|
04-10-2006, 23:16
|
|
|
חבר מתאריך: 09.02.05
הודעות: 598
|
|
למה ללכת אחורה 30 שנה...
לקוח מפורום מתגייסים של תפוז.
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/m...&msgid=17210396
חלק שני- משימת הניווט:
בהתחלה מתרגלים ניווט לימודי- כלומר ניווט "אזרחי"- באור יום, בחוליות ל 5-2 חיילים, עם מפה פתוחה, ומתאמנים על זיהוי פרטי הנוף בשטח והתאמתם למה שאני רואה במפה- ולהיפך. אנחנו עשינו שבועיים וחצי של ניווטי יום במפה פתוחה (שזה הרבה מאוד יחסית) כדי לחדד את היכולת שלנו להשוות בין בציורים במפה למציאות בשטח. היכולת הזאת היא בעצם עיקר הניווט, כי היום אני משתמש בה כדי לקרוא את המפה לפני הניווט ולדעת מראש איך יראה השטח.
השלב הבא הוא ניווט יום במפה סגורה - עדיין בחוליה (2 אנשים) ובאור, אבל בלי מפה, ומסתמכים רק על הזיכרון ועל שינון קפדני. הניווטים הראשוניים הם כמובן קצרים ולא עוברים את ה 8-12 קילומטר.
השלב הבא הוא אחד המעברים המשמעותיים ביותר מבחינת רמת הקושי: הלילה. עכשיו ננווט בלי מפה, ובלי אור היום שנותן לי לראות בדיוק לאן הולך השביל, לאן זורם ערוץ הנחל, כמה ארוכה השלוחה וכמה תלולה הכיפה. בלילה הכל נראה כגושים שחורים וחסרי צורה, ורק ממרחק אפסי אפשר להפריד את ה"גוש" גוש השחור הזה לכיפות נפרדות, ערוצים וגאיות.
את הניווט הזה מתרגלים במשך תקופה ארוכה ביותר, כמעט בלי הפסקה, בשבועות קשים ומעייפים של שינון ביום וניווט בלילה, עם מעט שעות שינה והרבה תחרותיות בתוך הצוות (*וגם לזה עוד נחזור*). אורך הצירים עולה מניווט לניווט ומשבוע לשבוע, וגם רמת הקושי ומספר הנ"צ (נקודות ציון) שאני נדרש להביא הולכים וגדלים. כאן גם פוגשים בפעם הראשונה אלמנטים חדשים כמו משקל (מעבר למשקל הבסיסי של הציוד ההכרחי איתו תמיד ניווטנו). לצאת לניווט עם 40 קילו על הגב זה לא ההרגשה הכי נעימה, והיא עוד פחות נעימה כשאתה יודע שרוב המשקל הזה הוא משקולת מיותרת ולא שימושית שנועדה סתם להכביד. כאן אנחנו נדרשים לראשונה גם לבצא משימות- במקום סתם "להביא נ"צ" אני ובן הזוג שלי צריכים להגיע לנקודה ולבצע בה משימה מסויימת, שיכולה להיות קלה ונעימה כמו תצפית על משהו, או קשה ומעייפת כמו תירגולת ירי או דימוי היתקלות. במשימה אנחנו פוגשים תמיד את אנשי הסגל, שמעבירים אותן, ולפעמים חוליות אחרות שמבצעות משימות דומות.
ניווט "גולם": ניווט גולם (שבו עוצרות רוב הסיירות בצבא) הוא ניווט המדמה ניווט בדד. כל אחד מחברי החוליה לומד חלק אחד מהציר, ומנווט אותו לבד ע"פ זיכרונו בלבד. נקודת הסיום ("נ.ס.") של הראשון היא נקודת ההתחלה ("נ.ה") של השני... כאשר אחד מנווט ה"גולם" הולך אחריו.
ניווט מוצנח: השלב הבא מבחינת קושי. במקום נ.ה. מוגדרת אתה מקבל שטח של כמה קילומטרים על כמה קילומטרים, שבנקודה מסויימת ואקראית בתוכו אתה "תוצנח" ותתחיל לנווט. הדבר הראשון שאתה עושה ברגע שהוצנחת זה להתאפס על איפה אתה בכלל, ולכן בנוסף לכל ציר הניווט עצמו, אתה לומד כל מטר ומטר בשטח ההצנחה, כי בלי לדעת איפה התחלת, גם אלוהים לא יודע איפה תגמור.
השלב הבא הוא שלב ה"בדד". זה השלב הסופי והגבוה ביותר של ניווט בצה"ל ואין יותר מידי מה להסביר עליו- כמו השלב הקודם, אבל לבד. הניווט לבד מעלה גם את רמת הקושי (כי אין עם מי להתחלק במשקל הציוד) וגם קשה יותר מבחינה נפשית:
אין טעם לשחק אותה גיבור: ללכת לבד בלילה במקום לא מוכר, כשאתה בכלל לא בטוח שאתה יודע לאן אתה הולך, זה מפחיד. מפחיד מאוד אפילו. בחוליה (אפילו בגולם) יש עם מי להתלבט, עם מי להתייעץ ועם מי לדבר. יש עם מי לקטר עם מי לקלל ועם מי לשמוח כשאתה מוצא את הדרך. בניווט בדד אתה כולך לבד עם עצמך. רק אתה והשטח, וזה לא תמיד הכי נעים. מצד שני, בניווט הזה אתה מגלה את עצמך הרבה יותר טוב מבכל סיטואציה אחרת. אתה מגלה באמת מי אתה ומה אתה שווה, רק כשאין לך מישהו אחר להאשים אותו בדברים. כל מה שיקרה לך בניווט בדד- אתה הבאת על עצמך. אם זה כישלון או בירבור- רק אתה אשם, ואם זאת הצלחה- היא כולה שלך.
ניווט מסכם/ניווט מבצעי/תרגיל: זה השם הלא רשמי לתרגילים הארוכים והמשימתיים שאורכים בין יומיים לשבוע, ובהם אתה מקבל משימה בצורת חבילה הכוללת מפות ותצ"אות, ואת ה"ת.מ" (תדריך משימה) או ה"בום" כמו שאנחנו קוראים לו, שהוא דף או כמה דפים המפרטים את מטרת המשימה הכללית, תיאור של הנ"צ (זוכרים מה זה?) ולמה אני צריך לעבור דווקא בהן ושל התת משימות שאני צריך לבצע בחלק מהנקודות. ברור שה"משימות" וה"מודיעין" הן מונפצות, ורק אמורות לתת לתחושה מציאותית לתרגיל. את המשימות אני אצטרך לבצע, אבל בצורה מבוקרת. אם למשל אני מקבל נקודה שבה "המודיעין מדווח על תנועת רכב מוגברת" ואני צריך לבצע תצפית של X זמן ולהכין דו"ח מודיעין, סביר להניח שאמצא בנקודה איזה סדנת רכב צבאית או אזרחית, כדי שאוכל להכין את הדו"ח. אם המשימה היא "השתלטות על מבנה" או "הריסת מפעל תחמושת", סימן שהנקודה נמצאת בתוך שטח אש מאושר של צה"ל, ובאמת יהיה שם איזה מבנה שבתוכו כבר הכינו מטרות שמחכות לנו.
סך הכל העסק הזה נשמע נחמד, אבל אחרי הליכה מאומצת מאוד של יומיים, כמעט בלי לאכול ועם משמעת מים קפדנית, עם משקל על הגב, ועם הלחץ לזכור את הציר ולמצוא את הדרך לנקודות, כל תרגיל כזה "עולה" לי בהרבה אנרגיה וכוח, ואסור לשכוח שאחרי התרגיל שום דבר לא נגמר- מתפזרים וממשיכים בניווט.. הניווטים האלה (אצלנו לפחות) כוללים את כל האלמנטים ממקודם ביחד- גם לילה, גם בדד, גם מוצנח, גם ציר ארוך ורצוף וגם המשימות באמצע
ועוד משהו שהוא כתב:
הציר הכי ארוך שאני ניווטתי היה 92 קילומטר במשך 4 ימים
וגם:
אצלנו משתדלים להריץ את הניווטים בצורת סדרות, ולא שבועות רצופים כמו בקורס מ"כים או ביחידות אחרות, כדי שזה לא יימאס עלינו מהר מידי.
וכן, זה קשה. אתה מסיים ציר כ"כ שפוך שאתה לא מצליח לדדות למקלחת, וכשאתה מוריד את המנשא מהגב בפעם האחרונה אתה מגלה שאיבדת כל תחושה בכתפיים, ושהרטיבות המעצבנת בכתף שהציקה לך כל הניווט דווקא לא היתה זיעה... אבל זה חוויה. זה הכי חוויה בעולם.. בעיקר אם יש לך מפל"ג כמו שלנו, שדואג שכל ניווט רציני יסתיים באור ראשון ובנוף מדהים (מה שמחייב כמובן תרגיל אש של שעתיים לפני זה בשביל להגיע לסיים בדיוק בזריחה, וטיפוס לגבהים מזעזעים בשביל הנוף)
ולא לשכוח את:
תודה רבה. הפלס"רים, וגם מגלן ודובדבן, שאליהן אתה כן יכול להגיע, מגיעים לרמה טובה מאוד בניווטים, לדעתי עד לרמת הניווט מוצנח (חוליה של 2), ויש להם את המסכם שזה אם אני לא טועה 60 קילומטר (אבו תקן אותי) אנחנו פעם ניווטנו ועלינו לתבור להביא נ"צ ש"במקרה" נקבעה במנזר למעלה, וראינו שם הכנות לסיום המסכם של פלס"ר נח"ל.. ויש איזה שמועה שאישרו (או אולי יאשרו) לכל פלס"ר שבוע אחד של בדדים עד טווח מוגבל. לא כי הם פחות טובים או משהו פשוט כי זה באמת עניין מטונף מבחינה בטיחותית הבדד הזה, וכבר מתו בזה 3 חיילים במשך השנים (כולם ממטכ"ל אגב). אתה יכול לשאול את אבו כמה מתוך ה 20 חודש שלהם ילכו על ניווטים. הערכה שלי- 5-7, אבל אין לי מושג.
ולקינוח:
לא חזרנו מקוצרת!
בקשר לפק"לים ומשקלים:
פק"לים: אין. אתה יוצא עם הנשק האישי שלך ווסט סיור, שזה אחיד לכל הלוחמים בצוות (גם החובשים והמקלענים והצלפים וכולם) ומבחינת ציוד לחימה (כלומר הציוד שהוא חלק ממש ואתה לובש) כולם אחידים.
משקלים: בניווט משקלים אתה עם הציוד לחימה שהזכרתי קודם, עם הציוד ניווט ההכרחי (מ"ק 624/91 מוגבר וליטר מים) ועוד משקולת, תלוי כמה משקל מוגדר בתיק הניווט (ע"פ אחוזים ממשקל גוף, עד 70%. במטכ"ל עושים גם ניווט אחד מפורסם עם 100% משקל גוף. זה סתם בשביל הקטע, כי זה ניווט כ"כ קצר ועלוב שבקושי אפשר לקרוא לו ניווט).
בניווט משימה (תקרא למעלה מה זה אומר) אתה יוצא עם מנשא ("לואו") של 90-100 ליטר, ואין בו משקולות אלא ציוד מבצעי נחוץ, והרבה ציוד לא נחוץ, שדוחפים לך במה שנקרא "מסדר ציוד" שיש לפני יציאה לתרגיל כזה.
מה זה ציוד "נחוץ"?
משקפת, חבילת מפות של השטח, ספיירים לכל חלק של המ"ק, עוד המון מים, ביגוד, אוהל מתקפל, שמיכה טרמית, ערכות עזרה ראשונה מלאות, נצנצים, חבל אישי, שלושה סוגי פנסים, סטיקלייטים, רשת הסוואה, מנות קרב (שמוציאים את הפחיות מהקופסא ומדביקים באיזולירבנד לבד כדי לחסוך מקום.)
מה זה ציוד לא נחוץ?
קודם כל, כ"מקדם ביטחון", לכל דבר שיש חייבים לקחת מינימום שני פריטים זהים "ספייר". מה זה אומר? לקחת פנס? קח עוד אחד מכל סוג שיהיה. יתד לאוהל? קח עוד 4. מצפן ספייר, בטריות (וזאת בכלל נקודה רגישה..)- קח פי 3 ממה שצריך (מה לעזאזל הסבירות שאפילו אחת מ9 הבטריות תהיה מקולקלת?!) בטריות לפנס- אותו דבר. נשאר מקום ריק במנשא? נשאר "משקל" למלא? אין בעיה- דחוף לו עוד מימיה מלאה, עוד כמה מחסניות, שים גם עוד אנטנה ספייר (הכל כמובן מצומצם ומקופל לרמה לא הגיונית בכלל) ועוד חלפ"ס ועוד חבל אישי ועוד ועוד ועוד... עד שייגמר המקום ונגיע למשקל הרצוי.. זה הראש. העיקר שכלום לא יחסר חלילה..
כמובן שאתה שותה כמו מטורף, גם כדי לא להתפגר וגם כדי להוריד ממך את המשקל העיקרי- שזה המים. כל יום וחצי אתה נפגש עם החפ"ק למלא מחדש מים, וחסר לך שלא תגיע למ.ח (איפה שהוא מחכה) עם כל המימיות והג'ריקן ריקים, חוץ ממימית חרום אחת כמובן.. גם המשקל של האוכל יורד עם הזמן, אבל אותו לא ממלאים בחזרה תודה לאל..
טוב יאללה, שלושתרבעי חודש מהנים שיהיה לכם, ניפגש עוד שלושה שבועות..
יוני
_____________________________________
הגיבוש משחית.
|
|