זיו קורן כיוון את העדשה שלו לסוללות התותחים שכותשות את דרום לבנון. עפר שלח כיוון את העט שלו למטרה הכי חשובה של הארטילריה: לא להשמיד. להפחיד

עפר שלח / צילומים: זיו קורן


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/20122005/853913/ziv_2_hh.jpg]





1. הדם הכחול של הפגז





"הארטילריה מלכת הקרב". כל טירון בתותחנים מכיר את המשפט הזה; חצי מהם בטח עמדו אחד על אחד מול השלט שככה נכתב עליו. האמת היא, שבמקור האנגלי דווקא חיל הרגלים נקרא "מלכת הקרב" והארטילריה כונתה "המלך", אבל מישהו כנראה קרא את הדברים מימין לשמאל בתרגום לעברית. ככה נהיה החי"ר לקינג - והתותחנים, מה לעשות, נשארו עם התואר של ההומואים.



מלך או מלכה, התותח הוא הכלי הכי מפחיד כבר מאות שנים. האמא שלו, הבליסטראה המאיימת שירקה כדורים של אש מעבר לחומותיהן של ערים נצורות, כבר עמדה על הטריק הזה: יש פחד משתק במשהו שמטיל מוות בכמויות גדולות ממרחק עצום. חייל האויב הוא רק חייל, כמוך; אבל את התותח אתה לא רואה, את הפגז שלו אתה שומע רק אחרי שכבר עבר (ולכן זה שלא תשמע הוא זה שינחת עליך), ואלא אם תלך כל הזמן עם מבנה בטון בעומק של שלושה מטר על הראש, אין לך דרך להתגונן מפניו ביעילות. את החייל המתנגד אתה יכול להכריע בזריזות, מיומנות ותפעול מהיר יותר של נשק. נגד התותח אתה חמוש רק בסטטיסטיקה. וכמו שיודע כל מאמן כדורסל, בסוף הסטטיסטיקה תתיישר לך על הגולגולת.



בקרבות של פעם עבדה הארטילריה, כמו כל דבר, על מספרים גדולים. תעברו פעם באחד משדות הקרב ההיסטוריים של אירופה, עלו על גבעה ושימו את עצמכם במקום חייל פשוט שצעד שם עבור נפוליאון, הצאר, המלך או כל עריץ אחד שהחליט לפתור בכוח את בעיות הדימוי העצמי והזין הקטן שלו: הלב יתחלחל. שטחו של שדה הקרב בבורודינו, שם התנגשו צבאות נפוליאון עם הרוסים בפאתי מוסקבה ב-1812, הוא בערך 100 קילומטרים רבועים. לתוך הגיהנום הזה נדחסו כרבע מיליון חיילים, ולפי ההערכות האמינות ביותר, כ-80 אלף מהם - אחד מכל שלושה - לא זכו לראות את 1813. רבים מהם נפגעו מאש תותחים.





[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/20122005/853920/ziv_wa.jpg]




הפגז לא היה יותר מכדור מתכת כבד משקל, והתותח לא העיף אותו למרחק גדול במיוחד. אבל בצפיפות הנוראה הזאת, מול שורות החיילים הצמודים זה לזה, כל מה שהיה צריך זה כדור מספיק גדול שישתולל בקפיצות על האדמה וימחץ כל מה שזז או לא זז. את השאר עשתה הרפואה הצבאית של אז. בקיצור, העסק היה מפחיד מאוד. והתותח היה הדבר הכי מפחיד בו.



בצה"ל, צבא שעוסק במיון יותר מאשר בהכשרה, ובמידה רבה קובע כבר בבקו"ם את הקריירה של לוחמיו - ובעיקר את היוקרה היחסית שלהם - התותחנים באים באופן מסורתי הרבה אחרי הסיירות, הטייסים, החי"ר, השריון והספורטאים המצטיינים. שזה קצת חבל וקצת מטעה: התותחים של היום כבר לא יורים כדורי מתכת ל-500 מטר, אבל למלכה עדיין יש זוג כדורים כבד מאוד מתחת לחגורה.



2. מרד מאדום לשחור



סיפור: לפני בערך 20 שנה הוקמה יחידה צבאית מסוימת, מאלה שמגלגלים את השמות שלהן תוך הסטת עיניים למעלה וחיוך קטן של "אני יודע משהו שאתם לא". היא הפעילה אמצעי צבאי מסוים מאוד, עתיר טכנולוגיה וחומר נפץ כאחד. מכיוון שהאמצעי היה חדש ושושו, עשו עם היחידה מה שעושים בצה"ל עם דברים כאלה: שמו אותה במערך המוצנח. המפקדים היו בוגרי הכומתות האדומות, החיילים הרגישו שהם מתגייסים ליחידה מובחרת.



מכיוון שהאדומים עושים מה שהאדומים יודעים לעשות, מיד פורק האמצעי האמור למנשאים, הועמס על הגב וכולם התחילו ללכת. לקח כמה שנים עד שמישהו נזכר שבעצם, האמצעים החדישים האלה אמורים לעשות בדיוק ההפך: להביא את חומר הנפץ למטרה בכזה דיוק ומכזה מרחק, שההליכה נעשית קצת מיותרת. ולקח עוד קצת זמן עד שמישהו הסיק את המסקנה הבלתי נמנעת - אם זה אמור לעשות מה שתותח עושה ולהיות מופעל כמו שתותח מופעל, זה צריך להיות בתותחנים.





[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/20122005/853911/ziv_1_wa.jpg]




ביחידה נהיה מרד. אף אחד לא התגייס לשם כדי להיות שחור כומתה (הכומתות עוד היו אז שחורות) ושחור חיים. איפה הכנפיים המיוחלות, מי יצנח עם הדברים האלה - מי עוד צונח בכלל - ובעיקר, איך תשיג זיון באינטרוולים הרחוקים מדי שבהם אתה יוצא הביתה. החיילים רצו אדום, ולמפקד לא היתה ברירה. הוא כינס את היחידה, ולעיני כל הסיר מעצמו כל סמל לצנחנות, החליף את הנעליים לצבע הנכון, ולעיני כל קם מאפרו כתותחן. המרד נשבר.



אני מספר את הסיפור הזה לא רק כדי להמחיש כמה הצבא צועד על סמליו וצה"ל על היוקרה ההיסטורית, לא משנה כמה היא רלוונטית להכרעה היום. הסיפור הזה חשוב, כי במידה רבה, זה מה שקורה לכל צבא מודרני של מדינה טכנולוגית: הוא נשען יותר ויותר על חימוש מדויק המופעל מרחוק. יותר ויותר נמחקים הגבולות הישנים שהפרידו בין הפלטפורמות. למי אכפת אם הטיל משוגר ממטוס, מכן שיגור או אפילו מספינה; למי אכפת אם הוא מגיע למטרה מונחה בקואורדינטות של מערכת לוויינית, בלייזר או באינפרא אדום. העיקר שהוא מגיע לשם, והעיקר שהוא מצריך פחות סיכון של חיילים - שהרי בעולם שלנו, מדינות מתקדמות טכנולוגית הולכות יחד עם רגישות לחיי אדם, חלחלה מהרוגים וכל שאר הדברים האלה שהטוקבקיסטים מייללים שהשתלטו על רצון החיים הציוני הישן שלנו.



המהפכה הזאת לא פסחה גם על התותחנים. הם מפעילים היום מערכות כמו "מנתץ", משגר רקטות משוכלל שמכסה שטחים גדולים, בצד פגזים מונחים ושאר הלהטוטים של העולם הטכנולוגי. יש להם טילים ורקטות ופגזים, שיש להם בחרטום לא רק חומר נפץ, אלא גם אמצעים שמאפשרים להם להגיע למקום הנכון, ולא רק בכוח הסטטיסטיקה. והם חשובים יותר מתמיד במלחמות הקטנות והמלוכלכות שאנחנו נלחמים, שבהן ממש לא משנה אם השתלטת על גבעה ואפילו לא אם הרגת באויב, כי האויב הוא לא מדינה ואתה לא מכריע אותו ביחסים של שחיקה ובכיבוש שטח.



3. למה אנחנו יורים





המלחמה הנוכחית היא על מה שבלב, ובמרחק ההולך ומתקצר בינו לבין הביצים. ולמרות כל השינויים, הארטילריה אמורה לעשות את אותו דבר כמו פעם: להטיל אימה. הסוללה שבתוכה ישבתי לפני שבוע-שבועיים, בעודי מנסה להעביר שידור טלוויזיה ולהינצל מהתחרשות בעת ובעונה אחת, ירתה למטרות שטח שהמודיעין אמר שהחיזבאללה עלול להגיע אליהן בחושך כדי לירות קטיושות. זאת אומרת, היא ניסתה להטיל אימה על מישהו שמתגנב בלילה עם רקטה וטיימר, לא בהכרח כדי לפגוע בו - אלא כדי שליבו יימס בתחתוניו והוא יחזור הביתה עם הטיימר סגור.





[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/20122005/853916/ziv_3_wa.jpg]




וזה מטיל אימה. כל מי שיצא לו להיות תחת הפגזה יודע. בתחקיר של מבצע שבו השתתפתי לפני הרבה שנים, מישהו הציע להוריד על היעד מטח אדיר של פגזים ברגע מסוים של התגנבות כוחות אליו. אתם שוכחים, אמר המח"ט שלי - שראה הפגזות משני הצדדים בימים של מלחמות גדולות בהרבה - כמה מעט צריך כדי להשכיב אותנו צמודים לקרקע בלי לזוז. לא צריך בהכרח לירות עד שהקנה מלבין מחום, כדי שהאיש בצד המקבל לא ירים את הראש הרבה זמן.



הארטילריה עושה אותו דבר, כמובן, גם עבור הצד השני. יריבים מאותגרים טכנולוגית, כמו החיזבאללה או החמאס - או אפילו צבא סוריה - נצמדים לירי מרחוק מאותה סיבה ממש. הטיל, הרקטה או הפגז מאפשרים להם להטיל אימה משלהם, בלי הרבה תחכום ודיוק ובלי להסתער אחר כך. במלחמה הא-סימטרית של היום, החלש לא משלה את עצמו שהיום ייגמר כשיש בידיו יותר שטח. הוא אינו מייחל להכרעה ולכיבוש. הוא מנסה להתיש, להפחיד, ליצור מקסימום אפקט במינימום עלות, כי הוא לא רק חלש אלא גם עני. אמצעים ארטילריים הם הדרך הזמינה ביותר לעשות את זה.

התותחן, שלנו או שלהם, לא רואה איפה הפגז שלו נוחת. הוא לא חי את מעשה ידיו, כמו לוחם החי"ר או אפילו הטייס, שיש לו סרטים וצילומים של לפני ואחרי. זה עושה אותו חסין מפני האימה שהוא מטיל על אחרים. לכן מעז האויב, חדור בתחושת צדק ונעדר חלק מהאידיאלים שמנחים את עולמנו, לירות לאן ובכמויות שהוא יורה. לכן מעיזים שוחרי הנקמה, כולל כמה כאלה שלובשים מדים והיו אמורים לדעת יותר טוב, לדרוש ירי ארטילרי חסר אבחנה על אזרחים. רק שבקרב האימה הזה ינצח לא מי שייטיב להרוג ולהפחיד, אלא מי שיזכור שבסופו של יום, דווקא במלחמה נעדרת ההכרעה והכיבוש והריסוק ושינוי כללי המשחק שאנחנו נלחמים, מנצח מי שיודע היטב לירות בתותח, אבל גם זוכר למה הוא יורה - ולמה לא.



(03.08.06, 09:19)


YNET/בלייזר

לעולם אשא דגלך בגאווה

שירתתי ביחידה (בסדיר ובמילואים) שעופר שלח דבר עליה בדיוק בתקופת ה"מרד" כביכול. ראשית, ניכר מפרטים מסוימים בכתבה שאין לו הבנה מינמלית במערכת הטכנולוגית המדוברת. שנית, לא מרד ולא נעליים. כשהתגייסתי ליחידה בבקו"ם, הקצינים והחיילים שערכו לנו את המיונים היו כולם "אדומים" עם מקוצרים ,כנפ"ץ ושאר ווסאח. אחרי שהתקבלנו, נשלחנו אחר כבוד לטירונות בבט"ר חת"ם (אז עדיין בשבי שומרון). שבועיים לתוך הטירונות המירו לנו את הנעליים האדומות מהבקו"ם בנעליים שחורות... יותר מאוחר קיבלנו כומתה שחורה, גלילונים ושאר סממני תותחנים מהשורה. היתה התמרמרות מסוימת, בעיקר בקרב הלוחמים הוותיקים, אך אצל הרוב המוחלט הייתה ההבנה שמדובר בצעד מתבקש ושאופי הטכנולוגיה מחייב ללא צל של ספק השתייכות למערך שאינו חי"ר.
ועוד הערה (מכותב חדש שעד היום הסתפק בקריאה בלבד בפורום):
היחידה הנ"ל ממחישה בדיוק את הבעיתיות בצה"ל (שבולטת בעימות הנוכחי) של אי ניצול היתרון הטכנולוגי בגלל כשל מקצועי של הפיקוד (מדרג הפלוגה ומעלה). אמצעים מתקדמים ומדהימים אינם מנוצלים כראוי להשגת יתרונות טקטיים ואסרטרטגיים בגלל חוסר הבנה של התנאים האופטימליים להפעלתם.

הבעיה היא לא בחוסר הבנה של אמצעים יחודיים, אלא בחוסר הבנה בסיסית בלחימה. מפקד בכיר לא צריך להבין הכל - הוא צריך להבין מספיק בשביל לדרוש אמצעים. וכדאי שמפקד היחידה ידע לדחוף את עצמו לאן שצריך. מגלן עשו זאת (למרות שזה הביא לתוצאות לא רצויות בסוף).

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

הפיקוד הבכיר כן צריך להבין את המערכות המתקדמות על מנת להבין כיצד לנצל אותן בנקודות שמכריעות מלחמה ולא להשגת מטרות טקטיות מוגבלות שכל תומ"ת רגיל או טנק יכולים להשיג. באימונים של החידה התחושה שלי הייתה שיש דגש רב על יכולת טכנו-טקטית בעוד שמתארי הפעולה בתרגילים היו שבלונים להחריד ובלתי רלבנטיים. לשם השוואה-F-16 הינו חסר ערך של ממש כשמשתמשים בו לצוד חיילי חי"ר בודדים של האויב.
אינני יודע מה היעוד המרכזי הנוכחי של מגלן. אם יעוד היחידה דומה לזה שהיה בתקופתי (עד אמצע שנות התשעים) הרי שהשימוש בו לצרכי פעולות חי"ר הינו מיותר , רשלני ומטופש. לא כל יחידה מובחרת צריכה לשאוף להיות "קומנדו" (גם היחידה שלי סבלה מזה בתחילה). סיירות צריכות להתמחות ולעסוק בסיור קלאסי, יחידות נ"ט מובחרות צריכות לעסוק בנ"ט וכו'. את לוחמת החי"ר יש להשאיר ללוחמי גדודי החי"ר. זה בדיוק יעודם.

בוא נעשה רגע הפרדה בין קומנדו ולוחמה זעירה לבין סיור וצסק"א.
את הראשון באמת שאין צורך שיח' נ"ט יראו כמתאר עיקרי שהן צריכות להתאמן אליו. אמנם כמו כל כח שאמור לפעול במסגרות קטנות הם זקוקים ליכולות לחימה גבוהות כדי לשרוד, אבל זו לא מטרתן.
אבל בלי להכנס לפרטים על מבנה היחידות האלו והתו"ל שלהן, נושא הסיור, התצפית ורכישת המטרות דווקא כן נמצא בהגדרת התפקיד של חלקים מהן.
בלחימה כמו זו בה אנו נמצאים היום, יש ויש תפקיד חשוב למי שיודע לשבת בשטח ולעזור לכוון את החימוש (גם של ח"א וחת"מ) למקום בו הוא נדרש בצורה מדוייקת. יחידות נ"ט מובחרות אמורות לדעת לעשות את זה, שלא לדבר על כך שגם חימוש נ"ט מובחר יכול לעשות נזק לדברים שאינם בהכרח טנק.

ובאשר למעבר מהמערך המוצנח לתותחנים, עד כמה שידוע לי שום מפקד לא שבר מרד באמצעות דוגמא אישית הפגנתית. הביאו אלוף שעמד מול המסדר, הדיח ושפט במקום מ"מ וסמל שסירבו להחליף נעליים וכומתות וכל השאר עבר בשקט.

לא היה "מרד". מדובר בעיקר בשמועות. היו כל מיני חיילים פתטיים שהתעקשו בתירוצים כאלה ואחרים להמשיך עם הכומתה או הנעליים האדומות (או החליפו בזמן היצאה הבייתה...) והיו מהם שנענשו על כך על ידי קצינים. אף אחד לא ממש "מרד" באופן ישיר ומכוון. אין לי בעיה עם תפקוד מסגרות התצפית וההכוונה של יחידות אלה בעימות הנוכחי בהתאם ליעודם זה. יש לי בעיה רצינית עם השימוש בהם לצרכי לוחמת ח"יר רגילה בגלל חוסר אמון שחיילי חי"ר מהשורה

כל פעם שמגיע אירוע כזה (ענבי זעם/דין וחשבון/לבנון השנייה) אני שמח וגאה מחדש להיות תותחן ... לא שאני מייחל למלחמה, אבל אין ספק שהרצון להגיע לתותחנים יעלה בגיוסים הבאים.

מרקיע שחקים האתר למחקר ותיעוד ההיסטוריה של התעופה בארץ. www.sky-high.co.il

גלריה: www.pbase.com/amirsgv

איפה הפגזים החכמים של חת"מ?

קרקע-חומוס התערבב עם הטחינה