כמה אתם רעים לאחים הקטנים שלכם? :]

[[ סתם באלי לשמוע תגובות על איזה מיני סיפור שכתבתי.. ]]

מצאתי את עצמי עומדת, כשאני מביטה ישר אני רואה ערפל לבן שעוטף אותי,
מצאתי את עצמי עומדת בתוך מסך לבן, לבד.

הסתכלתי לכל הכיוונים וזה היה נדמה כאילו הדבר הזה לא נגמר.

הסתכלתי למטה, ראיתי את עצמי עומדת על משו,

לא היה ברור לי מה זה בהתחלה, התכופפתי, נגעתי בזה, אבל לא זיהיתי..

זה הרגיש כאילו אני נוגעת ב.. כלום, כאילו אני אוחזת באוויר,

שהרי, זה דבר בלתי אפשרי.

התכופפתי שוב, נסיתי להבין איפה אני... והיה נדמה לי שאני עומדת על ענן.

התקדמתי, בכל צעד שפסעתי היה נדמה לי כאילו הלב שלי מחסיר פעימה,

הפחד גבר בי, פחדתי נורא,

הגעתי למקום, כביכול, שומם. מה זה?

התקדמתי.. פתאום משום מקום, מישהו קרא..

"היי, את, מי את?"

נבהלתי,

עצמתי את עיניי, הייתי בטוחה שאני בחלום.

הוא קרב אליי ואמר לי שוב ,

"היי, ילדה..", "מי את?", "היכן אני?"

עניתי לו.. " מי אתה?" , "היכן אני?"

הוא הסתכל עליי, והרכין את הראש..

שאלתי אותו למה?

הוא שאל אותי אם גובה מפחיד אותי, עניתי לו שמאוד,,

הוא אמר לי.. "אז אני מציע לך שלא להסתכל למטה"

"למה?" שאלתי, אך הוא לא ענה.

הבטתי למטה בכל זאת, הסתכלתי ולא האמנתי,

ברגע, הרגשתי מסוחררת ונפלתי,

הסתכלתי למטה שוב, לברר , אולי בכל זאת זה חלום..

אבל, זה לא היה חלום..

ראיתי ארץ, ראיתי אנשים, מכוניות, עצים.

ראיתי עולם, ראיתי ילדים, ראיתי את החיים שלי ניצבים לפניי,

ראיתי את חברים שלי, את הבית שלי, את המשפחה שלי, ראיתי את כל מי שהכרתי.

שם, בתוך בועה.

בין העננים.

ישבתי על ברכיי ופשוט בכיתי,

"אני חושבת שאני יודעת איפה אנחנו" אמרתי לו,

הוא אמר לי : "כן, כנראה ששנינו מבינים עכשיו היכן אנחנו."

הוא חייך אלי, ואני הייתי מוצפת דמעות, פשוט לא יכולתי להפסיק לבכות.

הוא הסתכל עליי והוא לא הבין למה אני בוכה.

הוא שאל אם הכל בסדר ואם קרה לי משהו,

"לא" עניתי לו.. "אבל, אני מתה"

"אנחנו נמצאים איפשהו בשמיים, למה?

אני לא רוצה למות, אתה רואה אותם, שם, למטה,

אלה החברים שלי, אלה החיים שלי.

ועכשיו אני פה."

הסתכלתי עליו ושאלתי אותו למה הוא לא עצוב והוא רק חייך ואמר לי שאין לו למה.

שאלתי אותו אם הוא זוכר את הדקות האחרונות שלו שם, למטה, בארץ, בתור איש חי,

והוא שוב חייך ואמר לי: " אני לא בטוח, אבל אני חושב שזו הייתה תאונה,

אני זוכר במעורפל משטרה ואמבולנס, אני זוכר דם וצעקות.

אני לא בטוח, אבל זה היה בלילה,כן, זה היה בלילה. ראיתי אנשים הולכים לצידי,

אני חושב שאני שכבתי על הרצפה, אני זוכר שכולי הייתי מוקף בדם ו..."

"ומה?" שאלתי בסקרנות,

"וזהו" הוא ענה לי, "אני לא זוכר עוד מה קרה, אני זוכר דם וצעקות, אמבולנס ומשטרה, אני זוכר אנשים שמקיפים אותי ומאותו רגע, פשוט נקטעת לי המחשבה."

"ומה איתך?" הוא שאל אותי, "את זוכרת איפה את היית לפני שהגעת לפה?"

"לא" עניתי. והוא הביט אליי וצחקק, "איך זה יכול להיות?", "אפילו אני זוכר משהו.."

"את לא זוכרת רגע?, שניה?, אפילו לא משהו קטן?"

"בעצם..., בעצם אני כן זוכרת" עניתי,

"ישנתי, יותר נכון עמדתי ללכת לישון, חשבתי עליו,

אני זוכרת שבכיתי ופניתי לאלוהים, אמרתי לו, `אלוהים אם אתה שם, רק תקח אותי מפה, כי אני לא רוצה לחיות בעולם הזה יותר..`

אני זוכרת בפירוש שבכיתי, בגללו,

הוא כל כך יפה וכל כך מדהים..

אני כל כך אוהבת אותו.."

הוא הסתכל עליי,,

זאת הייתה הפעם הראשונה מאותו הרגע שהוא הבין איפה הוא נמצא שהוא לא חייך,

הוא הסתכל עליי, טיפה המום, טיפה בשוק, מבט של –לא מבין- מבט שואל,,

הסתכלתי עליו ואמרתי לו "קרה משהו?"

הוא הסתכל עליי באותו המבט וענה לי "מי זה?"

"מה מי זה?" עניתי,

"מי זה הבחור הזה?" הוא שאל,

"איזה בחור?" שאלתי,

"הבחור שבגללו את פה" ענה..

השפלתי מבט, הסתכלתי לארץ, דמעות זלגו מעיניי,

הרמתי את מבטי והשבתי לו : "אחד, בחור אחד"

הוא הבין שאני לא רוצה להעמיק בדבר, ולא שאל אותי עוד שאלות עליו.

התקדמנו שנינו בשבילי העננים, שהרצפה כביכול היא, השמיים?!

הלכנו ביחד בשבילי עננים, שבילי שמיים, שביל ארץ,

כשאני הולכת ומתחתי חיי, כאילו אני דורכת עליים, וזה לא מזיז להם,

השפלתי את מבטי, ורק חשבתי עליו, על הבחור הזה, על המדהים שלי,

במשך שעה ארוכה שהיה נדמה ולא עוברת,

כל שניה הייתה נראת לי כדקה, כל דקה כשעה, ובכל הזמן הזמן מחשבות עוברות לי בראש,

`מה איתו?, הוא בסדר?, איך הוא מרגיש?, הוא יודע איפה אני?, הוא מבין?, הוא בוכה?, הוא עצוב?,

הוא אוהב אותי?`

ידעתי בערך את התשובות לרוב השאלות שלי, אבל לא הייתי מסוגלת לענות עליהן.

איתו הכל בסדר, הוא מרגיש טוב, סביר להניח שהוא יודע שמתתי, סביר להניח שהוא בכה, שהוא היה טיפה עצוב וכנראה שבחיים הוא לא אהב אותי ולא יאהב אותי.

כן, אני יודעת את התשובות לשאלות, אבל בכל זאת קשה לי לענות עליהן, אני לא רוצה שזה יהיה ככה...

אני רוצה שהוא יהיה בסדר, שהוא ירגיש טוב, אני רוצה שהוא ידע שמתתי, שהוא יבין את זה, שהוא יבכה המון ויהיה עצוב, אני רוצה שהוא יאהב אותי.

אני רוצה שהוא יהיה עצוב, אבל בגללי, שבגלל שאני הלכתי, לא בכלל שום סיבה אחרת,

חוץ ממה שקרה לי, אני רוצה שהוא יהיה מאושר.., אני אוהבת אותו אחרי כל זה!

בדיוק בסוף המחשבות שלי הגענו למקום וראיתי שהנוף השתנה מלבן בוהק, ללבן בוהק עוד יותר,

ראיתי אנשים, לא כמוני וכמו האיש שהיה איתי, הם היו לבושים, לבושים חגיגי,

כמו בחתונה, לבושים בלבן.

לבנות, שיער בלונדיני-לבן, בוהק, יפיפה,,

לבנים, שיער שחור כפיח, יפיפה גם כן.

הסתכלתי, חשבתי שאחי אולי נמצא בינייהם, שאלתי, האם הוא פה?

נער התקרב אליי, ילד יפיפה, עיניים כחולות כמו השמיים, שיער שחור כרה, הוא חייך אלי,

"את פה לא הרבה.." הוא אמר לי, "לא" עניתי לו, הוא שאל ובירר אז שאלתי אותו גם אני.

"אני פה כבר 25 שנה, כולנו נמצאים פה יותר מ10 שנים" הוא אמר לי..

"מה?" עניתי בתדהמה, זה היה נראה לי כל כך הרבה זמן.. "ומה עם מי שנמצא פה פחות שנים?" שאלתי.. , "את מחפשת את אח שלך" הוא אמר לי, "כן" עניתי לו וחיוך ענקי נוצר בפניי,

"את דומה לו, תיארתי לעצמי שאת אחותו, הוא סיפר לי המון עלייך.." הוא אמר,

"מה הוא כבר סיפר לך עליי?, איך?" שאלתי.. והוא רק חייך, נתן לי יד והוביל אותי בשביל נוצץ, מבריק, כאילו עשוי כולו יהלומים.

"עד שעוברות 10 השנים שלך פה, אתה רואה את העולם..

אני זוכר שב10 השנים הראשונות שלי , ראיתי את חברים שלי, ראיתי את חברה שלי בוכה כל לילה, שמעתי אותה. הייתה לי בחירה, יכולתי להצביע על מישהו ופשוט לשמוע אותו,

היו לי ימים שהייתי בוכה בעצמי כשהייתי שומע אותה בלילה, בוכה.

פשוט לא יכולתי, כל כך אהבתי אותה, והיא אותי."

הוא שתק, וראיתי גם כמה טיפות שזלגו מעיניו,

"אתה בסדר?" שאלתי, והוא לא השיב, הוא פשוט הסתכל עליי במבט תמים, של ילד, מבט של תינוק.

"גם אחי הקשיב לי?" שאלתי,

"כן" הוא ענה, "את לא יודעת כמה".

"אני מכיר את אחיך טוב, הוא הבחור הכי חזק פה.

כולנו, פשוט כולנו שמענו אותך, מדברת, בוכה, ראינו אותך כותבת.

כולנו בכינו, למרות שאפילו לא הכרנו אותך, גם לא ממש הכרנו את אחיך.

אבל אחיך, אחיך פשוט שמר את הדמעות, חייך כל הזמן.

הוא היה מתעצבן כשהוא היה שומע, או רואה אותך כותבת שאת רוצה למות,

הוא לא מרשה לך." הוא הוסיף.

"אני חושב ש... כדאי שתפסיקי לחפש אותו, את לא תמצאי אותו כל כך בקלות, והוא גם לא ירצה לראות אותך."

"מה?, למה?" שאלתי אותו,

והוא פשוט אמר לי במילים הכי פשטות שיש, "אחיך רוצה אותך חייה", "הוא רוצה לראות אותך,

אבל לראות אותך מלמעלה, לא כשאת נמצאת איתו."

פגשתי שוב את הבחור הזה שהיה איתו ברקע העננים,

נסיתי לא לשאול יותר מדי את הנער היפיפה,

"אני לא מבין אותך, את לא אמורה להיות פה, את מאוהבת! את צריכה להיות עם אהובך, למה את לא איתו?" " חייכתי, אמרתי לו שפשוט כנראה שאני צריכה להיות פה,

אמרתי לו,

"כנראה שה, שההוא הזה, מאוד חשוב לי,

כנראה שהוא שווה......

כנראה שהוא יותר מדי חשוב בשבילי שאני מוכנה למות בשבילו,

כנראה ש.... שהוא שווה את המוות שלי"

תוך שניות הגיעו אליי מאות מלאכים, מאות.. `מתים?` והתקבצו סביבי,

צעקו, מלמלו, בכו...

לא הבנתי מה הם אומרים, מה קרה, או על מה הם מדברים..

אבל תוך שניות כבר לא הייתי שם.

מצאתי את עצמי ברחוב שלו, ליד הכניסה של הבית שלו,

צעד מלהיכנס אליו הבייתה,

כנראה שיותר מדי מלאכים רצו שאני ילך אליו, וידבר איתו,

זה מה שהם רצו שאעשה...

כנראה שזה מה שאני צריכה לעשות.. לא?

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.10 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה