|
לקראת המצעד: המדריך לטוקבקיסט הגאה
באמת שחשבתי שאצליח להתחמק מלהזכיר את המצעד ביומן שלי. כל היום מדברים על זה, דנים ודשים בזה, ובכל פעם שחשבתי לכתוב על זה משהו - עצרתי את עצמי. אני לא יודעת בדיוק למה. אולי זה נסיון להשאיר לעצמי פינה נטולת מלחמות, אולי מפני שרק המחשבה על להוציא את הדברים אל הכתב הרגישה לי כמו רעל שמפעפע בורידים. בסוף נכנעתי.
במסגרת מלחמת הגוג ומגוג שנכפתה עלינו בימים האחרונים, זירת הלחימה העיקרית בתודעת הציבור היא, כמו תמיד, הטוקבקים.
אני מודה - אני קוראת טוקבקים אדוקה. כן, גם את אלה שנפתחים בכותרת "כנסו דחוף!" אני נופלת לתוך המלכודות האלה בכל פעם מחדש בעליצות של שה פותה.
בכל מה שקשור לטוקבקים לידיעות לגבי המצעד והחרדים, אני כבר פחות אדוקה. גם לסבלנות ולסיבולת שלי יש גבול, ואחרי 50 הודעות לכל היותר כבר יש לי חשק עז להקיא ואז לזחול מתחת לשמיכת פוך ולא לצאת לעולם.
בכל פעם ישנן ההודעות האלה שגורמות לי רצון עז להגיב, אבל כשהטוקבק האחרון בעמוד ממוספר באלפים, אני יודעת שאף אחד כבר לא יקרא ולא ישמע.
כך או כך, ברשימה הזו ניסחתי מספר תשובות אפשריות לטענות הנפוצות ביותר כנגד המצעד, אותן טענות שמרתיחות כל נים ו-וריד מרוקאי בגוף שלי (ואין לי שום גן מרוקאי בגוף, אבל גם בשביל להתנהג כמו פולניה לא חייבים להיות פולנים).
"למה דווקא בירושלים?"
זו הטענה שאני הכי אוהבת. היא הרי כל כך מלאת הגיון. לפי המשוואה, ירושלים היא עיר קדושה, ולכן - כל מפגן שמנוגד לתורה מהווה פגיעה חמורה ביושביה.
אני תוהה כמה מבין מעלי הטענה הזו ביקרו בירושלים לאחרונה, שהם מוכנים לוותר עליה בכזו קלות.
בירושלים גרים גם חילונים, הומואים, לסביות, טרנסים, משפחות חד הוריות, וגם ערבים, מוסלמים ונוצרים.
מי שם בידי המיעוט החרדי את המונופול על העיר הזו? ירושלים היא הבירה של מדינת ישאל, והיא מורכבת לא רק מחרדים. הלוא לפי ההגיון הזה, גם זמרות שמופיעות בירושלים הן פגיעה חמורה בדתיים ("קול באישה ערווה"), גם נשים בלבוש לא צנוע זו פגיעה ברגשות הדתיים, שלא לדבר על כל אחד שמעז לנסוע בשבת - הוא ראוי למיתה בסקילה, בחור ובחורה שהולכים יד ביד ברחוב הם חוטאים בלתי נסבלים וגם כל אדם שגר בעיר ומעז לקיים יחסי מין עם קונדום ראוי למוות מיידי (שהרי בתורה חל איסור על שפיכת זרע לשווא).
בירושלים יש רבעים ויש שכונות, אבל בעיקר - יש סטטוס קוו. כמו שאף אחד לא יעלה בדעתו להקים סוכה בלב הרובע המוסלמי או למכור צלבים בפתח הכניסה לכותל המערבי, כך לא יעלה על הדעת שחרדים יפגעו בחילונים שהולכים לתומם ברחוב ירושלמי ציבורי, גם אם אלה הומואים ולסביות, וגם אם הם נהגי מוניות, נכים או חברי ליכוד.
מה גם שהחרדים הם לא בעלי האמונה היחידים. גם לחילונים יש אמונה, גם להומואים יש אמונה. אפילו חוסר אמונה הוא אמונה.
לטעון שמצעד גאווה שם מהווה פגיעה אנושה בחרדים זו צביעות. מדובר באותם חרדים שאין להם שום בעיה לפסוע בתל אביב ולהתעלם מכל "חטאי העולם" שמקיפים אותם. כך גם בבני ברק, אשדוד ונתניה. בכל מקום שהם מתנחלים בו הם מצליחים לסגור שכונות בשבת, להפוך בתי ספר ציבוריים לדתיים, לפתוח מקוואות ובתי כנסת. אף אחד לא חושב שכל אלה פוגעים ברגשות החילוניים שלי. אף אחד לא חושב שזה לגיטימי למחות על כך בהבערת חביות, יידוי אבנים ותליית מודעות הסתה. לכל הרוחות, בימי הזיכרון, כשהם ממשיכים ללכת בזמן הצפירה, כולכם מוכנים לירוק להם בפרצוף, אז מה זו ההתחסדות הזו פתאום?
מה גם שאף אחד לא הולך לצעוד להם בתוך השכונה. התוואי החדש של המצעד עובר רחוק מהם (ולמעשה, בתוואי החדש, רחוק כמעט מכל דבר, בעצם...). לטעון שגם שם אין לנו זכות לצעוד זו כבר סתם גזענות ושנאה עיוורת.
אם החרדים כל כך חוששים מהמראות הקשים הצפויים להם (באמצע נובמבר הדבר הכי חשוף שהם ייראו זה קצה אף), אז שיסטו ממנהגם ולא יעברו באותו רחוב באותו יום. אם בכל זאת קשה להם להתאפק, אז שיתייחסו למצעד הזה כאל מבחן מאלוהים, כזה שבא לבדוק עד כמה הם חזקים באמונתם ויכולים לעמוד בפני הפיתויים האלה (פיתויים? מה פתאום פיתויים? ירחם השם).
ואני אומרת: אם אלוהים הוא זה שהחליט שאסור לי להיות לסבית, אז בבקשה, שיהרוג אותי בעצמו.
וריאציה אחרת של הטענה הזו היא "אבל ראיתם מה קרה שם בשנה שעברה, אז למה להמשיך ולהתגרות? למה להביא את זה על עצמכם בכוח?"
רק היום, איפשהו בדרך מהבית לעבודה, נפל לי האסימון והבנתי למה המשפט הזה כל כך מקומם אותי.
בשנה שעברה, פנאט דתי החליט להסתער על אנשים עם סכין, והמותקפים הם עוד האשמים. הם "הביאו את זה על עצמם" בעצם התעקשותם לצעוד כקבוצה ברחוב ציבורי.... קבוצה של אנשים מאיימת ברצח, וכל מה שיש לכם להגיד זה "מותר להם כי אתם מתגרים בהם"?
הרי עם אותה הלוגיקה אפשר לטעון שלטרוריסטים מותר לרצוח מכיוון שהכיבוש מתגרה בהם, שלבעלים מותר לרצוח את נשותיהם כי, לעזאזל, אלה לא מפסיקות לעשות להם דווקא, ושלאנסים יש את כל הזכות לאנוס כי, יא אללה, בחיי שהיא פשוט ביקשה את זה.
האמת היא שגם אם אצעד ערומה לגמרי עם ציורי גוף בצבעי הגאווה בלב מאה שערים, אין להם שום זכות לרצוח אותי. ואני אפילו לא קרובה לעשות דבר כזה.
"למה המצעד מותר, ולהתפלל בהר הבית אסור?"
הו, זה המשך ישיר לתשובה של השאלה הקודמת. להיכנס להר הבית זה כמו להיכנס למאה שערים עירומים, עם משאיות שמשמיעות את כל להיטי דנה אינטרנשיונל, בשבת. להיכנס להר הבית זה "לכבוש", לכפות, לנכס בכוח, שטח ששייך למישהו אחר. המקבילה של פעולה כזו היא לא המצעד, אלא מוסלמים שמעלים קורבן לנביא מוחמד בלב רחבת הכותל.
המצעד לא עושה שום דבר שאפילו קרוב לזה.
אפשר גם לתקוף את השאלה הזו בצורה אחרת. הרי אם הציבור הזה כל כך מאמין בזכותו הבסיסית להתפלל בהר הבית בחופשיות, אותו ציבור צריך גם להיות הראשון שמבין ותומך בזכות של הקהילה הלהט"בית לצעוד "דווקא" בירושלים.
במקום לשאול "למה המצעד כן והר הבית לא", אני שואלת "למה הר הבית כן והמצעד לא?"
"בקרוב ייערך גם מצעד הפדופילים ומגלי העריות"
אז זהו, שלא. פדופיליה וגילוי עריות, מעבר לכך שנמצאים מחוץ לחוק, מבוססות על ניצול של צד אחד את הצד השני. בשני המקרים ישנו צד אחד שנכפה עליו משהו כדי שהצד השני יגיע לסיפוקו. בקהילה ההומוסקסואלית, אף אחד לא נמצא בכפיה. אלה הם זוגיות שונה, תא משפחתי שונה, זה הכל. חוסר האמונה, חוסר ההבנה, לא מצדיקים חוסר קבלה, לא מצדיקים שנאה, לא מצדיקים הסתה וקריאות לרצח.
"משכב זכר אסור בתורה"
נו, אז? אנחנו מדינת חוק או מדינת הלכה?
יודעים מה? בואו נפתח בשיעור מזורז (הכנתי שיעורי בית). התורה אמנם אוסרת על משכב זכר, ואכן מגדירה אותו כראוי למיתה, אבל רק בתנאי שתפסתם את זוג הגברים בשעת אקט מיני. כלומר: זוג גברים שהולך שלוב ידיים, מתחבק, ואף מתנשק - אינו נכנס לקטגוריית "משכב זכר" (שכן הם אינם שוכבים) ולכן, אינו ראוי למיתה.
מעבר לכך - המיתה המדוברת היא מיתה מיד אלוהים ולא מיד אדם, כמו כל המיתות המותרות בתורה, שכן אחרת מדובר בקונפליקט עם הדיבר "לא תרצח", שקשה להאמין שיישות כה אדירה כמו אלוהים טרחה לחצוב באבן ואז להורות על ההיפך הגמור.
אותה תורה, אגב, נתנה הרבה חוקים אחרים, שאת חלקם לא ניתן למלא כיום מפאת חוסר רלוונטיות (הידעתם שגם האדם האדוק ביותר לא יכול לקיים את תרי"ג המצוות מכיוון שאת חלקן לא ניתן ליישם בימינו?). המציאות גם מראה שכל דבר שכתוב בתורה ניתן לפרש ל- 30 כיוונים שונים, וגם אז - למצוא הסברים וצידוקים לשבירתם (כמו "פיקוח נפש דוחה שבת" או "מותר לרצוח כאשר מדובר בראש ממשלה שמאלני" וכאלה).
אז כתוב שמשכב זכר אסור, וכתוב לא לעשות כמצרים, שהיו איש נושא איש ואישה נושאת אישה (עושה לי חשק עז לרדת לסיני). אז כתוב! אז במקרה הטוב, זהו איסור שאינו רלוונטי לימינו, ובמקרה הרע - זהו איסור שאני מסרבת לקיים.
אגב, מדי פעם מתחשק לי לשאול את אחד הטוקבקיסטים שמעלה את העניין הזה, האם הוא יודע שהתורה אוסרת על שפיכת זרע לשווא, לקרוא לו "מאונן קטן" וליידות בו חצץ.
"תעשו מה שאתם רוצים, אבל בתל אביב - איפה שמקבלים אתכם"
על זה יש לי בדרך כלל רק דבר אחד להגיד: לא רוצה. מה תעשו לי?
גם ככה שנים של קרנבלים בתל אביב השכיחו גם מלב הקהילה את העובדה שהמצעדים האלה לא נועדו כדי לחגוג ולעשות חיים, אלא כדי להיראות, להראות נוכחות. כדי להזכיר לכולם שאנחנו כאן, שאי אפשר לטאטא אותנו מתחת לשטיח. כדי להראות לכל הומו ולסבית בארון שהם לא לבד, שאנחנו אנשים בדיוק כמותם.
אני לא רוצה לחגוג לעצמי פעם בשנה בזמן שאתם תוכלו להמשיך בחייכם תוך התעלמות מוחלטת ממני. אני לא רוצה להיות "בסדר" רק כל עוד אני בגבולות העיר המהבילה הזו. אני לא מוכנה שיטאטאו אותי מתחת לשטיח, שישלחו אותי לתל אביב לדבר אל הקירות בכל פעם שאני ארצה להילחם על משהו.
אתם, שהאהבה שלכם כל כך פשוטה לכם, לא תקחו ממני את הרצון לאותה פשטות באהבה שלי.
אף אחד מכם לא היה מעלה על דעתו שההורים שלו יזרקו אותו מהבית כי הוא התאהב במישהי (או התאהבה במישהו). אף אחד מכם לא היה צריך להסתיר את האהבה שלו מהחברים, השכנים, קרובי המשפחה. אף אחד מכם לא צריך להיזהר בלשונו ליד חברים מהעבודה, מהלימודים, לברור למי הוא מספר ולמי לא. אף אחד מכם לא צריך לשכב בלילה במיטה ולתהות איך החיים שלו ייראו בעתיד, איך הוא יחזיק זוגיות, איך הוא ייקח משכנתא, איך יתייחסו לילדים שלו בגן.
אל תרחמו עליי, אל תבינו אותי, אל תסכימו איתי, אבל, לכל הרוחות - אל תעיפו אותי לתל אביב בכל פעם שאני מנסה לדבר. ואני בכלל לא סובלת את העיר הזאת....
האמת היא שמתחת לכל התשובות המנומקות היטב והאידאולוגיה המאוד יציבה שלי, אני מתה מפחד.
לא הייתה לי שום כוונה להגיע למצעד בתאריכו המקורי. גם לא היה לי אכפת שביטלו את המצעד בתל אביב, גם ככה המצעדים האלה הם מעין חגיגה - פרווה שכזו, חסרים את הלהט שכל כך חיפשתי.
אז המצעד נדחה, ונדחה שוב, וקראתי את זה, מגחכת, חושבת לעצמי שהשנה בטח יצעדו שם איזה 20 איש, וגם זה רק מפני שהם עברו שם במקרה.
אז התחיל כל הבלאגן הזה, והלכתי מהורהרת במשך ימים שלמים, מרגישה צורך לצעוק, למחות, להיות שם, אבל גם סולדת מחוסר הארגון והפוליטיקה שנראה היה שמקיפים את הנושא.
ככל שעברו הימים זה הלך וצבר תאוצה, הלך והתבהר. פתאום כל הגוף שלי, הבטן והראש, צועקים לי ללכת, להיות שם. אני מרגישה את ההיסטוריה בוערת לי בעצמות.
ואולי אני סתם רומנטיקנית חסרת תקנה. אולי כמו שהמלחמה הזו פרצה, כך גם היא תיגמר, ואף אחד לא יזכור אותה שבוע אחר כך.
אבל מה אם יקרה לי משהו? ומה אם יקרה לחברים שלי משהו?
זה נהיה כל כך מוחשי שכבר ממש התחלתי לנסח לעצמי בראש את פרק הפרידה שאכתוב ביומן שלי, מודעת היטב לכל מילה ומילה, חושבת שאם כבר יצטטו דברים שכתבתי אחרי מותי, לפחות שיהיו אלה דברים חשובים.
אני עדיין מפחדת. אני עדיין יודעת שאהיה שם. אני עדיין מקווה שנחזור בשלום, כולנו.
הדברים פורסמו במקור במסגרת "היומן של מיכל" כמערכת היומנים של GoGay. |
ראשי
צ'אט
08-11-2006, 20:50
מצב כלאיים
