הייתי בכיכר במוצאי שבת, בעצרת הזיכרון לרבין. ושוב תקפה אותי הרגשה של אי-נוחות. אי-הנוחות הזאת נובעת מהעובדה שתמיד עומד מעל הפגנות השמאל בכיכר איזה אד של תחושת צדיקות מתנכרת. כאילו אנחנו, הטובים והיפים, שוחרי השלום והצדק, מביטים בצער בהמונים המתלהמים, כאילו לא באנו לשנות, אלא רק לאשר את תחושת הצדק של עצמנו.

זאת לא היתה צריכה להיות הפגנת שמאל, מפני שרצח רבין הוא לא דבר שקרה לשמאל, הוא דבר שקרה למדינת ישראל. אבל השמאל שנושא את דגל האבל - ממרצ ועד חד"ש - ממשיך לשדר איזו התנכרות לישראל, איזה בוז ללאומיות היהודית.

שמחתי שדויד גרוסמן הביע תמיכה חד-משמעית במדינה יהודית ודמוקרטית, ושהוא הדגיש את היהודית. אבל הדברים עמדו בניגוד לרוח הכללית שנשבה, שתמיד נושבת, בהפגנות האלה. מפני שממרצ ו"שמאלה" כבר שנים שהלאומיות הפכה לסמל הרוע.

בשמאל הזה המציאו דמוקרטיה של זכויות אזרח פרטיות, השקפה שהיא בעצם ימנית ומתאימה לעולם השוק החופשי, ושבה סולידריות, פטריוטיות, מסורת, הם כאילו האויב. תחושת הצדק של רבים בתוך ה"שמאל" הזה מתפרנסת מבוז לשאר הישראלים, ולא מאמפתיה כלפיהם, מהפניית עורף לישראליות, לא מרצון לקחת בה חלק.

ההתנכרות הזאת לא במקרה עולה ל"שמאל" בחוסר תמיכה ציבורית. זה לא רק עניין טקטי. זה עניין מהותי. ל"שמאל" הזה, בנוסח מרצ ועיתון הארץ, נדמה ששלום, שוויון ודמוקרטיה, כולם תלויים בהתנכרות ללאומיות.

פעם קראנו להשקפה הזאת בשמה הנכון

האמת הפוכה. בניגוד למה ש"השמאל" הזה מספר לעצמו, הלאומיות היא כוח מרכזי בהתנגדות לכיבוש, מפני שרוב הישראלים הבינו שהכיבוש גורר אותם למדינה דו-לאומית. הלאומיות מכירה בכך שרק חלוקה לאומית לשתי מדינות יכולה לפתור, או לפחות לייצב, את הסכסוך שלנו עם הפלשתינים, ולכן בריאותה של הלאומיות, בשני הצדדים היא תנאי לשלום, ולא אויבת שלו.

גם הדמוקרטיה לא תצא נשכרת מבוז ללאומיות. בניגוד להשקפה האופנתית בין מצביעי מרצ, הלאומיות היא תנאי לקיומה של הדמוקרטיה, ולא בהכרח אויבת שלה: כפי שהבינו היטב ראשוני הדמוקרטים המודרנים, המהפכנים בארצות-הברית ובצרפת, הדמוקרט האמיתי הוא פטריוט, והפטריוטיות היא מה שמאפשר הרחבה של זכות ההצבעה. כי לפטריוט אכפת מגורלו של הכלל שאליו הוא משתייך, והוא יחשוב על הכלל כשייגש להצביע.

כך גם השוויון. בניגוד למחשבה הליברלית הפשטנית, שנקראת אצלנו "שמאל‭,"‬ גם השוויון תלוי בלאומיות, מפני שהלאומיות קושרת אנשים בקורים של אמפתיה ואחריות הדדית, ומחזיקה על גבה את מדינת הרווחה (שבתורה דואגת גם למיעוטים‭.(‬

שמאל אמיתי אמור להיות סכר בפני הפירוד, הפירוק, האנומיה והאינדיבידואליזם. הוא צריך להגן על הכללי והמשותף מפני הפרטה, במקום לצמצם את עולמו שלו לזכויות הפרט בלבד. אבל ה"שמאל" שבא לכיכר, לפחות בחלקו, בז ללאום, ומעצב את השקפתו סביב ליברליזם שאין בו אלא זכויות אינדיבידואליות. מישהו זוכר שפעם קראנו להשקפה הזאת בשמה הנכון? שפעם ידענו שהציונים הכלליים, והמפלגה הליברלית שירשה אותם, הם הימין?

בישראל כמעט אין ימין , תמיד הימין הופך לשמאל מחזיר שטחים.

בגין התחיל אם זה.

השמאל הוא כול מילות הגנאי שאפשר לכתוב אבל לפחות עיקבי במדיניות שלו.
וזה להשחיר את מדינת ישראל בעולם ובתקשורת.

Minolta Dynax 5D