חץ" - האיום עליהם, אם ישנו איום טילי, הוא בליסטי ועם זה בדיוק ה"חץ" אמור להתמודד וגם להצליח. עם טילים לטווח קצר יש ל"חץ" בעיה וזה לא ממש סוד (לא מכיר את האס.אס 21 שדובר עליו ולא יודע אם זה טיל שנופל להגדרה הזו, אבל הרעיון מובן). כלומר, בכל מה שנוגע לטילים מסוריה - לא ברור כרגע איזה פתרון נותן ה"חץ".
4. גם ביחס לטילים לא קונוונציונליים מטווח רחוק יותר, לא ברור עדיין מה מידת היעילות של ה"חץ": בגדול, לטילים בליסטיים יש שלושה שלבים אפשריים ליירוט - שלב ההאצה, שלב הטיסה והשלב הסופי. ה"חץ" מיועד ליירט בשלב הסופי, לאחר חזרת הטק"ק לאטמוספירה, ועלול ליירט אותו באופן שישפוך את כל הגועל נפש שלו על ראשינו, צרה לא קטנה בזכות עצמה. היות שעל יירוט בחלל אין כרגע מה לדבר, מבחינת ישראל - נותרנו רק עם שלב ההמראה וההאצה - וזה פשרה של הידיעה שראינו אתמול ב"מעריב" על המל"ט הענק שאמור להסתובב בשטח וליירט טק"קים עוד "כשהם קטנים" - איטיים, לא מתמרנים (בניגוד גמור לשלב הסופי והקשה של היירוט) ועוד יותר טוב - מאיימים על האוכלוסיה המקומית, במידה וייורטו מעל ראשה - הרי לך הרתעה בפני עצמה ("הרתעה הגנתית"), בסגנון ג'ודו - הפנה את כוחו של היריב נגדו.
ציטוט קטע רלוונטי מתוך מאמר שפורסם בזמנו בעניין:
"הפתרון המקובל, שבו דנים זה כבר, האמור לתת מענה לחסרונותיו המתוארים לעיל של ה"חץ", הוא יירוט הטיל התוקף כבר בשלב ההאצה, המוכר כ- BPI, או בעברית – מערכת "מואב". בניגוד ל"חץ", המיירט בשלב הסופי, שלב החזרה לאטמוספרה והנחיתה – כאשר הראש הקרבי מהיר יותר, משוחרר ממעמסת הטיל עצמו (המנוע והדלק מהם נפטר כבר), מפוצל אולי (מה שיהפוך את משימת ה"חץ" בלתי אפשרית) וקשה יותר ליירוט – היירוט בשלב ההאצה תופס את טיל המטרה בשלב הפגיע ביותר שלו – כשהוא אטי, כבד, בעל חתימת חום גבוהה (עקב פעולת המנוע) ונע במסלול ישר וקבוע לעבר האטמוספרה. גילוי הטיל בשלב ראשוני זה וזמינותו של מיירט באזור, יחסכו סיכונים וקשיים רבים הכרוכים ביירוט מאוחר של הראש הקרבי.
ליירוט מסוג זה – יירוט בשלב ההאצה, או יירוט מעל מקום השיגור – יתרון חשוב נוסף: הוא הופך את הסכנה שבתקיפה הלא-קונבנציונלית על ראש התוקפן, על כל המשתמע מכך. בניגוד למכה השנייה, ה"הרתעה ההתקפית", שמגיעה לאחר ששוגרו טילי האויב בהצלחה וגרמו לישראל נזק – קרוב לודאי בלתי הפיך, הרי שבמקרה זה סופג התוקפן את הנזק של התקפתו מבלי שראה רווח כלל. ניתן להגדיר זאת "הרתעה הגנתית", והיא יעילה הרבה יותר נגד משטרים לא-רציונליים, שכן בעוד משטר רציונלי, או סמי-רציונלי, ישקול פעמיים התקפה על ישראל עקב יכולת המכה השנייה שלה, עלול המשטר הלא-רציונלי לבחור ב"תמות נפשי עם פלשתים" (ברוח השאהידים המוסלמים, רק במספרים גבוהים הרבה יותר), ולספוג כל תגובה ישראלית ובלבד שיסב לה נזק כבד ככל האפשר. ברם, אופציית ה"הרתעה ההגנתית", הגורמת לכך שהתוקפן, אולי, ימות, אך ל"פלשתים" (במקרה זה ישראל) לא יאונה רע, עלולה להרתיע אותו מלהתקיף, עקב חוסר התוחלת המוחלט שבדבר, אפילו אם ישלם את מחירה הכבד של תוקפנות שכזו.
יירוט בשלב ההאצה עונה גם על שתי הבעיות האחרות הניצבות בפני מערכת ה"חץ": מעבר לכך שחדירותו קטנה יותר, הרי גם אם המיירט מפספס את הטיל בשלב ההאצה, עדיין קיים מאחוריו קו ההגנה השני, ה"חץ", שיתמודד עם ראשי קרב תוקפניים בתנאים טובים יותר, לאחר שמספרם דולל על-ידי הכוח הימי עוד בשלב השיגור. בנוסף, יירוט בשלב השיגור עונה על בעיית הטילים הבליסטיים נמוכי המסלול, שעליהם ל"חץ" אין תשובה, וגם על בעיית טילי השיוט (טכנולוגיה שכיום עדיין אינה קיימת בידי הגורמים המאיימים על ישראל).
לצורך יכולת היירוט בשלב השיגור, יש להחזיק מעל אזורי השיגור של הטילים פטרול אווירי שיוכל לזהות יציאות של טילים בזמן אמת, מוקדם ככל האפשר. פטרול זה יוכל גם לשאת איתו מיירטים, שישוגרו לעבר טיל המטרה עם צאתו לדרך. הצורך בהחזקת פטרול מתמיד מעל האזור נותן עדיפות לשימוש בפלטפורמות לא-מאוישות – כך גדל זמן השהייה באוויר לכל משמרת. ריחוקם של אזורי השיגור האפשריים נגד ישראל (איראן, למשל), מחייב שיגור הפלטפורמות הנ"ל לאוויר ממקום סמוך ככל האפשר למטרה. כך נמנע בזבוז דלק בטיסה ארוכה, מתאפשרות משמרות ארוכות יותר, ומה שיותר חשוב – טווח טיסה קצר יותר פירושו פחות דלק, מה שמאפשר לשאת מספר גדול יותר של מיירטים על כל פלטפורמה מוטסת כזו".
למי שהיה כח לקרוא עד הסוף, רואה את הפתרון ה"גאוני" פרוס במאמר שפורסם כבר לפני כשלוש שנים בכתב עת בלמ"סי לחלוטין.
יום נעים ורק בשמחות,
אליהו
נערך לאחרונה ע"י אליהו ר בתאריך 09-01-2007 בשעה 05:49.
|