אנחנו יושבים בכיסאות המתקפלים מקדימה, מביטים דרך החלונות ומחכים בקוצר רוח לראות את האורות שיופיעו להם פתאום בין הפסגות הנפתחות מולנו, כמו דלת קסמים שמחכה רק לנו ותסגר מיד אחרינו.
המשימה הושלמה בהצלחה, עוד כמה רגעים וכולנו נהיה עמוק בתוך השמיכות החמימות, שוכחים איפה היינו רק לפני כמה שעות, וחולמים על החיבוק החם שנקבל מחר בבית בבוקר, על הקפה של הבוקר, על המשימה הבאה.
אנחנו מרחפים מעל לים שחור. מעניין אם כולם מרגישים כמוני, כאילו זוהי טיסת לילה של אל-על בדרכה לנופש אקזוטי,השקט הזה מתעתע,אנחנו בתוך מדינת אויב.
למזלי שום נורה לא דולקת,שום צפצוף מונוטוני לא מפר את השקט הנעים הזה, המלטף כמעט.
כולנו עברנו טיסות כאלה כבר מאות פעמים, כולנו יודעים מה לעשות במקרה של תקלה,אבל מעולם לא טסנו כל כך רחוק בכיוון הזה, בכיוון צפון. אין לי ספק שכולם נזכרים עכשיו במקום בו התחילו, בקורס שעברנו ביחד, חוץ מדוד המילואימניק הזקן, הוא עשה את הקורס עוד לפני שהמציאו את המסוקים בכלל.
איזו תקופה מלחיצה זו הייתה, ציפו ממני לכל כך הרבה, מי היה מאמין שהצלחתי לעשות הרבה יותר ממה שהאופטימיים הגדולים ביותר חשבו,מי האמין שבתוך 5 שנים אני אהיה פה,בדרך חזרה ממשימה כל כך חשובה ומורכבת על אדמת לבנון הקרה והחשוכה.
יד נשלחת אל גבו של טייס המשנה כשאנחנו צופים באורות הראשונים של קריית שמונה, טפיחה קלה על השכם שמשתהה קצת יותר מידי , תחושה של הקלה ושל תקווה מציפה את כולנו, המנגינה של "הבאנו שלום עליכם" כבר רצה בראשי.אבל לא נשיר שירים היום, אומרים שזה מביא מזל רע לשיר על כלי טיס קרבי.
בטיסה הראשונה שלי אחד מאנשי צוות האוויר התחיל לשיר פתאום,ככה בלי סיבה, ורופא של 669 שהתלווה אלינו קפץ עליו וסתם את פיו כאילו היה פצע מדמם. כשירדנו מהטיסה הראשונה, זכינו למפל של מים קרים מהדליים השחורים של הטייסת, הקור רק הגביר את זרימת האדרנלין שהתפוצץ לו בתוך הגוף. אבל הלילה אנחנו לא צריכים שום דליים קרים, הלילה זה הדבר האמיתי, אפשר להרגיש את הדופק בכל סנטימטר של הגוף מתחת לסרבל,את האדרנלין שמציף כל פינה בגוף,אפילו את הפינות הרדומות והאפורות ביותר.
שריקה עמומה מפלחת את השקט, ניתן להרגיש אותה כמעט, היא מזיזה את האוויר שלפניה במהירות,כמו גל במים.
עיגול אדום מתקרב במהירות מתחת לחלון הימני, דוד כבר ראה אותו, אבל בצורה מפתיעה על פניו נסוך מבט של השלמה ,ולא מבט הבהלה שתופס את מקומו על הפנים שלי,שהיו עד רגע דרוכות אך רגועות.
זה מצחיק איך אפשר לתאר את כל המצבים הנוראיים האלה באמצעות שירים שנכתבו כבר "פתאום את שמי הערב מאירה התפוצצות..." .
אנחנו מתחילים בסחרור כלפי מטה, מה אמורים לעשות במצב כזה? להתחבק? להשאר במקום? אולי להתחיל להתפלל?
מעניין מה יכתבו עלי בעיתון? אני בטוחה שיזכירו את זה שהייתי המכונאית המוטסת הראשונה.
מעניין אם נהרגו על האדמה הארורה הזו בנות אחרות לפני?!, אני בטוחה שבעיתון של מחר יהיה כתוב אם אני אכן הבחורה הראשונה שנהרגה פה.
עצוב לי על ההורים שלי,ועל אחי הקטן. בהתחלה כולם יחבקו אותם ויהיו שם בשבילם, אבל לאט לאט הם ילכו, וישכחו מהכל,אני לא מאשימה אותם, יש לנו זכרון קצר, והמשפחה שלי...המשפחה שלי תשאר לבד, בלעדי. אני מקווה שלאמא לא יהיה קשה מידי. הנה אני,כמה שניות לפני הפגיעה בקרקע,ובמקום לדאוג לעצמי אני בוכה על אמא
כנראה שכך מרגישה השלמה
אולי כל זה לא היה סתם


מוקדש באהבה לקרן טנדלר,שנהרגה בעת פגיעת טיל במסוק היסעור בו שירתה כמכונאית מוטסת ,מעל אדמת לבנון ,ביום שבת ה 12.8.06

מעולם לא הכרנו, ולעולם לא נכיר.
יהי זכרה ברוך.

הגלריה שלי בפליקר