מוציאים שם רע גם לכלבים וגם לדמוקרטיה.

כישלון התקשורת

יאיר לפיד מונה את הכישלונות של התקשורת בסיקור מלחמת לבנון השנייה: במבחן האחריות ובמבחן האיפוק, במבחן הענווה ובמבחן האהדה, במבחן ההגינות ובמבחן העקביות, במבחן הקשקשת ובמבחן האמינות.

להלן תקציר המאמר שפורסם במלואו במוסף "7 ימים", ידיעות אחרונות, 18.8.06

נכשלנו. כולנו. גם אני. התקשורת הישראלית נכשלה במלחמה הזו. אף אחד לא יקים ועדת חקירה כדי לשפוט אותנו ? זו הרי דרישה שאנו שומרים רק לאחרים ? אבל זה לא משנה את העובדה שנכשלנו. אמנם זה הכישלון היחיד שלא מדווחים עליו בתקשורת, אבל זה לא אומר שהוא לא קרה.

נכשלנו במבחן האחריות. מיד לאחר האירוע שבו נהרגו 12 לוחמי צנחנים בכפר-גלעדי צלצל אחד ממנהלי ערוץ 2 למרכז החדשות. "יצאתם מדעתכם", הוא אמר להם, "אתם מדווחים שיש עדיין משאיות תחמושת, מה אתם חושבים, שחיזבאללה לא שומעים אתכם?". מה אתה רוצה ממני, ענה לו האיש בצד השני של הקו, גם המתחרים מדווחים על זה. גם האזהרות מפני קטסטרופה הצפויה אם טיל יפגע במפעלים הכימיים במפרץ היו כמעט הזמנה לרצח המוני, שלא לדבר על דמותו של הכתב שעמד ואמר: "איני יכול להגיד היכן נפלה הקטיושה", כשמאחוריו מתנוסס שלט עם שם הרחוב.

נכשלנו במבחן האיפוק. חופש הביטוי נועד לרגעים של זעם ומחלוקת וכדי לאפשר את ביטויין של כל הדעות המקוממות והנתעבות שלא בא לנו לשמוע. אלא שגם לו יש גבולות. בעינה עומדת אמרתו המפורסמת של השופט הולמס: "גם ההגנה הקיצונית ביותר של חופש הביטוי לא תגן על אדם הצועק 'שריפה' באולם קולנוע וגורם לפאניקה". גם בדמוקרטיה מתוקנת העיתונות צריכה לבחון אם אינה מעוררת היסטריות מיותרות. אנחנו יודעים שיש שריפה, תנו רגע לכבות אותה.

נכשלנו במבחן הענווה. חופש הביטוי לא נועד כדי לשכנע חיילים שהם הולכים לשפוך דמם לשווא, רק כי הגנרלים לא תופסים מה שכל כתב צבאי מתחיל יודע. "ראש הממשלה לא הבין את התוכניות שהצבא הציג בפניו", הסביר פרשן נחשב. היות וגם ראש הממשלה טוען שהבין וגם הצבא אומר שהבין, הדרך היחידה שהפרשן יכול היה להגיע למסקנה הזו היא בעזרת טלפתיה. עיתונאים תמיד מסבירים שכועסים עליהם כי הם אומרים את האמת הלא נעימה, אבל הם נכשלים במקום שבו יש יותר מאמת אחת.

נכשלנו במבחן האהדה. "אתה יודע מה אומרים אצלנו", סיפר לי בשיחה לילית לוחם חי"ר שאיבד באותו יום שניים מחבריו, "שאנחנו לא יורים לכיוון הנכון. היינו צריכים לסובב את הנשקים ולעלות על תחנות הטלוויזיה ומערכות העיתונים". את השיחה הזו, בגרסאות שונות, שמע כל איש תקשורת ישראלי בשבועות האחרונים. גם אם ברור שהתקשורת לא אמורה להיות קצין המורל של הצבא, העובדה שחיילים ישראלים מרגישים ככה בעת קרב, היא עובדה עצובה שצריך להתחיל לחשוב עליה.

נכשלנו במבחן ההגינות. כשהכותרת הראשית של כל עיתון משתמשת במילה "הדחה" בעת שאלוף פיקוד הצפון משמש עדיין בתפקידו, זה יוצר מציאות במקום לתעד אותה (קפלינסקי כבר חזר מאז למטכ"ל, אודי אדם עדיין אלוף הפיקוד). כשכתב צבאי אומר ש"הרמטכ"ל בא הרי מחיל האוויר, ומעולם לא ראה אוגדה נעה", הוא יודע ? או אמור לדעת ? שדן חלוץ אולי אינו יודע לנהל תיקי מניות, אבל הוא שירת גם כראש אג"מ וכסגן הרמטכ"ל וראה לא מעט אוגדות בתנועה. כשהאופוזיציה מכריזה בפומבי ש"זו אינה העת לביקורת" אבל מפטפטת בסתר, באמצעות התקשורת, רכילות והשמצות הפוגעות בחזית ובעורף, מישהו צריך להסמיק. דומה כי במלחמה הזו רב-סרן שמועתי הוותיק הועלה לדרגת סגן-אלוף אומרים-ש.

נכשלנו במבחן העקביות. אם לא הזהרת במשך שש שנים שצריך לעשות משהו עם חיזבאללה, אתה לא יכול לטעון עכשיו ש"צריך היה לעשות משהו עם חיזבאללה לפני שש שנים". אם במשך שלושה שבועות הטפת לפעולה קרקעית, אתה לא יכול להתלונן בפנים נוגים על האבידות שהיא גורמת. אם אתה כותב כבר שנים על כך שצריך לקצץ בתקציב הביטחון למען הרווחה, מה כל כך מדהים בכך שאין מספיק שכפ"צים קרמיים? אם קידמת בתרועה את זה ש"סוף-סוף יש לנו ממשלה אזרחית", אל תתחיל להתבכיין על כך שאין בה מספיק גנרלים.

נכשלנו במבחן הקשקשת. אמרנו מיד "מחדל" ו"כישלון" ו"חוסר אחריות". מרוב שעות שידור הפסקנו להקשיב לעצמנו וצרבנו לתודעה מושגים שאיש אינו יודע בדיוק מה משמעותם. "ההרתעה הישראלית נפגעה אנושות", סיפרנו לכל העולם בלי לטרוח ולהזכיר שההרתעה היא מצב פסיכולוגי, שאין לה בעצם אמות מידה ואיש אינו מבין מהי בדיוק (אחרי מלחמת ששת הימים, למשל, היתה ההרתעה הישראלית בשיאה ובכל זאת הותקפנו ביום כיפור. אחרי יום כיפור כולם ידעו שההרתעה נפגעה, אבל איש לא תקף).

בלבלנו בין דעות לעובדות, בין פרשנות לדיווח, בין ביקורת לסתם השתלחות. מדי פעם הזכרנו, כדי לצאת ידי חובה, ש"עוד מוקדם מדי לדון בזה" ואז מיד התחלנו לדון בזה. למה שמישהו יאמין לנו אם אפילו אנחנו לא מאמינים לעצמנו?

נכשלנו במבחן האמינות. תיזזנו בין התקפים פטריוטיים בלתי מבוססים לביקורתיות חסרת רסן. הכרזנו ביום השלישי למלחמה ש"השמדנו 50 אחוז מכוחות האויב". הזדרזנו להאמין למספרי ההרוגים בכפר קאנא. הודענו על כישלון ההסברה הישראלית רגע לפני שמועצת הביטחון גינתה את תוקפנות חיזבאללה בלי "לאזן" בגינוי לישראל (פעם ראשונה בתולדות האו"ם שההצבעה היתה בלתי מאוזנת ? לטובתנו). אחת הרשתות פרסמה שני צילומים מלבנון, אחרי שהוכח כבר שהם מזויפים. הספקנו כבר להודיע לכולם שהפסקת האש לא תחזיק מעמד. משפחה מקרית-שמונה שהתארחה במתנ"ס בשכונה שלי עצרה אותי כדי לספר לי שהם לא חוזרים הביתה. הם שמעו בתקשורת שאו-טו-טו האש תתחדש ורצו לשאול אותי איך אנחנו יודעים. אז זהו, שאנחנו לא.

התקשורת הישראלית יקרה לי. כל חיי הבוגרים היא חלק ממני ואני חלק ממנה. היא לא נכשלה באשמתה. בניגוד למה שמקובל לחשוב, אין בה שום מחסור באהבת הארץ. לכולנו יש ילדים בצבא, או חברים במילואים, או קרובי משפחה מהצפון שגרים אצלנו בסלון. אלא שזוהי מלחמתנו הראשונה המתנהלת בעולם רב-ערוצי, אינטרנטי, פזיז, תחרותי וחסר עכבות. לא רק בימ"חים חסרו כלים, אלא גם במערכות התקשורת. זה גרם לנו לעשות טעויות. חלקן בתום לב, אחרות מתוך יהירות.

"היינו צריכים להזמין על עצמנו צנזורה, ולא עשינו את זה", אמר לי השבוע אחד מבכירי הטלוויזיה. אני חושב שהוא טועה. צנזורה היא תמיד דבר רע. מה שהיינו צריכים לעשות ? מה שאנחנו עדיין צריכים לעשות ? זה להכיר ולהודות בעובדה שבזמן מלחמה הכללים משתנים. גם בדמוקרטיה הכי דמוקרטית, החופש לא רק מתיר אלא גם מחייב. עלינו להכיר בכך שאם הכללים משתנים לגבי כל המדינה, הם משתנים גם לגבינו.

עכשיו, כשהענן שכך, אנחנו צריכים להחיל על עצמנו את מה שאנחנו תובעים מאחרים ? להכיר בכך שמשהו לא בסדר ולנסות לתקן אותו. או כפי שאמר השבוע ראש הממשלה בנאומו בכנסת: "היו ליקויים שנצטרך לבדוק. לא נסתיר ולא נטאטא".