גרוסמן הוא אב שכול, וכולנו עמו בכאבו הפרטי, אבל האם הוא נתן לעצמו דין וחשבון,
בעיוורונו המשיחי, כמה נפשות הוא עלול, חלילה, להרוג במילים הללו שלו, מעודדות
הטרור הערבי, מפיחות התקווה בלב האוייב?

מול חומה של דגלים אדומים נשא את דבריו לפני קהל המונים הסופר דויד גרוסמן, אחד משלושה פוסקי ההלכה של השמאל. אין צריך לומר, שכל כלי התקשורת "היו כינור לשיריו", ובאותו הערב, ולמחרתו, פשוט לא היה לאן להימלט - מערוץ לערוץ ומגל אל גל הכל גרוסמן. חמור מזה: הדברים נמסרו כנתינתם, ללא כל ביקורת פרשנית, ואף בתוספת ציפוי עבה של הזדהות וצקצוקי התפעלות.

כרגיל בארועים קאנוניים-פולחניים של השמאל, התקשורת - כולל זו הקוראת לעצמה "ממלכתית" - מגלה את פרצופה האמיתי: מגוייסת וצייתנית, בלתי דמוקרטית בעליל.

כאן, הבה נבחן ונבדוק את דברי גרוסמן לגופם: היש בהם מסר חשוב או מועיל כלשהו? האם הם נושאים בשורה, מתווים דרך? האם השמאל למד משהו מן המציאות המרה שטפחה על פני כל התיאוריות והחלומות שלו?

אקדים ואומר, שתוצאות הבדיקה עגומות מאד, וכפי שאמרו על מלכי בורבון הצרפתים - גרוסמן לא למד כלום ולא שכח כלום. שתי אינתיפאדות ומלחמה אחת אחרי שהאיר לו השחר הכוזב של אוסלו, אלף וחמש מאות גוויות של יהודים נרצחים ואלפי ערבים הרוגים אחרי - ועדיין אותן המנטרות, אותן הסיסמאות והקלישאות, אותו ציטוט פולחני של פסוקים משיחיים, כגון "הלעולם נחיה על חרבנו"? "הלנצח תאכל חרב?", "מתי איבדנו אפילו את התקווה שאי פעם נוכל לחיות חיים אחרים, טובים יותר?". אותו הפינוק הילדותי של תביעה לשלום - עכשיו! הבטחתם - יונה, כילד שלקחו ממנו צעצוע, וזמינים לו תמיד, לתינוק השמאלני המפונק, הורים דואגים שיחזירו לו את הצעצוע או יקנו חדש.

אך יש גרוע מן הפינוק. גרוסמן אמר: "ישראל הניפה שריר צבאי אדיר, אבל מאחוריו נחשפו דווקא קוצר ידה, שבריריותה. הסתבר לנו, שהכוח הצבאי שבידינו אינו יכול, בסופו של דבר, להבטיח לבדו את קיומנו". ועוד אמר: "החיים באקלים תמידי של אלימות, של כיבוש, של טרור וחרדה וחוסר תקווה, גובים מחיר שישראל אינה יכולה לעמוד בו". וכן: "החברה הישראלית לא תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן במצב של סכסוך לא פתור".

האם הדברים האלה מזכירים לכם, הקוראים, משהו? מה זה "קוצר יד","שבריריות","אי יכולת של הצבא להבטיח את קיומנו", אם לא "קורי העכביש" בנאומו של נסראללה?

לא נתווכח כאן, אם דברי גרוסמן נכונים לגופם - והם אינם נכונים - אולם מנהיג או מורה הוראה אחראי, חייב לשאול את עצמו תחילה, איך יתקבלו דברים שהוא נושא לפני רבבות - אצל האוייב, איך יתפרשו, מה יגרמו. מה אומרים לעצמם נסראללה, משעל, הנייה ומכחיש-השואה אבו-מאזן כשהם שומעים רבבות חיילים בלא מדים, הקהל של גרוסמן בכיכר, ואת כל התקשורת הישראלית, מסכימים בהתלהבות לקביעה שישראל "אינה יכולה לעמוד" במחיר שהטרור גובה ממנה: באלימות, בחרדה ובחוסר התקווה? איזו מסקנה יסיקו רעולי הפנים מן הפסיקה ממרומי הבמה בכיכר רבין, כי "החברה הישראלית לא תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן", אם הסכסוך לא ייפתר?

מה תיאר לעצמו גרוסמן שהערבים ילמדו מדבריו, אם לא - שהיהודים התעייפו ושהמדינה הציונית נמצאת בסוף דרכה? ומה הלקח שיפיקו מדברי גרוסמן, אם לא שיש להגביר את הטרור, לחסום ולהכשיל כל פתרון - עוד קצת אלימות, עוד קצת חרדה אצל האויב, עוד צעקות "כיבוש, כיבוש" והשבירה שלו קרובה? אמרנו "צלבנים", שזמנם כאן קצוב והם עתידים לעלות על האניות ולעזוב, והנה זה מתגשם לעינינו! אמרנו שהם מפונקים ומנוונים, שאינם מסוגלים לעמוד בסבל ממושך כמונו, והנה גרוסמן, האורים ותומים שלהם, מאשר זאת בקול רם, והם, בהמוניהם, מהנהנים בראשיהם!

גרוסמן הוא אב שכול, וכולנו עמו בכאבו הפרטי, אבל האם הוא נתן לעצמו דין וחשבון, בעיוורונו המשיחי, כמה נפשות הוא עלול, חלילה, להרוג במילים הללו שלו, מעודדות הטרור הערבי, מפיחות התקווה בלב האוייב? הלא לרגל האירוע שקרה בכיכר הזאת, כיכר מלכי ישראל, טבע השמאל את מטבע הלשון "מלים הורגות", וכיצד סופר בעל שיעור קומה כגרוסמן אינו מבין שדווקא המלים האלה שלו - עלולות להרוג?!

גרוסמן, בדברי התבוסנות שלו (שאגב אין להן כל בסיס עובדתי. דווקא המלחמה האחרונה הוכיחה, כמה חזק העם וכמה איתנה חברתנו), חזר על כשל לוגי האופייני לשמאל: כאשר אתה חושף את ערוות העם והארץ, כשאתה יוצר אצל האוייב דימוי שאתה חלש ושברירי, מיואש וחסר-תקווה, זה - יותר מכל דבר אחר - משפיע לרעה על נכונותו לכרות עמך שלום, כלומר - לוותר על מטרות המלחמה שלו, שהן זכות השיבה וחזרה ליפו, חיפה ובאר שבע!גרוסמן, בעיוורונו, חושף בפנינו את המופרכות המובנית של כל עמדת השמאל.

זו נאיביות ותמימות ילדותית לחשוב, שהלקאה עצמית וחשיפת חולשותינו מקרבת את הערבים אל השלום השמאלני ההזוי. להיפך. לא מים שפך גרוסמן בדבריו על מדורת המלחמה, כי אם בנזין בעל אוקטן גבוה. גרוסמן, בנימת דבריו, הרחיק את הערבים מכל רצון לשלום מכל מין, וממילא ממטרתו וממשאת נפשו. וזו אכן דרכו של השמאל לאורך כל השנים. כך בדיוק הביאו ויתורי אוסלו את אנתיפאדת אל-אקצה, כך הביאו הגירוש והנסיגה את מלחמת לבנון השנייה, וכך, גרוסמן מקרב בדבריו מלחמה, לא שלום.

כאן, חשוב שנשנן לעצמנו אמת בסיסית, שגרוסמן וקהלו אינם רוצים - אינם מסוגלים - לקלוט ולהפנים. הראש של אוסלו מציע לערבים עסקה בסיסית: 1967 תמורת 1948. אנחנו נוותר על כל מה שכבשנו בששת הימים, כולל ירושלים, ואתם תוותרו על מה שכבשנו במלחמת העצמאות, כולל הדרישה להחזרת הפליטים. אלא, שההצעה הזאת, שהינה קצה גבול הוויתורים האפשריים של השמאל השפוי, נדחית ע"י הערבים, שוב ושוב. ביטול הישגי ששת הימים הוא להם רק בבחינת "הוצאת העז" ולא פתרון בעיית היסוד, שלמענה נוסד הפת"ח בשנת 1964, שלוש שנים לפני ששת הימים, ולמענה פרצה המלחמה ההיא ופרצו כל המלחמות והפרעות שלפניה: עצם קיומה של היישות הציונית. הגרוסמנים אינם יכולים לחיות עם האמת הזאת, מפני שהיא מנתצת את פסל-השלום הכוזב שלהם, ולאחר נפילתו של האליל הקודם -"הסוציאליזם ואחוות העמים" - הם היו נשארים ללא אל וללא אמונה, תלויים על בלימה. ויהודי אינו יכול לחיות ללא אמונה.

נאומו של גרוסמן יש בו גם לא מעט נבזויות והוצאת דיבה רעה על העם, ללא כל הצדקה.

"מדינת ישראל מבזבזת באופן נפשע את חיי בניה", הוא אמר, והמסקנה המתבקשת היא, שאנחנו אשמים במלחמות ישראל, אנחנו - ולא התוקפנות ותאוות ההשמדה של הערבים. הנה שוב השנאה העצמית היהודית במרעה! מי צריך אויבים, אם האיש הזה ותורתו מהווים מופת לחלק ניכר מעמנו?

כל תמונת עולמו של גרוסמן מעוותת, מורבידית. האם באמת זה מה שמאפיין את חברתנו: "נרגנות, רפיון, תחושת החמצה, רפיסות, חוסר אונים, חרדה וקוצר ראות"? אני חי בהתנחלות, כלומר בתוך ליבת כל מה שגרוסמן מתעב, ואני מכיר את החברה ביש"ע. יש בה שמחת חיים, אופטימיות, חיוניות רבה, אמונה בעתיד, דינמיות ומורל גבוה. וגם החברה התל אביבית, שכל כך מרבים להטיל בה דופי, רחוקה מאד מן המרה השחורה שמייחס לה גרוסמן. גרוסמן מנגן שוב ושוב על נימת החרדה, הייאוש וחוסר האונים. מבקרים מן החוץ מתרשמים דווקא להיפך: מחיוניותה של חברתנו, מן המרץ והיצירתיות, מן המוראל הגבוה, המשתקפים גם בכלכלה החזקה, המזנקת למרות המלחמה ונזקיה, מן הגרף העולה של הילודה, משמחת החיים - למן השמחות של הדתיים ועד לבילויים בפאבים ובדיסקוטקים. דווקא במערב אירופה החפה מכל "כיבוש" יש כל הסימנים והסממנים שגרוסמן מייחס לנו, ולא נותר אלא להסיק שהעולם הקודר, הפסימי, עולם של מבוי סתום, הוא עולמו הפנימי של השמאל ושל גרוסמן בעצמו, מפני שבמעמקי לבם הם ידועים שהם שבויים בעולם אידיאולוגי מופרך, חסר שחר.

זו גם השמצה מכוערת לייחס לחברה הישראלית גזענות ויחס גרוע אל מיעוטיה. אדרבה, שיראה לנו גרוסמן עם, חברה ומדינה השרויים במלחמה, ובתוכם אוכלסיה עויינת המזדהה עם האוייב, ובכל זאת עם הרוב, הקובר את מתיו, כל כך סובלני כלפיה! יבקר רק פעם אחת בבית חולים ירושלמי ויראה את היחס לחולים הערבים - מצד הסגל והחולים היהודים כאחד - ואם יש בו יושר פנימי כלשהוא, יקום ויבקש מחילה מכולנו.

גרוסמן משרטט את מי שאינו מוכן לוותר על ארצו-מולדתו, כ-"ממולכד בפנאטיות שלו", ביטוי המיטיב לתאר בדיוק נמרץ את מצבם הנפשי, שלו ושל קהל חסידיו.

גרוסמן תובע מראש הממשלה יצירתיות וגישה מקורית. ומה הן ההצעות היצירתיות שלו? מה הוא יודע לחדש אחר כל מה שעבר עלינו? לא כלום: לתת לערבים את כל יש"ע וירושלים עד לקו הירוק, ואת כל הגולן. כאילו לא היתה אוסלו, כאלו לא מסרנו להם מדינה דה-פקטו, כאלו לא היה ערפאת, כאלו אין אינתיפאדות, אין שלטון חמאס ואין טילים, לא היתה מלחמה ולא הכל מדברים כבר על "המלחמה הבאה" כעל דבר המובן מאליו. כאלו מאז 1993 - 13 שנים - המדינה אינה צועדת בדיוק בנתיב שגרומסן ומרעיו הכתיבו ומכתיבים, וכתוצאה מכך אינה חדלה לדרוך על גוויות, שלנו ושלהם!

מה יותר מעוות ופרוורטי מאשר להיות קורבן לאכזריות, לפראות, לרצחנות ולתוקפנות של הזולת, ועוד להאשים בכל אלה - את עצמו?!

יש אומרים, שהיהודים נושאים את זרעי החורבן בתוכם. כשאני שומע את גרוסמן אני מתחיל לחשוש, שמא יש משהו באבחנה הנוראה הזאת.

אבל לא אלמן ישראל. עם ישראל חי, ונצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, והוא יבלה את הגרוסמנים, על דיכאונם וקדרותם, על המרה השחורה והפסימיות ההרסנית שלהם.

והוא ימשיך לבנות את ביתו במולדתו, מבלי להביט שמאלה.

מקור: NFC
http://www.nfc.co.il/Archive/003-D-...ml?tag=13-59-29

ליכוד אחד גדול מול מוטרפי השמאל