כבר זמן מה שאני מתנתק מחברים, מפסיק לצאת עם אנשים, יותר נשאר בבית ולומד.
כל פעם שאני אומר לעצמי "הפעם אני יוצא" (הכוונה לצאת עם חברים בערב)
אני לוקח ת'ספר ומתחיל ללמוד, ואומר לעצמי שזאת הדרך שבחרתי לעצמי ופשוט אין מה לעשות.
ומה אני יגיד, אני לא כזה תלמיד מבריק, ואין לי בררה אחרת אלא לחרוש כדי לקבל ת'ציון שאני רוצה.
ואני בחיים שלי לא רגיל ללמוד בכמויות כאלה... אני מוצא את עצמי מ 10 בבוקר מתעורר עד 6-7 בערב רק לומד ולומד.. כבר חודשיים - שלוש שלא יצאתי עם חברים רק מדי פעם סיבוב פה ושם עם חבר אחד או שתיים, ולא יודע למה אני פשוט מרגיש ריקנות אדירה.
מילא גם היה לי מישהו לשפוך עליו את היגון הזה אבל גם את זה אין לי.. פעם הייתי רגיל לדבר עם אמא שלי על כל הבעיות שיש לי אבל היום אני רואה עד כמה היא בעצמה יש לה בעיות משלה וגם ככה קשה בחיים האלה אז אני מעדיף שלא להעמיס עליה, לכן כתבתי פה, כי מאחורי מסך ומקלדת קצת יותר קל לשפוך את מה שיש על הלב..

אתה לא לבד עם זה, גם אני הזנחתי את הכל בשביל הלימודים <נכון לעכשיו> ונראה שהחברים לא בדיוק מחכים, החיים זורמים לכולם.

והריקנות? המוח פשוט ריק מעיניין, כאילו אין על מה לדבר כי הכל הולך מסביב לספר, הכל מתנהל בחדר, והמחשבות כבר ממחזרות את עצמן, פשוט שיעמום כרוני.

זה טוב שאתה לומד ומשקיע כ"כ, אבל אסור לשכוח שיש עוד כ"כ הרבה דברים שמעבר לחומר הלימודי, למרות שבאיזה מקום זה נח להשאר עם עצמך, לא להשקיע יותר מידי בחברה בחוץ..

מה צריך לעשות כדי לצאת מזה? להתחיל להשקיע גם בחברים, להזמין ליציאות... שזה בעצם הרבה כאב ראש על ההתחלה אבל עם הזמן זה זורם...אבל מצד שני אם אתה בכיתה יא עכשיו כדאי שבאמת תשאר כבר ותשקיע, אסור להזניח כלום.... אבל אסור גם להגזים, הכל במידה הנכונה.

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

כל דבר הוא טוב אבל במידה מסוימת. זאת אומרת שזה טוב ללמוד אבל אתה מגזים ולוקח את זה רחוק מידי - אתה מרחיק ממך את חברים שלך ולאט לאט זה יתפתח למעין שנאה כלפיך, "מה, אתה בא רק כשמשעמם לך? לא שומר על קשר ולא כלום.." וכ'. שלושה חודשים זה המון זמן לא לשמור על קשר עם האנשים שלהם אתה קורא חברים. כן, לימודים זה חשוב, אבל גם לשמור על קשר עם אנשים שחשובים לך זה טוב. כמו שאמרתי, הכל במידה הנכונה: תצא 3 פעמים בשבוע, ובערבים האחרים תלמד.

זו דעתי לפחות.

בברכה,
Samba23.

Tomorrow never comes until it's too late