אנו עוברים ימים קשים של שכול ויגון, סבל והקרבה, הרס וחורבן, אבל גם ימים של רוח גדולה שמפעמת בלב העם ומאחדת אותו. לב כולנו החסיר פעימה כשחיילינו יצאו לקרב כדי להגן עלינו. לב כולנו דואב על סבל המשפחות שאיבדו את בניהם ויקיריהם בחזית ובעורף. כולנו כואבים את היגון, כולנו מתפללים לשלום פצועינו, כולנו מייחלים להשבתם הביתה בשלום של חיילינו החטופים: אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט.

ידידיי, זהו רגע של אחדות וזהו גם רגע של חשבון נפש. אני לא מתכוון רק להפקת הלקחים, שבוודאי עוד יהיו התייחסויות רבות אליהם. בחשבון הנפש הלאומי שלנו צריך להבין דבר אחד יסודי. כל גוף חי, ואין זה משנה אם מדובר באורגניזם ביולוגי או בקיבוץ אנושי, חייב לעשות שני דברים כדי לשרוד: הוא חייב לזהות את הסכנות, והוא חייב לבצר את העוצמות כדי להדוף את הסכנות.

לפני מאה שנים היה עמנו נטול יכולות אלה עד שבא מנהיג בדמותו של הרצל שהצביע על הסכנה ועל העוצמה. הרצל ראה את הגחלים הלוחשות של האנטישמיות והבין שהן יתקבצו יחד לאש גדולה, שתכלה קודם את יהדות אירופה ואחר כך את יהדות העולם כולו. אבל הוא גם ראה את העוצמות האדירות שגנוזות בעם היהודי. הרצל הבין שאם יתקבצו היהודים בארץ אבות, הם יוכלו לשקם את חייהם הריבוניים, וכך יוכל עמנו להדוף את הסכנות לקיומו ולהבטיח את עתידו.

היום אני אומר: אנו עומדים בפני סכנה גדולה מאוד. סכנה של אש חדשה שמאיימת על עמנו. היא מאיימת לא רק על ערינו, על חיילינו, על כלכלתנו – היא מאיימת על עצם קיומנו.

בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, אבל מאז היטלר לא קם צורר כמו אחמדינג'אד, נשיא איראן, שמצהיר בגלוי על כוונתו להשמיד אותנו. הוא מפתח עכשיו נשק אטומי כדי לבצע את זממו. ועד שיהיה לו נשק זה הוא משתמש בזרועות התמנון שלו כדי ללפות אותנו בלפיתת חנק, זרוע אחת בדרום – החמאס הסוני, וזרוע שנייה בצפון - הזרוע המורעלת של החיזבאללה, חלק מהקשת השיעית המשתרעת מטהרן עד לבנון. זו היא סכנה קיומית, שיש לזהותה בעוד מועד.

באותה מידה נתגלו במלחמה זו גם כוחות כבירים וגדולים הגנוזים בעמנו. דווקא על רקע כל הליקויים שאנחנו שומעים עליהם נתגלתה העוצמה של החיילים, גבורתם, אומץ לבם וטוהר לבם, האחווה ומעל לכל ההקרבה, שכן רבים נפלו תוך כדי הצלת חבריהם בקרב. בסדיר ובמילואים, ביבשה, בים ובאוויר, בכוחות הביטחון האחרים, בשירותי ההצלה, הכבאות ומד"א נתגלה צבא העם בכל עוצמתו, ושאיש לא יזלזל בו.

העוצמה השנייה שנתגלתה היא עוצמת תושבי הצפון ותושבי קו העימות בדרום. ללא נהי וללא בכי עמדו בגבורה, וסבלו את סבלם. לא רק שלא קראו לסיום המלחמה, הם עשו את ההיפך הגמור: "תמשיכו", הם אמרו, "אנחנו מוכנים להישאר במקלטים עוד שבועות ארוכים, רק תשלימו את המלאכה". העוצמה של האזרחים באה מלמטה מתוך רצון לחזק את המנהיגות למעלה. בביקורים שלנו בצפון תוך כדי המלחמה, חברי סיעת הליכוד ואני שמענו מסר זה פעם אחר פעם מן התושבים שדיברו בקול אחד רב עוצמה.

ואילו העוצמה השלישית שנתגלתה פה היא עוצמת העם כולו. כל שדרות העם התגייסו לסייע לאחיהם במצוקה: אנשים טובים מן המגזר העסקי, מורים, רופאים, אחיות, אמנים, אנשי רוח. אזרחי ישראל פתחו את ליבם, כיסם וביתם, ואמרו: "עת צרה לישראל. אחים אנחנו. גורל אחד לכולנו. כל ישראל ערבים זה לזה". זהו העם שאני מאמין בו. זהו העם שחולל ויחולל נפלאות, עם שמסוגל להפוך את כל כללי ההיסטוריה.

אבל כדי שנמשיך לעשות זאת, וכדי שנעמוד באתגרים הגדולים שעוד לפנינו, צריך גם לומר ביושר: היו כשלים רבים - כשלים בזיהוי האיום, כשלים בהיערכות לקראת איום זה, כשלים בניהול המלחמה, כשלים בניהול העורף. בוודאי נידרש בהמשך להפיק לקחים ולתקן את הליקויים. אבל ברגע זה אני רוצה להתרכז בכמה נקודות שנראות בעיניי החשובות ביותר להבטחת עתידנו ביטחוננו: הנקודה הראשונה היא זו: הקונספציה של נסיגות חד-צדדיות קרסה. אני מבטא כאן לא רק השקפה פרטית שלי ושל רבים מחבריי אלא מסקנה שחלחלה בהדרגה כמעט לכל חלקי בית זה. מדיניות הנסיגות החד- צדדיות ביטאה חולשה, ומעל הכל נתפרשה כחולשה על-ידי אויבינו. צריך להחליף אותה במדיניות של עוצמה, הרתעה, הכרעה והדדיות.

בשנת 2000 יצאנו מלבנון באופן חד צדדי ללא ערבויות וללא סידורי ביטחון. היציאה הזאת נתפרשה כבריחה ע"י החיזבאללה . זה הביא לנאום "קורי העכביש" של נסראללה, שהדהד אצל החמאס ועודד אותו לחולל את האינתיפאדה. ולאחר האינתיפדה הייתה נסיגה חד- צדדית נוספת בדרום, והפעם החמאס ראה בזה בריחה ישראלית נוספת שגם היא הדהדה חזרה אצל חיזבאללה בצפון, וחוזר חלילה.

הנסיגות החד צדדיות לא רק שחקו את מרכיב ההרתעה של ישראל. הם גם נתנו עמדות קדמיות משופרות לאויבנו לירי קאסמים ורקטות על יישובינו ועל ערינו. הקונספציה של נסיגות חד צדדיות, אבדה מן העולם, ואם לא אבדה - ראוי שתאבד.

הנקודה השנייה: שורש הסכסוך נחשף לעיני כל. זה איננו סכסוך על פיסת שטח זה או אחר. יצאנו מלבנון עד הסנטימטר האחרון והם יורים. יצאנו מרצועת עזה עד הסנטימטר האחרון והם יורים. ואויבנו מודיעים לנו שגם אם נצא עד הסנטימטר האחרון מיהודה ושומרון ונחזור לקווי 67' זה לא ישנה דבר. נסראללה אמר: "אנו משגרים את הטילים שלנו להתנחלויות הכבושות של האויב", קרי טבריה, צפת, עכו, חיפה. הסכסוך הזה הוא על עצם קיומה של ישראל בכל טריטוריה שהיא.

הנה אמת פשוטה: אם אויבנו יניחו את נשקם, לא תהיה עוד מלחמה. אבל אם ישראל תניח את נשקה – לא תהיה עוד ישראל. כי זהו שורש הסכסוך, הרצון להכחיד אותנו.

אבל אוייבנו רוצים להכחיד לא רק אותנו. וזה מביא אותי לנקודה השלישית: הצורך בבריתות, והיכולת החדשה שלנו לייצר בריתות. אין מדינה שיכולה להתקיים ללא בריתות. מעצמת- על כארצות הברית זקוקה לבריתות, ובוודאי שמדינה קטנה ועם קטן כמו שלנו זקוק להן. היום ניתן לייצר בריתות דווקא משום שהאיום איננו מכוון רק אלינו. אנו יכולים לזהות פוטנציאל לבריתות בתוך העולם הערבי ובוודאי בתוך העולם המערבי, שחווה בעצם ימים אלה אותה סכנה מזוויות שונות, כמו בניסיון האחרון להפיל מטוסים באוויר.

בריתות מבוססות קודם כל על ערכים ואינטרסים משותפים. שותפות כזו בוודאי יש לנו עם ארצות הברית, ולא רק איתה. אנו מצפים מנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש, שאמר בצורה הברורה ביותר שהוא לא יאפשר לאיראן להתחמש בנשק גרעיני, שיממש את הבטחתו. אנו תומכים תמיכה מלאה בכוונתו להסיר מעל האנושות את האיום הנורא מכל.

אבל ערכים ואינטרסים הם רק שניים מתוך שלושת המרכיבים של בריתות. המרכיב השלישי והחיוני הוא עוצמה. רבותי, אתם יודעים זאת היטב בתוך הבית הזה: אף אחד אינו מתחבר לחלש. מתחברים לחזק.

ועל כן טיפוח העוצמות הלאומיות שלנו צריך להיות בראש סדר היום שלנו: טיפוח העוצמה הצבאית, המדינית, הכלכלית, החברתית והרוחנית שלנו. זהו המפתח האמיתי להבטחת עתידנו.

עד המלחמה הזו חיינו בתרדמה, ועכשיו קיבלנו צלצול השכמה. צלצול זה קורא לנו לחזור למציאות סביבנו כפי שהיא, וגם לחזור אל עצמנו, לאותם ערכים שהבטיחו את קיומנו בעבר ויבטיחו אותו בעתיד.

ודבר מה נוסף על העורף: יש פעמים שהאזרח נותן למדינה ויש רגעים שהמדינה נותנת לאזרח. זהו רגע ששני הדברים משולבים זה בזה. תושבי הצפון ותושבי קו העימות בדרום בוודאי נתנו למדינה בסבל ובהקרבה, ועכשיו הגיע הרגע להחזיר להם כגמולם. עד לרגע זה אני לא יכול לקבל תשובה לשאלה פשוטה: מדוע לא הכריזו על מצב חירום? אם אי פעם היה צורך להכריז על מצב חירום, הרי זה עכשיו. כי בשום מלחמה -- לא ב-67', לא ב-73', לא ב-82', לא ב-56', ואפילו לא במלחמת השחרור -- לא ספג העורף מכות כאלה. הדבר מחייב הפעלתו של מנגנון החירום שנועד לעזור לעורף, שכל כך זקוק היום לעזרה. מדובר לא רק בבתים שנהרסו, אלא גם בחיים שחרבו וילדים שנפגעו בחרדה מתמשכת. כאן דרוש לא רק סיוע חומרי , אלא סיוע מוגבר שצריך לתת אותו ביד רחבה ולא ביד קפוצה. ברוך ה' יש לנו מאין לתת, כי יש לנו כלכלה חזקה, כי כך בנינו אותה בשלוש השנים האחרונות. אם נעשה מה שנדרש הגליל עוד יהפוך שוב משחור לירוק. וחייבים לעשות!

בחמשת השבועות של המלחמה תפקדנו חבריי ואני בליכוד כאופוזיציה ממלכתית, אחראית עניינית. נתנו כתף במלחמת ההסברה ובכל דבר שיכולנו לסייע לו. כל חברי האופוזיציה התנהגו למופת. חלק מתפקידנו הציבורי הוא לומר את האמת, ואני אומר אותה כאן: לצערי יהיה סיבוב נוסף משום שהיעדים הצודקים שהציבה הממשלה עדיין לא הושגו, לא בהשבת חיילינו החטופים, לא בפירוק החיזבאללה מנשקו ולא בהסרת איום הטילים. אני אומר זאת לא בהתרסה, אלא בענייניות וביושר.

מה שיש לנו כרגע זו הפוגה בין הסיבוב שהיה לסיבוב שיבוא. נשתמש בהפוגה זו כדי לשקם את כוחנו, אבל צריך להבין שכך יעשו גם אויבנו. גם הם ישתקמו, גם הם יתבצרו ויתחמשו, כי אין מי שימנע זאת מהם , לא הסדר כזה ולא החלטת או"ם כזו.

לכן, לקראת הסיבוב הבא אני רוצה לומר לנסראללה ולפטרוניו באירן: לא תנצחו אותנו; העם הזה גבר על טרוריסטים גדולים מכם וצוררים גדולים מכם, וניגבור גם עליכם.

אני מאמין שיבוא יום שהמן הרשע של ימינו יוחלף בכורש חדש. אבל עד שיבוא יום זה, ידעו כל אויבנו דבר אחד: העם הזה חזק! הצבא הזה חזק! וגם אם עוד נכונו לנו אתגרים ומאבקים, בסופו של דבר בעזרת ה' יהודה תשכון לבטח ועם ישראל ישכון בארצנו לעד.

מקור
http://www.netanyahu.org.il/Inside/....asp?itemId=258

ליכוד אחד גדול מול מוטרפי השמאל