המלחמה נמשכת

יותר מששים שנה אחרי סיום מלחה"ע השנייה, ובעקבות חשיפת הארכיונים של השלטון הסובייטי, הולכים ורבים הספרים הבוחנים מחדש את המלחמה ההיא ואת הסיפורים ההיסטוריים המקובלים לגביה; מה היה חלקו של הצבא הסובייטי בתבוסת הנאצים? מה היה תפקידו של סטלין במלחמה? והאם הפלישה לנורמנדי היתה אמנם האירוע ההרואי שסימן את תחילת הסוף? אלי שאלתיאל על העניין המחודש במלחמה שעיצבה מחדש את אירופה

מאת אלי שאלתיאל



1939-1945,Ivan's War: The Red Army

,Catherine Merridale. Faber and Faber 396 pp., $30.00

13.2.1945 Dresden: Tuesday

Frederick Taylor. Perennial, 520 pp., $15.95

Armageddon: The Battle for Germany, 1944-1945

$20.00 ,.Max Hastings. Knopf, 584 pp

ותר מששים שנה חלפו מאז הכריזו נציגי בעלות הברית על תבוסתה של גרמניה הנאצית, אך בשנים האחרונות נדמה כי מלאכת ההערכה על מקומה ותוצאותיה של מלחמת העולם השנייה בעיצוב העולם שבו אנו חיים, עדיין רחוקה מלהסתיים. רישומו של העניין, שאינו פוסק, במהותם של אירועי הימים הקשים ההם ניכר לא רק במעמד שמיוחס למלחמה כאירוע מעצב ומחולל בתודעה ובזיכרון של בני ימינו, אלא גם בחשיפתם ובהעמקתם של נושאים וסוגיות שכבר נדמה שירדנו מזמן לסוף חקרם.

הסיבות ה"טכניות" הגלויות לעין של עניין מתחדש ומתגבר זה במלחמת העולם השנייה ברורות; אין ספק שתרמה לכך נפילתו של הגוש הקומוניסטי וגוויעתו של מצב "המלחמה הקרה", ששיחרר את לוחמיה מתחושת המצור המחייבת סודיות ושמירת הכביסה המלוכלכת בבית. להסתלקותה של מוסקבה מעמדת האח הגדול המפקח על התנהלות אחיו הקטנים, נתלוותה גם הנטייה לאוורר סיפורים שהושתקו. יחד עם ההפרטה וההתקרבות אל מה שהצטייר כאורח החיים של המערב, נפתחו גם ארכיונים חדשים שהוסתרו קודם לכן. הסיפורים שארכיונים אלה מגלים מחייבים רוויזיה והתבוננות מחודשת במה שנחשב לחתום, מוכר וידוע עד לפרטיו האחרונים.

התפשטות העניין והנכונות להעמיד לדיון מחודש סוגיות מורכבות, לעתים כאובות, מתבטא בהיצע הגדול של ספרים וסרטים בנושאים אלה, ובהיענות נרחבת מצד הצרכנים לקלוט אותם. מה שמוצע מגוון מאוד: החל בעיבודים קולנועיים ממוסחרים, אך מופקים היטב, של יצירות מחקר המתארות את ימיו האחרונים של היטלר בבונקר בברלין, וכלה במחקרים קפדניים ומתועדים להפליא הפורצים את גבולותיו הצרים של עולם האקדמיה. לא רק ביוגרפיה תובענית ופרטנית של היטלר בשני כרכים עבי כרס מגיעה לרשימות רבי המכר, גם ספר המתאר בפרטים מסמרי שיער את הלחימה ברחובות סטלינגרד, או את שעיטתו של הצבא האדום אל ברלין.

*

הידיעה כי צריך, ורצוי, להיפטר מן הגרסאות המכובסות והמגוהצות של ימי המלחמה הקרה, קנתה לה אחיזה כבר בשלהי אותה מלחמה מוזרה וחד-פעמית. כל קריאה, ולו שטחית, של מהלכי המלחמה, למשל, העלתה ספקות בדבר אמיתותו והגינותו של הסיפור, שלא העניק לצבא האדום את האשראי המגיע לו, ובדין, על שחרורה של אירופה משלטונן של גרמניה הנאצית ובעלות בריתה. גם לגרסה המקובלת של תיאור המהלכים שקדמו לכריתת הברית בין היטלר לסטלין ערב המלחמה נמצאו מפקפקים. היו ששאלו, שמא היה משהו בהתנהגותן של מדינות המערב, שדחף את הרודן הסובייטי אל זרועותיו של הרודן מברלין.

לאחר שהוטלו פצצות האטום והסתיימה המלחמה גם בחזית האוקיינוס השקט, החלו לתהות גם על צדקתם של השיטות והאמצעים שהוליכו לניצחון. היסטוריונים ופילוסופים עסקו בהגדרתן של מלחמות צודקות ומלחמות שאינן צודקות, ובמוקד הביקורת הוצבו הפצצות השטח הנודעות לשמצה, שלא הבדילו בין אזרחים ללוחמים. הארי טרומן ווינסטון צ'רצ'יל לא הצליחו לשכנע מבקרים קולניים, כי אמצעים אכזריים אלה קיצרו את משך המלחמה, ובחשבון אחרון גם את מניין אבידותיה.

אין ספק שגורלה של העיר הגרמנית דרזדן, שהיתה ב-13 בפברואר 1945 יעד למתקפת הפצצות חסרת רחם מן האוויר, היה לסמל לכל המעוות וחסר המוסר בניהול המלחמה מצד בעלות הברית. הכנסייה העתיקה בעיר היתה לפצע שהזכיר לכל שוחרי השלום כי יש לעשות כל מאמץ לבל תישנה הטרגדיה. לאחר שנפרש מסך הברזל בין מערב אירופה למזרחה, שכנה דרזדן במזרח היבשת, ובחסותו של האויב הקומוניסטי החדש לא סייעה ליצירת תשתית של בהירות ופתיחות בניתוח חיוניותה של אותה הפצצה קשה. דרזדן היתה לסמל, וסמלים אינם קליינטים נוחים לחוקרי ההיסטוריה. כשמלאו שישים שנה ליום המר והנמהר ההוא, הפגינו אלפי גרמנים בגרמניה המאוחדת נגד אכזריותם של מפציצי בעלות הברית, כאילו לא היו קובנטרי והבליץ על לונדון מעולם.

לציון האירוע נלוו גם כמה וכמה מחקרים היסטוריים חדשים, שהוכיחו שוב ושוב, כי משעה שנפתחים הלבבות ומוכשרים המוחות לבחינות חדשות ואמיצות של אמיתות מקובלות, צריך להתכונן לקבל גם מסקנות לא נעימות ומטרידות. פרדריק טיילור, שחקר את היום הקשה ההוא ותיאר את דרזדן במהלך המלחמה ובעיצומה, מגיע למסקנה מסעירה למדי. בניגוד למבקריו של צ'רצ'יל, טוען טיילור כי הצגתה של דרזדן וסביבתה כאזור אזרחי לכל דבר, בטעות יסודה. בעיר ובסביבותיה היה ריכוז של מפעלים ואמצעים שתרמו ישירות ובאורח מסיבי למאמץ המלחמתי הגרמני. ההפצצה השיטתית פגעה בלא ספק באלפי אזרחים - על תמימותם אפשר לחלוק - אך אין ספק שהיא גם היתה, לפחות בחלקה, מטרה צבאית. ספרו של טיילור, וספרים שיצאו לאור באותם ימים, מעידים על קלישותן של הרבה תפיסות ואמונות שרווחו בימי המלחמה הקרה, שלא טרחו כלל לבקש ביסוס במחקרים היסטוריים.

*

אין ספק שסיפור הנחיתה של בעלות הברית בחופי נורמנדי, ביוני 1944, הוא אחד המיתוסים המכוננים של המאה העשרים. כמה כתרים של גבורה נקשרו לראשי הלוחמים והצנחנים, כמה סרטים גדולים וקטנים נעשו על הקרבות העקובים מדם ששיחררו את אירופה מעולה הנורא של גרמניה הנאצית. אין ספק שהעלאתו של מאמץ מלחמתי זה לדרגת הפעולה ההירואית הגדולה מכולן, ניזונה גם היא מהעימות מזרח-מערב בימי המלחמה הקרה. כנגד האשמות על השתהות זדונית מצד מעצמות המערב בפתיחת "חזית שנייה" - האשמות שהוטחו ממזרח - מתוארים חיילים עזי נפש שהסתערו בלא חת על מצודת אירופה של היטלר. אך המיתוס הרשמי אינו מסתפק בכך. הוא נדרש גם להפחית מעוצמת המאמץ הסובייטי שאיים על מעמד הבכורה שלו. כדי לפאר ולשבח את חיילי ארצות הברית ובעלות בריתה, מוכנים להתעלם מגודל המאמץ הסובייטי ומתרומתו של הצבא האדום לשחרורה של אירופה.

חוקרים שהשתחררו מן העכבות המיתולוגיות האלה בשנים האחרונות וחקרו את שלביה והתפתחותה של המלחמה במזרח, גילו, להפתעתם, שממש באותם ימים שחיילי המערב הסתערו על מוצבי הגרמנים במערב אירופה, החלה האופנסיבה הסובייטית הגדולה שכונתה "מבצע בגרטיון". עתה מתברר, כי מאמץ זה של הצבא האדום להדוף את חיילי גרמניה אל לב ברלין היה גדול יותר, אכזרי יותר, ובעל משמעות לא פחותה ממבצע הנחיתה של מעצמות המערב בנורמנדי.

ובכלל, כשההיסטוריון האנגלי מקס הייסטינגס חוקר את שלביה האחרונים של המלחמה באירופה וכותב ספר מרשים על המירוץ אל ברלין, הקורא משתכנע כי אותה מערכה שהמיתוס מייחס לה ממדים כה הירואיים, לא היתה מזהירה כלל וכלל. כמו רוב החוקרים של השנים האחרונות, גם הייסטינגס נעזר בעדויות ובחומרים שלא הרבו להשתמש בהם עד כה, כגון מכתבי חיילים, יומנים ועדויות. הסיפור שמתקבל שונה לחלוטין מן התיאור הרשמי של המעצמות: המערכה התנהלה אגב משגים קשים וכואבים, שהאריכו מאוד את שלבי גסיסתה של גרמניה והגדילו את מספר האבידות. אין ספק שהתנהלות יעילה, מחושבת ואמיצה יותר מצד מעצמות המערב היתה יוצרת מערך כוחות אחר לגמרי באירופה המשוחררת.

ספרה של ההיסטוריונית הבריטית הצעירה, קתרין מרידייל, על גבורתו של "איוון" (שם קיבוצי לחיילי הצבא האדום) בימי מלחמת העולם השנייה, הוא בלא ספק אחד החיבורים המרשימים ביבול מבורך זה. גם בספר זה ניכר שימוש מרחיב דעת במקורות החדשים העומדים לשירותו של ההיסטוריון בשנים אלה. קשה להגזים, למשל, בחשיבות פתיחת ארכיוני הצבא האדום להערכת מצב רוחם ורגשותיהם של חיילי הצבא בשדות המערכה השונים. כשניתנת לה האפשרות לקרוא את מכתבי החיילים מן החזית ואף לבדוק מה צונזר ונאסר, משתכנע הקורא כי יש צדק בקביעתה, שאנו נדרשים לבחינה מחדש של הדעות המוצקות שלנו בשורה ארוכה ונכבדה של שאלות יסוד.

אמונים על תיאוריית הטרור האכזרי שהפעיל המשטר על כל נתיניו, נטתה הדעה לזהות את מקורות התלהבותו של החייל הסובייטי להסתער על החיילים הגרמנים באימתו מפני עינו הרעה של ה-N.K.V.D (נ-ק-וו-ד), והפחד מפני הפוליטרוק המזנב בלוחמים. הסבר הפחד לא הניח את הדעת מעולם. אך עתה טוענת קתרין מרידייל, ומביאה לטענתה סימוכין לרוב, כי מוטיווציה פטריוטית עמדה ביסוד התלהבותו של חייל הצבא האדום להשמיד את הצבא הנאצי-הפאשיסטי שפלש לארצו. התלהבות זו לא נרגעה עד שניצבו חייליו של סטלין על חורבות הרייכסטאג, ובמבצע מבוים להפליא הניפו על גגו את דגל המהפכה.

החל בשלבים המתקדמים של המלחמה, נאמר לנו, היו רוב חיילי הצבא האדום לוחמים צעירים שנולדו כבר אל המהפכה, וכל חינוכם היה סובייטי-מהפכני. משחר ילדותם חונכו לשאת את דגל המהפכה ולהוליך אותה אל מחוץ לגבולות ארצם הנתונה במצור. מלחמת העולם השנייה היתה עבורם המלחמה הפטריוטית הגדולה, והאויב היה הפאשיזם הבינלאומי. אין להכחיש כמובן, כי לרגש הנקמה היוקדת היה חלק נכבד באכזריות המיוחדת במינה שאיפיינה את הצבא האדום בשעיטתו מערבה, אל לב לבה של "החיה הנאצית". בדרכו לברלין ולשטח גרמניה עבר החייל הסובייטי על פני שטחי ארצו שנכבשו בידי גרמניה ובעלות בריתה ונחשף להרס, לחורבן ולאכזריות של הצבא הנאצי. הרי לנו אבן יסוד יציבה לבנות עליה רגשי נקם לוהטים.

ההיסטוריון הישראלי עומר ברטוב פרץ, במחקרו החלוצי על הצבא הגרמני במזרח, דרך להבנת תהליך ה"ברבריזציה" שאיפיין את לחימתה של גרמניה באויביה הסלאוויים. סטלין ושליחי המפלגה בצבא, הפוליטרוקים האגדיים, ידעו לטפח שנאה זו ולהלהיטה, עד שהוכתרה במסע של רצח ונקם עקוב מדם. בני גרמניה של היום, המבקשים להשתחרר מאשמת המלחמה ומחובם להיסטוריה, נתלים לא אחת בסיפורן של מיליוני נשים גרמניות שנאנסו בידי "איוונים" למיניהם.

כשהיא דנה במרכיביה ובהשלכותיה של האינדוקטרינציה, המחברת אינה שוכחת לתאר את השפעתו המכרעת של הסופר והעיתונאי איליה ארנבורג בעיצוב זעמו המצטבר של "איוון" נגד "פריץ הפאשיסט". הוא קרא לנקם ולא בחל במלים. מאמריו הגיעו לכל חייל בחזית, וגם האנאלפביתים למיניהם זכו לשמוע את דבריו באסיפות המוטיבציה של הפוליטרוקים והקומיסרים.

ייחודו וחנו של ספרה של מרידייל טמון בהישגה הנדיר לתאר את חיי היום-יום של החייל הסובייטי בחזית. היא מתארת את הנשק שהופקד בידיו ואת שיטות הלחימה, ואפילו בוחנת את הערך הקלורי של הארוחות שהוגשו ל"איוון". הפרקים המרגשים והמעניינים ביותר הם אלה המיוחדים לבחינת מצב רוחו של החייל: ממכתבי החיילים הביתה ומזיכרונות מרואייניה, אחרוני השורדים של המלחמה הפטריוטית הגדולה, מעמידה המחברת תמונה נוגעת ללב על חרדתו של החייל בחזית לשלום משפחתו, לנאמנותה של אשתו הצעירה, ולילדים הרכים שהותיר מאחור ולא זכו להכיר את אביהם שיצא אל החזית.

ישראלים בני דור מסוים ורקע תנועתי מסוים לא זקוקים להסברים רבים כדי להבין את עוצמת שיריו של המשורר הסובייטי קונסטנטין סימונוב; שירו "את חכי לי ואחזור", בתרגומו הנפלא של אברהם שלונסקי, חולל שיאים של התרגשות והזדהות עם מאמציהם ההירואיים של לוחמי הצבא האדום בחזיתות אירופה. קתרין מרידייל שמעה שוב ושוב מפי הווטרנים עד כמה חיזקו אותם החרוזים הסנטימנטליים של סימונוב: "את חכי, חכי ולו/ לא יבוא מכתב/ את חכי, אם גם ילאו/ המחכים לשווא (...) איך ניצלתי, זאת נדע/ רק אני ואת/ כי יותר מכל אדם/ לחכות ידעת". עתה מתברר, כי חיילים סובייטים רבים נשאו בתרמיליהם, לצד תמונות יקיריהם, את שירו של סימונוב.

סטלין, כצפוי, הוא הגיבור הנסתר אך מניע-הכל של הסיפור האנושי המורכב של מרידייל. ברוח המחקרים האחרונים עליו ועל מנהיגותו אין היא נוטה להקל ראש בכישרונותיו וביכולותיו. היא מדגישה את טעויותיו, למשל בתכנון הפלישה לפינלנד בחורף 1939-1940. היא גם אינה נמנעת מתיאור הנזקים הרבים שגרם למאמץ המלחמה בהתעקשותו, בשלביה הראשונים, להנהיג הלכה למעשה את המאמץ הצבאי. היא גם יודעת לקשור בין החלטותיו האכזריות למהלכי המלחמה השונים. כך, למשל, היא מתארת בלשון בהירה וכואבת את גירוש הטטרים מחצי האי קרים, על פי החלטתו השרירותית. סטלין במלוא אימתו מתגלה לאחר המלחמה, כשמעמדת המנצח הגדול שקשר לראשו גזל את הניצחון והתהילה ממיליוני אזרחים וחיילים שהקריבו את חייהם להגנתה של המורשת המהפכנית הגדולה.

ואכן, סאת ייסוריהם של לוחמי הצבא האדום לא הסתיימה בשדות הקרב. במידה מסוימת, הימים שלאחר המלחמה היו קשים מימי המלחמה עצמה. הם נתנו את נפשם, ובמכתביהם הביתה לאחר הניצחון מגלה המחברת כמיהה לוהטת לתפנית, לחידוש, לתודה של ממש מפי המולדת ללוחמיה הנאמנים. ראויה לציון העובדה, כי מעט מאוד חיילים מבקרים את סטלין אישית. הם מבקרים את הביורוקרטיה, מאשימים את המנצלים הצבועים מטעם המפלגה, אפילו מבקרים את השיטה ומצפים, למשל, להקלות במדיניות הקולקטיביזציה. סטלין יוצא נקי.

*

הזכרתי קודם את המהפכה שמחוללת חשיפת הארכיונים בתפיסתנו את סיפורה המורכב של מלחמת העולם השנייה; קתרין מרידייל, וההיסטוריונים האחרים שנסקרו ברשימה זו, מעידים כאלף עדים על גודלה ועומקה של התמורה. ועם זאת, יש להיזהר מהתקדשות יתר לסיפור שעולה מן הארכיונים. המחקרים החדשים מחדשים, בין השאר, משום שהם פונים גם למקורות אינפורמציה אחרים, שלא נלמדו עד כה ולא נעשה בהם שימוש ראוי - כמו עדויותיהם של הלוחמים. ומבחינה זו אנו אכן נמצאים בדקה ה-90.

אך כשהיא נוברת בארכיונים ומתחקרת את עדיה, ואינה מוצאת ולו אזכור אחד להילולת האונס האכזרית של חיילי הצבא האדום, אין קתרין מרידייל פוסקת שהדבר לא התרחש. היא גם יודעת להסביר מדוע פרק נורא זה של המלחמה לא נזכר גם בדיווחים הסודיים ביותר של ה-N.K.V.D. מי שהלהיט את הרוחות וגיבש את המניע להילולת הנקם, לא יכול, ואולי לא רצה, לעצור אותה בזמן. הכול ידעו על התבטאותו של סטלין, שלא הבין מה רע מוצאים המבקרים ב"השתעשעות עם הבנות".

הוכחה מרגשת ומסעירה להיתכנותו ולראשית התגבשותו של "הסיפור האחר" על ימי מלחמת העולם השנייה, קיבלתי ממש בימים אלה שבהם אני כותב סקירה זו על ספרי המלחמה; בפסטיבל הקולנוע שנערך ביולי בירושלים הוקרן סרט יחיד ומיוחד: במאי סרטי התעודה הרוסי, סרגיי לוזניצה, שכבר קנה לו שם של דוקומנטריסט בעל שפה ייחודית, הפתיע שוב ומצא באולפני קולנוע בעיר סנט פטרסבורג (היא לנינגרד לשעבר) סרטי צילום - שלוש וחצי שעות משכם - המתעדים את חיי היום-יום בעיר בימי המצור הנאצי. סרטו, "בלוקדה" (מצור), מביא 52 דקות שבחר הבמאי מתוך האוצר שנגלה לפניו. לא ארחיב כאן את הדיבור על מעלותיו של הסרט המזעזע הזה, אבל אומר כי הוא בבחינת פרק יסוד לכל היסטוריון מתחיל, ומוכיח שוב את תקפותו של הסיפור החלופי. המפתיע הוא שהסיפור הזה עולה מעדויות שאספו מספרי הסיפור של "דרך המלך", מן הסתם פוליטרוקים מכל הסוגים שרצו לרומם את רוח העם.

את 52 הדקות שבחר לוזניצה היו בוודאי יוזמי הסרט המקורי (במאים סובייטיים נאמנים למשטר ולרוחו) משליכים אל הפח (של ההיסטוריה). כך למשל, הצלמים מתעדים אזרחים סובייטים-רוסים עייפים ומותשים, מפרקים את יציעיו של איצטדיון כלשהו, כדי להשתמש בעץ להסקה. סטלין המשופם מביט עליהם מלמעלה (זו הפעם היחידה שנראית דמותו). בסרטו של לוזניצה הוא לא האב הגדול של האומה הרוסית, אלא מי שנדרש להסביר כיצד הביא את עמו למצב הנורא הזה.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

תופעה מעניינת שכותב הביקורת לא הזכיר, ושעולה גם מהספרים שהוא בודק, היא העובדה שהמחקרים המודרניים החשובים ביותר על המלחמה בחזית המזרחית נכתבו ע"י כותבים מערביים.

יש כתיבה רוסית/סובייטית עניפה כולל מחקרים בכל רמות הלחימה, אולם "אנחנו" לא קוראים רוסית
ולכן מבחינת המערב זה חור שחור.
כותב הביקורת עצמו (היסטוריון בעיסוקו) מדבר על כך שסיום המלחמה הקרה הביא ליתר פתיחות במערב וניסיון למחקר יותר מקצועי ונטול הטיה אידיאולוגית שהיתה נפוצה בתקופת המלחמה הקרה
בשני הצדדים. תוצר הפתיחות הזאת היא פריחה בכתיבה מחקרית בנושא.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby