עשרות קרובי משפחה וחברים שפקדו היום את בית משפחת יעיש בהרצליה, שבנה רס"ל רועי יעיש ז"ל, בן 26, נהרג אתמול מנחיתת הקטיושה בכפר-גלעדי, התרגשו עד דמעות בשעה שקראו מכתב שכתבה אמו של רועי, ציונה.
רועי שלי,
מה כותבים כשהלב ממאן

להאמין,
בגרון חנוק ועיניים דומעות מביטה לשמיים
והשאלה 'למה?' פורצת לה מבין השפתיים

מלאך שלי אהובי,
ולא סתם, כך כולם יעידו.
בשבילי אתה הכל,
חבר, רע, ידיד אהוב.

נשמה טובה, יוצא מגדרו בשביל לעזור,
כל היום שואל 'אמא מה את צריכה?'
'אני יכול ללכת?'
'אולי עוד משהו?'

עשרים ושש שנים ליווינו אותך ואתה אותנו,
בשמחת החיים שלך, אותנו סחפת ולרגע לא עצרת,
איך החיים יראו בלעדייך?
מה נגיד לכל אחיינך?
איפה רועי שלנו?

אם אמשיך לכתוב שנים לא יספיקו,
אשא עיניים למרום ובתחינה אבקש מבורא עליון:
אנא אלי,
בצל כנפייך אותו שמור,
ובגן עדן לנצח תשכון,
ילד אהוב שלי.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/460/584.html

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''