כל הסכסוך הערבי ישראלי הוא מגוחך, שתיי האומות התאומות שיצאו מאותו בית יוצר שהוא המזרח התיכון הקדום היכן שהילכו אדם, נח, אברהם משה ויוסף אביהים של האומות הללו.

בראייתי האישית הכל מתחיל במשה רבנו או כמו שהערבים קוראים לו נבי מושא, הנביא הגדול מכולם שגודל בארמון כמנהיג והוביל את עמו להר סיני ושם הוא ביסס את מעמדו של האל עד לדורותינו אנו, השורשים העמוקים הללו שהם בסיס לשתיי האומות הם הסמל לעם קדום ששמו עם ישראל מן העם הקדום הזה התפצלו האומות לאומה היהודית והאומה הערבית, רבים יגכחו ויצחקו אבל זו דעתי.

המאבק בין האומות נראה כמו שני אחים שגודלו במקום אחר ולא מכירים אח את אחיו ,מובלים לידי הסכסוך על ידי אינטרסים זרים, אבל איפושהו תוך כדי הקרב הם מרגישים קרבה והערכה הדדית כאילו מבינים הם שקורצו מאותו החומר.

צבאות השם.

מוג'הדין

ככה קראו לזה אבות האומה הקדומה, כאילו ברור לנו למה הם מקריבים את עצמם למען המטרה, למות למען קידוש השם או בערבית ג'יהד, זהו ערך שקיים בסיפורי האומה היהודית גם כן. מי מאיתנו לא קיבל תנ"ך בטירונות, כמה שזה עצוב אנחנו כמו אחינו הערבים מקדשים את האמונה שלנו בדם ואיפה שיש דם יש גם נקמת דם שהיא ערך צרוב עמוק בשתיי האומות, שן תחת שן ועין תחת עין.

ערך נוסף הוא כבוד המשפחה, במדינת ישראל איפה שכל ישראל אחים בייחוד בצבא, המצב שבו חטיפת 2 חיילים נתפסת כפגיעה בכבוד המשפחה יובן יותר ע"י אחינו הערבים מאשר ע"י האומות האירופאיות כעילה למלחמה.

ראייתי ההסטורית ביחס להתפתחות האומות

אבי האומה היהודית והערבית הוא לא אחר מאשר רחבעם בן שלמה מפלג הממלכה אשר יוצר מצב של פילוג בעם ישראל הקדום.

ממלכת יהודה בתחילתה מייצבת את מה שהיום קרוי האומה היהודית, אם בשנים הראשונות של הפילוג עוד הייתה תקווה לאיחוד מחודש ככל שהזמן עבר הקרע החמיר. בשיבת ציון בנו את היהודים את מקדשם וייצבו את עצמם בתור אומה עצמאית ונבדלת.



הצעת מחקר שקראתי -> http://israel.hagalil.com/middle-east/semitic.htm

גורסת שאולי האומה הערבית היא לא אחרת מהאומה העברית קרי 10 השבטים.
אני מרגיש שכדאי שמישהו שמבין יחקור את הכיוון הזה ברצינות.
ואולי הגיעה הזמן לאיחוד משפחות ויותר מזה איחוד אינטרסים.

כמו שמשפחת העמים האירופאים השכילו לעשות אחרי שנים של מלחמה ותחרות, להתאחד לכדי גוף אחד כלכלי ומדיני בעל אינטרסים משותפים, האיחוד האירופאי.

אם כבר בכבוד המשפחה עסקינן אז כדאי לנו לכבד את שכיננו הערבים וכך נזכה לכבוד הדדי כמו שראוי במשפחה מזרח תיכונית.

סוף דבר

בוא נודה בזה לישראל יש יכולת להשמיד את כל המזרח התיכון במקרה של הפסד וכיבוש ונראה לי אישית שהאומה הערבית הפנימה את הרעיון שאנחנו פה ולתמיד, למרות כל מיני הצהרות מאיראן על השמדת המשטר בישראל.

אני אולי נאיבי אבל אני סבור שזה הזמן לשים את הקלפים על השולחן ולדבר על מזרח תיכון חדש ושפוי.

ניסינו וזה לא עבד כל כך יפה.

הייתי פה ובגלל זה נמאס לי, לגבי התירוץ שניסינו, אתה יודע כמה פעמים צריך לנסות כדי להצליח, למשל ניסוי של טיל חץ, צריך לנסות יותר מפעם אחת אפילו אם נכשלת בנסיון הראשון.

אתה בחרת במשה רבנו כדמות שממנו מתחילה שותפות הגורל ושכחת לגמרי מהאחים יצחק וישמעאל, בני אברהם אבינו!... (אחריהם היו גם האחים עשיו ויעקב הגזלן... שאף הם קדמו למשה).

"מדינת כל אזרחיה" היא משאת נפש של כל הדוגלים בחיסול המדינה היהודית. בשלב זה מוטב להסתפק ביעד ביניים מצומצם, שבו האומה הערבית האצילית והגדולה, תקלוט ותאזרח את כל הפליטים הערבים מא"י (כולל צאצאיהם) וגם תקצה להם מדינה (לדוגמא -ירדן שרוב תושביה פלשתינים) בקרב כל המדינות הערביות שיצר הקולוניאליזם האירופאי במאה שעברה.
לקרוא לך "נאיבי" - זה מעט שאינו מחזיק המרובה...

אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו - נתן אלתרמן (זמר הפלוגות).

"טוב קצר וקולע מארוך וצולע" - (ש.ר.)

החלום שאינו מסוכן הוא שיבוא יום, והערבים יגיעו לדי הכרה, שיש להם עשרות ארצות, רובם באו להם על ידי כיבוש, שהרי ארצם המקורית לפני הכיבוש שלהם זו ארץ ערב - חצי האי ערב, ערב הסעודית, ואילו ליהודים יש רק ארץ אחת.

כדאי להם לא רק להשאיר את ארץ ישראל ליהודים ולא להתווכח על זה יותר, אלא להראות נדיבות, עוד יותר נדיבות מאחינו בני ישראל השמאלנים, ולהציע לנו גם כמה מארצות ערב שאפילו לא חלמנו עליהם. ככה הם יוכלו להראות אחווה אמיתית עם העם היהודי.

אני מעתיק פה מה שכתבתי כבר בפורומים, עם תיקונים קלים:

לשואלים "הלנצח נאכל חרב", אחינו בני ישראל הנטורי קרתא הם הוכחה שיש תקווה, וגם איך יראה השלום אמיתי הנצחי.

כבר ניסינו שלום המבוסס על וויתורים ונסיגות, ונוכחנו להבין ולקלוט בדרך הקשה איך כל וויתור מביא ליותר ויותר טרור ומרחיק את השלום עוד יותר. השמאל טוען שעוד לא וויתרנו מספיק, לעומתו הימין טוען שכבר רואים לאן זה מוביל. ואפילו רק דיבורים על וויתורים רק מגבירים את הטרור. השמאל טוען שצריכים אמונה בערבים, שאסור לחשוד בכשרים. לעומתו הימין טוען שצריכים להיות מציאותיים. והוויכוח אינו נגמר.

ובסוף הוויכוח השמאל שולף את הקלף המנצח שלו: "הלנצח נאכל חרב". לא משנה מה היא המציאות, אם אתה לא מאמין בשלום, אם אין לך אפילו קצת אשליות, או איך שהם קוראים לזה "חזון", אתה הוא האשם במצב. וכמה שלא יסבירו שהחזון שלי או שלך לא ישנה את המצב, המצב הוא המחייב, בכל זאת, כמו בזמנים הפרימיטיביים שהיו מענישים את השליח שהביא בשורה רעה, ככה מי שמביא את הבשורה שב100 שנים הבאות נצטרך להמשיך במלחמות על קיומנו, מאשימים אותו במצב.

אין ברירה וחייבים להציב אלטרנטיבה של שלום, שלום שאינו מסכן אף אחד: לא יהודים ולא ערבים. לא כמו חזיונות השלום שהיו עד עכשיו שכמעט והביאו את מדינת ישראל לידי קריסה, חזיונות תעתועים שגבו את חייהם של אלפי יהודים ועשרות אלפי ערבים. צריכים חזון שלום שהוא מבוסס על שלום אמיתי, שגם אם הוא לא יתקיים, לכל הפחות שלא יגבה את המחיר הכבד.

אם כבר לקוות, למה לא לקוות להכי טוב, לשלום אמיתי ובטחון אמיתי, שיביא תועלת גם ליהודים וגם לערבים.

הנה חזון השלום שבא בשורות הבאות:

יבוא יום והערבים יגיעו לידי מסקנה המתבקשת מאליה שמספיק להם את עשרות המדינות שיש להם, עם שטחים יותר מפי מאה מכל מדינת היהודים. זה לא מה שחסר להם עוד חלקיקים ממדינת היהודים, העם שזו ארצו היחידה ועבר את הגלות הכי קשה בהיסטוריה, העם הכי שוחר שלום. תהיה בתוכם התעוררות פנימית: בואו נוותר ליהודים מכל הלב. יתירה מזו: הערבים יערכו ביניהם תחרות מי מהם יציע ליהודים עוד שטחים, גם מה שהיהודים אפילו לא חלמו עליהם.


הרי גם כיום ישנם כבר יהודים שמאלנים שבשמאלנים שמוכנים לוותר ממש על כל התביעות של הערבים, ומוכנים גם לזכות השיבה. הגדילו לעשות אחינו בני ישראל הנטורי קרטה שמוכנים אפילו להמשיך להיות בגולה, רק לוותר ולהכנע לבני דודיהם הערבים. אבל אם היו ליהודים עשרות ארצות רחבות ידיים כמו שיש לערבים, לא היה נשאר אף יהודי שלא היה מוכן למען השלום לוותר על ארץ אחת שבקושי רואים אותה על המפה. אין שום סיבה בעולם שגם אצל הערבים לא תתעור כזאת וותרנות ונדיבות.

כל מה שנדרש מאיתנו זה קצת אמונה. אמונה גם בערבים שגם בהם יש ניצוץ של בן אדם. אנחנו חייבים להאמין שגם הערבים מסוגלים לגלות את אותה נדיבות הלב כמו אחינו בני ישראל השמאלנים או כמו אחינו בני ישראל הנטורי קרטה.

כשלא לוקחים בחשבון אופציה כזאת של שלום, אנחנו סוגרים מראש את האפשרות הזאת.

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)

הקוראן מתאר את היהודים בקוראן כאנשים שחטאו ונהפכו לחיות, כמספר פעמים. לדוגמה, יהיה פסוק 65 בסורה ה2: " הן ידועים לכם אלה מביניכם אשר שלחו יד לדוג ביום השבת: אמרנו להם, היו קופים מאוסים " ( חשוב לציין שהפרשנות המסורתית מייחסת זאת ליהודים ). בנוסף, ישנן מסורות אסלאמיות הגורסות שהיהודים הינם צאצאי חזירים.

הקוראן אינו אחיד ביחסו כלפי היהודים. הטיעון המקובל הינו שברגע בו היהודים סירבו לקבל עליהם את האסלאם, החלו להופיע בקוראן פסוקים אנטישמיים, המתארים יהודים כחזירים וקופים, ועוד דימויים כגון שנואיו של האל. לעומת זאת, בחדית' מוחמד מצטייר כאדם אשר מנצל כל הזדמנות לפגוע ביהודים, ולראייה יהיו שני קטעי חדית': " היהודים הם אומה של שקרנים... היהודים הם שקרנים, בוגדנים ואנשים רעים " ( חדית' אישק } " יום התחייה לא יבוא עד אשר המוסלמים יילחמו ביהודים והאבנים והעצים, שמאסה נפשם ביהודים יצעקו למוסלמים : 'יא מוסלמי יא עבד אללה, יש יהודי מאחורי בוא והרגהו". ישנן חדית'ות נוספות ורבות המדברות בגנות היהודים ובעד הפגיעה בהם.

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)

שקט משגים ע"י מהלומות באוייב לא ע"י נסיגה.