מדוע חיילי צה"ל לא סירבו פקודה בכניסה ללבנון?
אני לא מדבר על טעמים אידיאולוגיים אלא על המצב בשטח
חיילים שמפקדיהם לא יודעים מה המשימות כי הדרג המדיני משנה אותם בכל 5 דקות, הציוד, עצם הידיעה שהאויב יודע בדיוק היכן לארוב כי ראש הממשלה בכל הזדמנות דיבר על הליטני.
במקרים הנ"ל האם לא היה צריך לסרב פקודה מכיוון שהפקודה, לדעתי בכל אופן, בלתי חוקית בעליל?
אבל מצד שני אם לא היו נכנסים היה יכול להיות יותר גרוע
אז מה אתם הייתם עושים במצב הזה? מסרבים פקודה או נכנסים בכל זאת כי טוב למות בעד ארצנו?

והצגת המצב כאילו אלו שני האפשרויות וחיבים אנו לבחור הינה מטופשת וילדותית.

העולם שבכף היד

סרוב פקודה גורפת לעולם לא - יש לנו ממשלה נבחרת המקבלת החלטות בתחומים רבים של חיינו כולל יציאה או אי יציאה למלחמה. החלטות רבות החורצות דינם של אנשים לחיים או למוות. את החלטות הממשלה חייבים לבצע. לבוא איתה חשבון - בעבור זה ישנן בחירות אחת ל... (אצלנו, בכל מקרה, הן צפופות מדי).

כי בדיוק כמוני, רובם מרגישים ש"אנחנו" (חיילי המילואים) ה"קיענדרלך" של הגנרלים והפוליטיקאים. אישית אני האמנתי (ועדיין מאמין - נחכה ונראה...) שניכור בין המנהיגים לאזרח הקטן בענייני חיי אדם, כפי שקיים שלא מעט מדינות מערביות, אינו קיים בצה"ל. כחייל מילואים אתה מצד אחד אומר "אני חייב לדאוג לעצמי" אבל עמוק בפנים תמיד מאמין שה"גדויילים" ידאגו לך כמעט כאילו אתה הבן שלהם.

אני לא חושב שהיו מקרים במלחמה הזאת בהם מישהו שיחק אותה "גנרל הייג" ושלח אנשים בתור בשר תותחים בעודו יושב על כוס ויסקי באיזו טירה. מצד שני היו כשלים אחרים שהגיעו לחצי דרך.

חשוב גם לזכור שאנשי מילואים תמיד מתלוננים הרבה יותר מאשר אנשי הסדיר. זה מין הערה צדדית שצריך לזכור כששומעים אנשי מילואים כעוסים מאוד בראיון טלוויזיוני.

.