שבועיים בדיוק מאז פרסם את פסק דינו האחרון, הנשיא הפורש של בית המשפט העליון, אהרן ברק, מרשה לעצמו להגיב לדברי הביקורת שהוטחו בו, בעיקר בעקבות פסק הדין שבו קבע כי פלסטינים יוכלו לתבוע פיצויים מישראל, "אני לא פוסט ציוני, אלא ציוני בכל רמ"ח אברי", אמר בכנס שהתקיים אמש (יום ה') באוניברסיטת בר-אילן. "הביטחון של המדינה הזאת יקר לי כמו לכל אחד מהיותר ימניים במדינת ישראל".

הכנס נערך לרגל פרישתו וההתבטאויות האמונציונליות, כך מסבירים משתתפי הכנס, נאמרו לאחר שלאורך כל הכנס נשלחה ביקורת מרומזת עבה לעברו של הנשיא בדימוס. "תמיד אמרתי כל השנים שביקורת רצויה אבל לא ביקורת משתלחת. ביקורת שנובעת מהבנה, כזאת שנועדה להטיב את המצב. לביקורת הזאת - לילד הזה ייחלתי כל השנים. מעולם לא טענתי שכל מה שכתבתי וכל מה שאני חושב זה אמת ויציב. תמיד קיבלתי ביקורת, שמעתי והשתכנעתי מביקורת. אבל ביקורת זה ביקורת - אין ספק מבחינה זאת".

הוא חזר לעברו כנער בגטו קובנה שממנו ינק בפסיקתו: "יש לי סיפור משלי והסיפור שלי אינו פוסט ציוני. הסיפור שלי הוא סיפור ציוני והוא סיפור של כבוד האדם, של זכויות האדם. למדתי לקח כפול: לקח אחד הציונות - קיומה של מדינת ישראל. אם הייתה לנו אז מדינה, זה לא היה קורה. לכן, המדינה הזו יקרה לי וחשובה לי. הביטחון של המדינה הזאת יקר לי כמו לכל אחד מהיותר ימניים במדינת ישראל. קיומה של המדינה הזו הוא המפתח לקיומו של העם היהודי. ולכן אני לא פוסט ציוני. אבל למדתי עוד לקח: הגרמנים ניסו להפוך אותנו לאבק אדם. זכותו של כל אדם וזכותו של כל מיעוט עומדים בראש מעייני. כבוד האדם שנולד בצל אלוקים הוא יקר לי מאוד מאוד".


ברק הדגיש שוב ושוב: "החוק הוא חלק מהביטחון הלאומי שלנו. צר לי, זה לא פוסט ציונות. שני האדנים האלה - בטחון המדינה מחד וזכויות האדם מאידך - מבחינתי אינם סותרים. הם מתיישבים אחד עם השני. אפשר לשמור על הביטחון ולהבטיח זכויות אדם, מעבר לזה הבטחת זכויות האדם היא חלק מהביטחון. מדינה שלא שומרת על זכויות אדם ביטחונה בסכנה, ומדינה ששומרת על זכויות האדם מחזקת בכך את ביטחונה. זו הציונות האמיתית.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3345936,00.html

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

'יותר בטחון [פיזי וכלכלי] למאיון העליון מחד ולהבדיל לאויבי המדינה מבית - על חשבון בטחונו [הפיזי והכלכלי] של האזרח שומר החוק.

הציונות הינה מעשה של הגשמה - אשר בא על חשבון האחר [ללא קשר לזכויותינו, להכרח ולמתי הגיע האחר ומה עשה]. כל נסיון ליצור שיויון מלא בין עם כעם הפלשתיני [שחלקו אזרחים ומנהיגי ציבור החותרים תחת קיום המדינה, חלקו אזרחים תוהים וחלקו אויבים מוצהרים מעבר לגדר] לבין מטרת המדינה והגדרתה כ'מדינה יהודית' - יגיע למבוי סתום. או אז צריך להחליט אחת מן השתיים: 'מדינה יהודית' או 'מדינת כל אזרחיה'. התרשמותי החיצונית ממה שהוצג בעיתונות מפסקי הדין שזכו לפרסום - היא כי בכל פעם שהיה צריך כבודו לבחור, בחר לא באופן שיבטיח את קיומי אני כאזרח יהודי ושומר חוק.

ניחא אם הייתי יודע כי זכויות הפרט שלי ישמרו במקביל אך לאסוננו אותו בית משפט שהגן בחרוף נפש על זכויות האויב - לא מצא לנכון להתערב במאסרן הממושך של קטינות על רקע פוליטי מובהק, על התעלמות היוהמ"ש ממעשי השועים בארצנו ובודאי שלא פתח את שעריו בפני האזרח הקטן האמיתי כנגד עוולות השלטון [שלטונות המס, צה"ל, רשויות מקומיות וכו'].

הוא "פוסט מעורה". כשאתה מנותק אתה לא צריך חוט שידרה אידאולוגי כדי לעשות שטויות.

.

העניין הוא שבעוד שאצל רובנו הציונות היא התנועה הלאומית היהודית שמטרתה הקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל, אצלנו הכוונה להקמת בית לאומי לעם הפלסטיני בשטחי פלסטין...

הכל עניין של הגדרה במשפט.

סאשה הסוס, סוכן אוסינט.‏

הוא אנטי-ציוני.

"אין טעם שהכבשים יקבלו החלטה בזכות הצמחונות, כל עוד הזאבים אינם שותפים להשקפה זו."
ויליאם ראלף אינג'