יום שבת, יום חם בלי תיבת גשם ,הים שקט, הדלתות סגורות על פני אור השמש ש שורף את מבטי האנשים והורג את הקור, וילדים קטנים בוכים מרוב שכל האנשים שותקים ולא מדברים, החיים היו חיים של אנשיים שחיו במדבר לא יודעים רק שהמוות חודר בנשמתהם ,היום הזה היה היום הכי חריף בכל חיי.






אנשים יושבים על כיסאתהם בתוך חדרם ומפעילים את המזגן על קור וסובלים מחייהם בגלל השמש
שעמדה על ראשהם ולא נתנה להם להמשיך אם חייהם הרגילים, ובעיות זורמות בתוך המשפחות ודמעות זולגות על עיניהם של האנשים ,וכל אדם לא סובל מהחיים האלו אז זה אומר שהוא חיי בתוך קברו שמגן עליו מהחיים החריפים שלא נותנים לאדם להיות בן אדם.










היום עובר, והירח עולה על האנשים ,שתיקה חמה אחרי יום קשה ,מחשבות זורמות בתוך הראש ,רואים את זה על עיני האנשים המסקינים ,האנשים שעבדו ולא ידעו מנוחה ,עבדו בשביל למשיך את החיים, בשביל להביא מזון להילדים שהם בעצמם לא מקירים את החריפות של החיים ואת החיות הטורפת שטורפות את החיות החלשות ,קשה לחשוב ,קשה לזרום, אבל מה לעשות צריך לסבול בשביל האנשים שאין להם חטא, בשביל האנשים שנולדו מלאכים בגן של שטנים .








על האדמה חיים סוג של חיות מהסוגים הנדירים אנחנו מוצאים את הסוג שקרה לו אלוהים בני אדם הסוג הזה הוא הסוג שחי בתוך בועה שנקראת בועת הזמן שחוזרת על עצמה , חיה קשוחה אם עצמה (בן אדם) ובאותו זמן היא החיה הכי סובלת כי היא עשתה זאת אל עצמה ,בנתה בנינים והרסה חיים לאנשים אחרים ,רצתה להשיג את הכול ולא ידעה שהיא מאבדת הכול ,את החיים היפים היא מכרה ואת הנשמה הטהורה היא הרסה , אלוהים נתן והיא לא קיבלה ואכשיו אני מסיים לספר על החיה שהרסה לעצמה.

מתאים לפורום כתיבה וספרות. אם תרצה להתדיין על הנקודות שאתה מעלה, כתוב אותן בצורה שונה.